Commentaire sur Les Psaumes 19:46

למנצח מזמור כו'. הנה המזמור הזה אומר דרשני כי אין ראשו סופו ולא סופו ראשו וגם בפרטי הכתובים נחדל לספור ההערות הראויות להעיר בהם כי רבות הנה וטרם נבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל פרק אין דורשין האומרים כי שבעה רקיעים הם וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש וכו' רקיע בו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שחקים שבן מלאכים שוחקים מן לצדיקים לע"ל זבול שבו ירושלים ובהמ"ק ש''מ ומיכאל מקריב שם נכשותן של צדיקים מעון שבו כתות מלאכי השרת אומרים שירה וכו' מכון שבו שלג וקיטור וכו' ערבות בו כסא הכבוד וכו' ע"כ. והנה יש רצה לומר כי שבעה רקיעים אלו הם שבעה גלגלים שבהם שבעה כוכבי לכת ולא שת לבו כי הלא בגלגל השני אין בו רק כוכב ואיך אמרו ז"ל שבשני חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכך אומרים שהראשון אינו משמש כלום אלא נכנס כו' והלא גלגל הראשון בו לבנה ואיך אינו משמש כלום וכן אמרם שבשלישי שוחקים מלאכים מן לצדיקים מי נתן מלאכים ומן בגלגל נוגה וברביעי שהוא זבול מי נתן בית המקדש של מעלה והקרבת נפשות הצדיקים במזבח עליון ע"י מיכאל השר הגדול בגלגל חמה ועוד שא"כ נמצא שבית המקדש של מעלה איננו עומד כי אם סובב סובב יום יום ע"י הגלגל יומי וכדי בזיון לב"ה של מעלה יקיף את הארץ הלזו העכורה יום יום ושיהיה בעולם הגלגלים למטה מעולם המלאכים ולא עוד אלא שגלגל מאדים וגלגל צדק וגלגל שבתאי וגלגל המזלות וגלגל יומי יהיו כל אלה למעלה מב"ה של מעלה. ועוד מי נתן את מיכאל השר הגדול שבמלאכי מרכבה למטה בגלגל חמה וגם מאין ולאין מעון שבו כתות מלאכים משוררים לפניו יתברך הם בגלגל מאדים ומכון שהוא עליון על המלאכים של מעון הוא בעולם הגלגלים וגם שיהיה בגלגל צדק שענינו רחמים ומכון הוא מקום דין שבו שלג וקיטור כו' ועל הכל דבר שתצלנה אזנים משמוע איך בז' שהוא ערבות שבו כסא הכבוד יהיה בגלגל שבתאי ועליו גלגל שמיני שבו כל הי"ב מזלות וגלגל יומי עליו ומי ישמע לדבר הזה חלילה. ועוד כי ארז"ל שם שבין רקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה ואם הוא בין גלגל לגלגל כך היו מתבטלים מתנועותיהם כי על כן הסכימו כל חכמי התכונה כי קרובים הם זה לזה ועל כן יש כח בגלגל יומי להניע את כלם כאחד הפך תנועת כל גלגל בפני עצמו:

למנצח, יבאר כי כבוד ה' יתגלה בעולמו ע"י שני מחזות, ע"י העולם אשר ברא נשיגהו בדרך החקירה והעיון, וע"י התורה נשיגהו בדרך הנבואה וההופעה האלהית, ויבאר שיש יתרון לגילוי כבודו מציאותו והשגחתו ומעשה ידיו ע"י התורה מעל העיון והמחקר בששה ענינים:

אמנם הנה רז"ל הטיבו אשר דברו באמרם שבעה רקיעים הם ולא אמרו גלגלים ודעתם כי כל גלגלי עולם הגלגלים הם נכללים כלם ברקיע השני הנקרא רקיע ודעתם ז"ל כי עולם הגלגלים אינו רק השני רקיעים אך מהשלישי ומעלה שהוא שחקים ממנו מתחיל עולם המלאכים ועל כן בו מלאכים שוחקים מן לצדיקים וכל רקיע ורקיע שעליו לפי עלייתו הוא איכות יתרון רוחניותו עד ערבות שלמעלה ממנו כסא הכבוד שהוא למעלה מעולם המלאכים ועל השביעי ההוא שם נשמות הצדיקים שמתחת כנפי השכינה כמפורש במאמר הנזכר ונבא אל ענין המזמור והוא בהקדים כי הנה במעשה בראשית ג' עולמות והמה כוללות הבריאה עולם המלאכים כמ"ש ז"ל שלמ"ד נבראו בשני ולמ"ד בחמישי כד"ח ועוף יעופף ועולם הגלגלים כד"א יהי מאורות כו' ועולם השפל. והנה למדונו רז"ל כי עשה יתברך עיקר מעולם השפל שבו בני אדם שנשמותיהן עליונות מתחת כסא הכבוד כאמרם מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים וכו' ויהיה כן בהיות ישראל עושים רצונו של מקום כי אז ע"י בית המקדש קובע עיקר שכינה בתחתונים וכמאמרנו על סולם שחלם יעקב שהוא הבית המקדש שעל היות עיקר הדירה למטה נאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו עולים תחלה ואחר כך יורדים כי להיותם מלאכי אלהים מלאכי מרכבתו והוא דירתו למטה נמצא כי כאן ביתם ולכן עולים תחלה ממקום קביעותם כיוצאים מביתם ואח"כ יורדים למקום דירתם באופן כי מהעולם השפל עשה עיקר והוא מאמרנו על פסוק הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ כו' והוא כי הלא אם מלמטה למעלה הוא מונה היה לו להתחיל מהארץ ואם מלמעלה למטה היה לו להתחיל משמי השמים אך אמר ראה איך בהיותכם צדיקים עושה ית' דירה בתחתונים ומחשיב את הארץ גבוה עלערך השני עולמות וזהו הן לה' בהתייחסו לאלהיך שהוא בהיותכם צדיקים. אז זו הדרגת העולמות לפי חשיבותם לפניו כי הראשון הוא השמים שהוא עולם הגלגלים והשני אשר עליו הוא שמי השמים עולם המלאכים ולמעלה הימנו הארץ כו' כי בה עיקר שכינה יותר מבעולם המלאכים ועולם הגלגלים כי שני העולמות אינן רק לשלשל השפע על ידם למטה:

השמים מספרים כבוד אל. המשורר עצמו פירש את הדבר אין אומר ואין דברים. אינן מדברי' עם הבריות אלא מתוך שבכל הארץ יצא קום ומאירים לבריו' מתוך כך מספרים הבריות כבוד אל ומודים ומברכין על המאורות:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים: דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך השיב בבלי אחד ור' חייא שמו ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו א"ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מיתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר וכו':
(כתובות ה ע"א)

השמים מספרים כבוד אל יש מפרשים (בעל התרגום וזולתו): כדרך או שיח לארץ ותרך (איוב יב ח); וכן שאל נא בהמות ותרך (שם ז); וכן השמים מספרים. כי מהנפלאות והמעשים הגדולים שאדם רואה בשמים יספר האדם כבוד האל; וזהו שאמר אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, כלומר: לא שהם מספרים בדברים, אלא ממה שרואה אדם בהם מספרים בני אדם כבוד אל. ונוכל לפרש: מספרים על השמים ועל הרקיע עצמם, כי במהלכם ובסבובם על סדר נכון יראה כבוד האל יתברך; ואותו הוא הספור וההגדה, על דרך: השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמז טו). ומה שאמר: אין אמר ואין דברים, אין דברים כדברי בני אדם, אלא המעשה שיעשו הם הדברים והם הספור וההגדה; וכן אמר: ובקצה תבל מליהם. והרב מורה צדק, החכם הגדול רבנו משה פרש (מורה הנבוכים ב ה): מספרים על השמים. כי דעתו ודעת הפילוסופים, כי הגלגלים חיים משכילים עובדים לאל ומשבחים אותו שבח גדול ומהללים אותו מהללים עצומים וגדולים. ועל כן אמר: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועם כי הספור וההדה אינם בפה ובלשון; וזהו שאמר: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא הספור וההגדה להם כמו ציור שיציר האדם בלבבו מדברי שבח והודאה מבלי שיוציאם בשפה.

ונבא אל הענין והוא כי בא דוד להשיב על דבר יפול לב אדם עליו להקשות ולומר מה זה היה כי משלשת העולמות השנים בטוחי השגת גדר שלמותם כי השמים הם עולם המלאכים מספרים למעלה כבוד אל בשירי זמרה שישוררו לפניו ית' והרקיע שהוא כל עולם הגלגלים ככתוב בהקדמה שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות גם הוא משיג שלמותו שהוא שע"י תנועת גלגליו מגיד היות העולם מעשה ידיו והוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו כי הסתכל בשמש ואמר אולי זה הוא אשר ברא העולם וכשראה שהחשיך והאיר הירח אמר אולי זה הוא כשראה שגם גמר גבולו ושב השמש כו' אז אמר אין אלו אלא שמשים מתחת ידי אשר ברא את העולם כי הוא ית' עשהו ויכוננהו ע"י מאורות להאיר על הארץ ולשלשל ע"י עולם המלאכים ועולם הגלגלים אשר חפץ לעשות בעולם נמצא כי מעשה ידיו מגיד בעולם הרקיע כאשר ע"י כן הכיר אברהם היות העולם מעשה ידיו ית'. הנה כי שני העולמות מהם לא נעדר השגת שלמותם עם היותם הכנה אל צורך העולם השפל ואיככה נוכל וראינו שהשני עולמות שהם הכנה אל העולם השפל בטוחים השלימות והארץ שממנה עשה ית' עיקר להיות לו דירה בתחתונים ע"י כשרון בני האדם הם בלתי בטוחים להשיג שלמותם ולהשרות שכינה על הארץ וגם לא להשלים נפשם כי אדרבא כלם התעתדו לחטוא ע"י יצרם הרע ועונותיהם יהיו מבדילים בינם לקונם ומי זאת הנשמה לו ית' הבאה למטה תשוב אל האלהים אשר נתנה כמו שנתנה על כן להשיב על דבר זה בא דוד ואמר במזמור הלזה הנה השמים שהם עולם המלאכים הם מספרים כבוד אל שהוא שלמותם כמדובר וכן מעשה ידיו מגיד הרקיע שהוא עולם הגלגלים שגם זה עיקר שלמותו כמדובר וממוצא דבר יצא עתק איך יהיה הכל בעבור האדם שבעולם השפל והוא קרוב אל ההפסד מאל השכר על כן כהתימו מלדבר בפסוקים הבאים ענין הגיד הרקיע מעשה ידיו בא להשיב על זה ואמר תורת ה' תמימה כו' שהוא תיקון הדבר כאשר יבא ביאורו בס"ד:

מספרים, מגיד. ההגדה הוא בדבר חדש שחברו רוצה לדעתו (עמ''ש לקמן קמ''ה ו', איוב י''ב ח'), וההבדל בין שמים ורקיע כן הוא דעת גדולי המפרשים :

השמים מספרים - זה המזמור נכבד מאד והוא קשור עם מלאכת השמים ועתה אפרשנו בדרך קצרה, רק לא יבינהו מי שלא למד חכמת המזלות.

השמים מספרים. רצה לומר על ידי השמים נראה כבוד האל וכאלו הם יספרו כבודו:

מספרים. בגעיא בס"ס:

השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אמרו פ"ק דכתובות דף ה' ע"א מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. ופרש"י האי מעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרויין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב"ה והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד עכ"ל ודרך דרש אפשר לומר לפום מאי דדריש מעשה ידיהם של צדיקים שהם מעשה ידיו של הקב"ה מי מגיד הרקיע דעל ידי חידושי תורה שהם מחדשים נעשים שמים חדשים וז"ש מי מגיד הרקיע שנעשה ע"י חידושיהם בתורה. א"נ פירש בספר ארץ החיים מספרים כבוד אל ממש דהשמש והגלגלים אינם יכולים לילך כי אם ע"י שאומרים שירה והראיה שמש בגבעון דום ר"ל שלא יאמר שירה ובזה ממילא עומד:

השמים מספרים כבוד אל, השמים כולל כל הגרמים השמיימים אשר בעולם הגלגלים, והרקיע שם מיוחד אל מקום עליית האדים, ששם יתהוה המטר והברד ועד שם יגיע גבול הארץ וראוי לנשימת כל בע"ח, ומשם ולמעלה יתחיל גבול השמים וכל בע"ח לא יתקיים שם, כמו שכן דעת המורה וההולכים לשטתו בפי' שם רקיע, ויש הבדל בין כבוד ה' ובין מעשה ידיו, שהכבוד יחויב לו מצד שהוא בורא כל בראשית הבריאה והוא סבת כל הנבראים וזה יספרו השמים, שכל הרואה הבנין הגדול הזה והמאורות אשר בו ידע שיש בורא יחיד אשר ערך הכל ביכלתו וחכמתו, אולם לא נוכל לדעת מזה שהוא עדיין עוסק בבריאה ומחדש בכל יום מעשה בראשית ושהוא המנהיג את העולם, וזה נודע מן הרקיע שמפלאי המטר וההשגחה הנמצא בו נודע שהוא עדיין עוסק ופועל ומכין לארץ מטר ומצמיח הרים חציר, ואמרו חז"ל מעשי ידיהם של צדיקים מי מגיד, הרקיע, שע"י שיבא המטר ע"י תפלת הצדיקים, והקב"ה מביאו בעתו בכ"מ לפי הצורך אל כל מדינה במקום תכונתה לפי הזמן והמקום, נודע השגחת ה' ופעולתו בעולמו, ויש הבדל בין ספור להגדה שהמגיד יגיד דבר חדש הנוגע לחברו, וזה מגיד הרקיע שמודיע בכל עת מעשי ידי ה' המתחדש בבריאה לצורך ישוב בני אדם, אבל ספורי השמים הם מדבר עבר שה' ברא הכל בששת ימי המעשה, שזה כמספר דבר שכבר היה לעולמים שאינו נוגע לנו בהוה:

ומעשה ידיו מגיד הרקיע. הכוכבים והמזלות שהם מעשה ידיו של הקב"ה אשר הם שם כמו שנאמ' ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א׳:י״ז) ומשם מגידים כבודו:

ומעשה ידיו מגיד הרקיע: כפל כי הוא כמו: השמים מספרים כבוד אל, כי השמים נקראו רקיע, כמו שנאמר (דניאל יב ג): כזהר הרקיע וגומר; ויתן אתם אלהים ברקיע השמים (בראשית א יז) לדעת מי שפרש כי על הגלגלים נאר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: הרקיע האויר.

או שיעור הענין בדרך אחרת והוא כי הנה לגודל רוממותו ית' הלא יפלא היות העולם הלזה החומרי מעשה ידיו ועל כן כמס מהפלוסופים מגשימים אלהותו חלילה וגם בהם אשר יאמרוהו למזמה לומר כי על השמים כבודו ולא יראה יה אשר בארץ מתחת חלילה אך אנו עם בני ישראל נוחלי תורת משה מאמינים בני מאמינים כי על גודל רוממותו לא יעצרנו הגשם אשר לעולם הלזה מהיות נעשה במאמר פיו ית' ומהיות השגחתו על כל פרטי פרטיו וזה מאמר דוד הנה על רוממות אל אין אנו מספיקים לספר אך השמים הם עולם המלאכים מספרים כבוד אל כי הגשם חלף מהם ואיננו וישיגו מכבודו יותר ממנו ולפי הכרתם יעלה מוראם כמאמרם ז"ל מהפלגת הזיע וחלחלה אשר יאחזום באמרם לפניו קדוש עד שמזיעת חלחלתם נהר די נור נגיד ונפיק מתחתיהם הנה כי רם ה' ועל השמים כבודו אך לא נחליט חלילה השגחתו מן הארץ הלזו העכורה כי הלא לעומת זה הנה מעשה ידיו מגיד הרקיע כי עולם הגלגלים בתנועותיו יגיד כי מעשה ידיו הוא העולם כאשר למד אברהם כמדובר וגם מאורות כי המאורות שברקיע השמים הם להאיר על הארץ ואם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ומה גם כי ע"י תפלת הצדיקים ירד הגשם והשלג מן השמים הנה יורו כי הארץ מעשה ידיו המה:

השמים - תנועת הגלגלים שהן שוות בדרך אחת ושונות בדרך אחרת והולכות על דרך ישרה בעצמם, ואיננה ישרה כנגד יושבי הארץ, ומדת התנועה לא תוסיף ולא תגרע בראיות גמורות והיא תוסיף ותגרע במראית העין, והנה היודע דרכי העגולות יודע דעת עליון והנה השמים כמו מלמדים מורי צדק על דרך, או שיח לארץ ותורך והנה השמים הם מעונות הכוכבים.

ומעשה. הרקיע מגיד ומעיד על פלאי מעשה ידי ה׳‎:

ומלת מספרים – בעבור היותם עומדים על מתכונת אחת וזה הוא כבוד השם, ואמר אל - להודיע כחו.

ומגיד הרקיע - שהוא האויר כמו שפירשתי בפרשת בראשית דברים מתחדשים בכל יום, על כן כתוב ומעשה ידיו כי עם השמים כתב כבוד אל וזה אמת, כי יקבל האויר כח המשרתים והצבא הגדול.

יום ליום יביע אומר. מעשה בראשית מתחדש מיום אל יום לערב חמה שוקע' וזורחת לבקר ומתוך כך יביעו הבריות אמרי שבח על ידי הימי' והלילות שמורים את הבריות לקלס ולהודות מנחם פתר יביע לשון מעין נובע:

יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת: יביע ידבר, כמו הנה יביעון בפיהם (תהלים נט ח); תבענה שפתי (שם קיט קעא). ופרושו: היום הזה ידבר בעבור היום הבא אחריו, והלילה בעבור הלילה שיבא אחריו. כלומר: בסדר התנועות ביום ובלילה כמו שהיה מששת ימי בראשית כן הוא וכן יהיה לעולם, לא נשתנה ולא נתחלף דבר; אם כן היום הזה מגיד בעבור מחר כי ידוע כי כן יהיה.

ולבל יעלה על לב איש שוגה ופתי לומר כי העולם טבעי ומנהגו נוהג בקיץ ובחורף וקור וחום ויום ולילה לא ישבות טבעו ולא ה' פעל חלילה לז"א יום ליום יביע אומר כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בב"ר כי כשנברא עולם היה יום ראשון מגיד לשני מה שנברא בו והלא כמו זר נחשב מי נתן ליום בינה וגם איך ידבר עם השני אשר עדן לא היה וגם מה צורך אל הדבור ההוא. אמנם כתוב שם אצלנו כי ענין העשרה מאמרות שבהם נברא העולם הוא כי המאמר עצמו היה המהוה מה שנדבר בו בהתפשטותו שהוא ענין וברוח פיו כל צבאם והוא אשר הנביא דבר כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי הנה כי הדבור בעצמו הוא העושה ומהוה רצונו ית' לעשות בעולם גם ידענו כי העשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם עשר כחות עליונים כי בגדול החל ובקטן כלה כמפורש אצלנו במקומו. ונבא אל המאמר והוא כי להיות המאמר של יום א' גדול משל יום שני כי הבאים אחר של ראשון מקבלים משל יום ראשון ממאמר אלהים ויאמר אלהים יהי אור כי הוא גבוה מאמר יום שני על כן יום ראשון יביע כח המהוה מה שנתהוה בו אל כח הבא להוות בשני מה שנעשה בשני למען המשיך בו ע"י קבלו מהראשון אשר יאות להוות אחר מה שהיה בראשון וכן השני אל השלישי וכן השאר ואין ספק כי מהות היום קנה איכות והויה ע"י המאמרות המהוים בו מאיכות המאמר עצמו. ומה מתקו דברי רז"ל בתתם מציאות והויה אל הימים באמרם כי את ששת הימים עצמם ברא אלהים שיאמרו על איכות כל יום הנקנה במאמריו המהוים בו ובזה לא יפלא אמרם שהיה מדבר הא' אל היום השני כי מציאות קדושת כח המהוה ביחוד בו לא נעדר גם טרם בא מציאות היום להגלות בארץ:

יביע. ידבר כמו יביעון בפיהם (לקמן ל״ט):

יביע. דברים הנוזלים מן המבוע, והושאל אל הדבור הנובע ומתרבה מעצמו,

יום - יש ראיות גמורות מחכמת החשבון, כי מערכת השבעה משתנה בכל חלקיה ולעולם לא תמצא מתכונת מערכת דומה לאחרת, אילו היה העולם עומד אלפי אלפים רבבות שנים, גם זה מפורש בספר יצירה ובעבור זה מה יתחדש ביום הזה יודיענו ליום הבא זה לזה ודור אל דור, כי בכל יום יש דבר חדש ואין טענה מדברי שלמה: אין כל חדש, כי על הכלל ידבר.

יום ליום. מיום ליום יביע אומר ר״‎ל בכל יום כאלו יאמרו בו פלאי ה׳‎ כי בכל עת נראה בהם מפלאות המקום:

יום, הנה משלשה דברים נוכל לברר על דבר שהוא מפעולת פועל בכונה ולא נפל על צד הקרי וההזדמן, א. מצד הריבוי שהמקרה לא יהיה רק למעט, ב. מצד החכמה אם נעשה בשלימות, כי דבר הבא במקרה לא יבא בשלימות וביושר כראוי, ג. מצד התכלית שהמקרה לא תפנה אל איזה תכלית שאם יפנה אל תכלית אינה מקרה, וכמ"ש כ"ז הפילוסוף (בס' השמע מאמר ב'), וכן באר פה איך נודע כבוד אל מן הבריאה הכללית, א. מצד הריבוי, שהגדה זאת מתמדת בזמן כי יום ליום יביע אומר, ובאשר ביום יראו כל אדם מעשי אלהים והוא יביע אומר ויספר את גבורתו, ובלילה שאז עת דממה והטבע כולה תשים יד לפה, אז הוא עת המחשבה שאז יחשבו ויעיינו על מה שראו ושמעו ביום ויוציאו ממנו דעת אלהים, ועז"א ולילה ללילה יחוה דעת, ובאשר כל יום יגיד אומר חדש מהחדושים האלהיים אשר יעשו בכל יום ויום, כן בכל לילה יודעו להם התגלות חדשות מפועל אלהים ומעשהו ישכילו, וגם ר"ל שהימים תמיד סמוכים זה לזה וכן הלילות, כי היום וכן הלילה סובב ומתגלגל תמיד סביבות הכדור עד שבכל רגע יגיד יום החולף אומר ליום הבא לרגלו ונכנס תחתיו, וכן לילה ללילה, בענין שהריבוי הזה מתמיד ומתרבה בכל זמן:

יחוה. לשון הגדה:

והנה ממאמרם ז"ל הלז נקח לבא אל ביאור המזמור והוא שאמר דוד ברוח קדשו אל יעלה על לב אשר דעה חסר כי אין אלהים בכל אשר נעשה על הארץ כי אם עולם כמנהגו נוהג על פי טבע קדמון חלילה או על פי מה שמזל כל יום ביומו גורם כי אם שאין דבר נעשה רק על פי מדותיו ית' והוא בשום לב אל אומרו יביע אומר כי היה ראוי לקצר ולומר יום ליום יאמר. אך הנה כתבנו כי המאמר שהיה בכל יום ויום משבעת ימי בראשית כל אחד עשה רושם ביום שהיה משמש בו להקנות בו איכות תמיד כל יום ביומו אשר היה משמש ביום הראשון עודנו מציאות איכותו משפיע לאשר יעשה בו בהשגחה וכן בשני אשר היה משמש בו וההיקש בשאר וזה מאמר דוד דעו נא איך הכל בהשגחה מאתו ית' כי הנה אחר העשות אשר גזרה חכמתו ית' להעשות ביום אחד יום ליום שאחריו יביע הנעשה בו להמשיך ולגמור המשך הנהגתו ית' ביום שאחריו ולבל יתחמץ לבב אנוש לומר כי אין ביום ממש להביע ליום האחר לז"א יביע אומר לומר כי האומר שהוא המאמר המיוחד ליום ההוא האומר ההוא יביע ליום שאחריו שבו גם הוא כח האומר הוא המאמר שהיה בו והוא כי אם יהיה חפצו יתברך לעשות דבר בעולם אשר ימשך הוייתו ימים היום הראשון כהתימו הנעשה בו יביע האומר שבו ליום הבא למען יהיה כח היום המקבל מכח מאמר הראשון שלמעלה הימנו נגמור הענין וכן בכל פעולה המתייחסת ליעשות ביום והמתייחסת להיות בלילה האומר הנזכר הכולל היום ולילו עמו יחוה דעת והוא כי אין בחינת היום והלילה שוין עם ששניהם יום א' כי המתייחס אל היום שאורו רב יש בו כח להביע האומר בחינת הלילה אל הלילה אצל יחס שביניהם אינו גדר הביע האומר רק מציאות חוות דעת שבאמרו כי הכל מאתו ית' כי הוא ומאמריו שבהם נברא העולם אחד המה כנודע באופן שהכל נעשה על הארץ ממנו ית' בהשגחתו הרמה והנשאה. או יאמר כי אין עיקר רנה של תורה אלא בלילה ואז ישפיע הוא יתברך ע"י השתלשלות אומר אשר ללילה לחוות לכח הלילה שאחריו מה שמתייחס להשפיע אחרי מה שהושפע בלילה הראשון וזהו ולילה ללילה יחוה דעת כי יחוה דעת שהשפיע בתופשי התורה ואשר המאמר שאחריו בלילה שאחריו ישפיע כי כל מאמר מקבל להשפיע מאשר למעלה הימנו וזהו יום ליום יביע אומר ולילה ללילה וכו':

יחוה. יגיד כמו אחוה דעי (איוב ל״ב):

יחוה. ענין גילוי חדשות בעניני מדע

יביע - שלא יפסוק כמו מבוע, או כמו יגיד, הנה יביעון בפיהם, כמו: אחוך שמע לי.

וטעם: יום ולילה – הזמן עומד.

אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם: כבר פרשנוהו.

ואם יקשה לאיש כי הנה אין אומר ואין דברים ואיך אמרתי כי יום ליום יביע אומר כו' אל יכחישו הדבר על זה כי אין זה רק בלי נשמע קולם שהיא העדר שמיעת קול מהבריות אך לא העדר הענין במציאות:

אומר, דברים. אומר הוא מאמר שלם, ודבר יפול גם על מלה אחת כמ''ש בחבורי התו''ה (ויקרא ס' ג') :

אין - הזכיר כי אין לשמים פה, כגון: בן אדם

אין אומר. הן אמת שאין בהם אמירה ודיבור ולא נשמע קולם:

אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. הדבור יתחבר מג' דברים יחד הא' תנועת הקול בפני עצמה הב' חיבור התנועות שמהם חוברה התיבה הג' הקול היוצא מהגרון ואמר כי הגדת הרקיע וסיפור השמים אינו כסיפור בני אדם שאין שם אומר והוא הענין הא' ואין דברים הב' בלי נשמע קולם הג' אבל יש ג' ענינים כנגדם. בכל הארץ יצא קום כנגד אין אומר כי הקו תחלת הבנין. ובקצה תבל מיליהם כנגד ואין דברים לשמש שם אהל בהם כנגד בלי נשמע קולם. הרב החסיד מהר"ר יוסף יעבץ זלה"ה בפירושו:

אין, והגדה זו אינה בלחש, כי אין אומר שהוא מאמר שלם, וגם אין דברים שהוא גם דבורים יחידים, אשר בלי נשמע קולם, שכל אמירה וכל דבור היוצא מאת הטבע ופליאותיה המתחדשות כל רגע להעיד על כבוד של יוצר, קולם נשמע מקצה הארץ ועד קצהו, וכל שיח וכל רמש וכל תנועה המתהוה בעולם יתן קול עז ויכריז בקול גדולת הבורא וחכמתו:

וטעם אומר – הם הדבורים שיש להם טעם שלם, כאומר ראובן חי וזה לא יהיה רק מחובר דברים, והדבור הוא ראובן והקול ישמיע אות רי"ש ראובן והנה הזכיר, כי במראה העין של גוף ומראה עין הנשמה הפנימית - החכמה, יראה אמתת ספור שמים ומה שיגיד הרקיע.

כיוצא בדבר אתה אומר אשר ישכבון הנשים הצובאות (ש"א ב כב). אפשר חפני ופנחס שוכבין נשי ישראל והן שותקין. אלא ששהו את קיניהן. והיו מתאחרות לישכב עם בעליהן. ומעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום. להודיעך שהתורה לא ניתנה לטפשין. ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים. לדרוש ולאזן ולחקור ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אפניהם. לקיים מה שנאמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י). ואין מקרא יוצא מדי פשוטו ואין מקרא עוקר מקרא.

בכל הארץ יצא קום. קו השמים שהם נמתחי' על פני כל הארץ ומחמת כן בקצה תבל מליהם שהכל מדברי' בנפלאות שהם רואים:

בכל הארץ יצא קום קום בנינם; וכן קו לקו (ישעיהו כה יא), לפי שהבנין יעשה בהטית הקו. כלומר מעשה הגלגלים והככבים יצא בכל הארץ; וכן

וראיה אל ההשגחה היא כי הלא בכל הארץ יצא קום כי עם היות שסיבוב השמש בשס"ה ימים והירח בכ"ט ימים וכך שעות ואיך היום והלילה הנזכרים בכל הארץ יצא הקו שלהם שהיא מדת יום ומדת לילה באופן שבכל יום מתגלה השמש ובלילה הירח שהיא ממשלת הלילה אך אין זה כי אם בהשגחה מאתו ית' שמוציא אותם בזמניהם כמאמר הכתוב גם על הכוכביה שמוציא בכל לילה במספר צבאם לכלם בשם וכן בשמש וירח שארז"ל על פסוק שמש ירח עמד זבולה כי בכל יום עולים לזבול ומשתחוים שם לה' ויוצאים לאור חציו של הב"ה והוא בהנחת הרמב"ם ז"ל כי גם הגלגלים הם בעלי נפש והשכלה אלא שדעתם מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני האדם והן אמת כי בקצה תבל הם מקומות הרחוקים מעיר דוד שהוא מקומות העמים אשר לא אורו עיניהם באור תורת ה' הנה מליהם של בני קצה תבל הוא כי לשמש למען יצא להאיר על הארץ שם הוא ית' אהל מיוחד בהם והוא כי מתח כאהל גלגל על כל הגלגלים הוא גלגל יומי אשר בכח תנועתו בסבבו בכ"ד שעות כל העולם מן המזרח למערב הוא סבת הגלות השמש יום יום ואגבו גם מדת לילה אלה הם מליהם של חכמי העמים שבקצה תבל כי השמש שלא מדעתו נמצא פרוש על הארץ ע"י הגלגל יומי:

קום. ר״ל הבנין שלהם הנעשה בנטיית קו המשקל:

ארץ, תבל. הבדל מבואר בכ''מ שתבל הוא החלק המיושב, ויש לפרש שקום ומליהם יוצא אל השמש שכולם מקבלים השפעתם ממנה :

בכל קום - כמו קו לקו והוא המכתב ומ"ם קום שב אל השמים. והטעם: כי מכתבם יקרא בכל מקום ויבינו מה טעמי כל המשכילים בכל מקומות הארץ.

בכל הארץ. אבל על כי בנייני השמים יצאו להיות נראים בכל הארץ לזה נשמע דבריהם בקצה הארץ עם שאין בהם אמירה כי במה שמראים מפלאות ה׳‎ הרי הם כאלו אמרו:

בכל, וגם שהגדה זו אינה מיוחדת במקום פרטי כי היא מתפשטת בכל המקומות שאף בכל הארץ הבלתי מיושב יצא קום, כי הקו אשר נטה הבורא ית' על בנינו הכללי התפשט על כל הארץ והיא מכלל הבנין ותלויה על בלימה נמשכת בקו המושך בין השמים הסובבים ומושכים אותה מכל צד במאמרו של בורא כל, ובקצה תבל שהוא החלק המיושב שם יצאו מליהם, כי שם כל הברואים והנמצאים ימללו מלים ויגידו חכמת אלהים ותכונתו - לשמש עתה יתחיל לבאר איך נעשו בחכמה ובתכלית השלימות, הנה לשמש שם אהל בהם שממנה יצא האור והחיים לכל הגרמיים אשר תחתיה וביחוד אל כדור הארץ, שהיא תתן אור וחיים בין לצמחים בין לבע"ח, וה' ערך מהלכה בחכמה נפלאה עד שיתפשט אורה בכל כנפות הארץ, כי והוא, השמש הולך בשני מהלכים מתנגדים, א. הילוך היומי שיסבב בכל יום ממזרח למערב, ב. הילוך השנתיי שיסבב בכל שנה ממערב למזרח, וסיבוב זה אינו על קו משוה היום רק נוטה מן המשוה לצפון ולדרום יותר מכ"ג מעלות, שכשהוא בר"ח ניסן בראש מזל טלה יטה יום יום דרך הגלילים עד ראש סרטן ואז ישוב ללכת למאזנים ומשם לגדי, ולא ישנה מהלכו מגליל אל גליל אף כחוט השערה, ויאמרו הקדמונים כי הילוך השמש העצמי הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי מכריחו בכל יום ומוליכו סביב כדור הארץ ממזרח למערב, ועל המהלך ההכרחי שילך בכל יום אמר והוא כחתן יוצא מחופתו, שיציאת החתן מן החופה הוא בהכרח, ועל המהלך העצמי שילך בכל שנה אמר ישיש כגבור לרוץ ארח, שהוא מה שילך ברצונו שלא עפ"י הכרח, ובאשר מהלך זה השנתיי לא ילך על הדרך הגדול הקבוע שהוא על קו המשוה, רק על הארח שהוא מן הצד שהוא על גלגל המזלות, אמר לרוץ ארח, שהארח הוא ההולך מן הדרך הגדול אל הצד לכפרים ואינו קבוע כ"כ, ועי"ז מקצה השמים מוצאו, הגם שיוצא מקצה השמים אינו הולך על קו המשוה בישר, רק ותקופתו על קצותם יקיף אל הקצוות שהוא לצד צפון ולצד דרום, וזה מורה על רוב החכמה שאם היה הולך תמיד על קו המשוה לא היה אפשר לישוב הארץ כי על מסלול השמש בקו המשוה היה החום בוער מאד, ועל גלילות צפון ודרום לא היה חום השמש מגיע שם כלל, אבל ע"י שהולך ומקיף לצדדי הקצוות אין מקום נסתר מחמתו שחום השמש מתפשט על כל הקצוות וכל הארץ ראויה לישוב, ובזה מתבאר החכמה וגם התכלית שלא תהו בראה, וכ"ז עדות על פעולת פועל חכם:

לשמש שם. הקב"ה:

ובקצה תבל מליהם והנה מעשיהם דבריהם.

מליהם. אמריהם כמו אין מלה בלשוני (לקמן קל״ט):

ובקצה תבל - היא הארץ המיושבת מליהם ישמיעו והנה ספור והקו הוא הספר והם שהזכיר בעל ספר יצירה בספר וספר וסיפור כי אלה שלשתם עיקרי כל החכמות.

לשמש. הנה לשמש שם אהל בהשמים כי מהלכו בשמים ולא יזוז משם:

אהל בהם. בשמי' מכאן שהשמש נתון בתוך תיקו תנחומא:

לשמש שם אהל בהם: לשמש שם אהל ומקום בגלגלים. ואמר הספור על השמש לפי שהוא המאור הגדול ושישיג ממנו לבני אדם תועלת גדולה יותר משאר הככבים במאורו ובחמו לבני אדם, ולשאר בעלי חיים ולצמחים. ובאמרו: בהם רצונו לומר: באחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים יב ז); והוא הגלגל הרביעי משבעת הגלגלים שבהם שבעה ככבי לכת. ואמר: בהם, כי אלה הככבים תקועים בגוף הגלגלים. וכן אמר (בראשית א יז): ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, ולא אמר על רקיע; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (מדרש תנחומא בראשית ה): הככבים קבועים ברקיע כמסמרים הקבועים בדלת.

וטעם להזכיר השמש, כי הוא גדול מכל גוף והתנועות העליונות כולם קשורות בו והוא מוליד הזמן השוה והשונה והיום והלילה והמתכות והצמחים וכל החיים תלויים בשמש, וככה אמר שלמה תחת השמש ואהל נוה, כמו: איש לאהליו, כי השמש קבוע בגלגל בראיות גמורות מחכמת מלאכת השמים. ויש אומרים: כדמות אור וכמוהו לא יאהיל. ולפי דעתי: שאל"ף יאהיל נוסף כאל"ף והאזניחו נהרות והוא מגזרת לא יהלו אורם. וטעם בהם בשמים והוא הוא נסתר מעיני יושבי הארץ, כנגד מרחק המדינות מקצה מזרח והמשילו לחתן בעבור שכל רואיו שמחים בו.

וטעם כגיבור – בעבור שירוץ גלגלו בו ולא ייעף ולא ייגע.

והוא כחתן יוצא מחופתו. בכל בקר וזהו שאמר השמים מספרים כבוד אל:

והא כחתן יצא מחפתו בשחר בצאתו בזהרו ובהדרו הוא כחתן יצא מחפתו שהכל שמחים לנגדו, כן השמש הכל שמחים לאורו. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: שדמהו לחתן יצא מחפתו שהוא נכסף לשוב לכלתו, כן השמש שב בכל יום למקום זריחתו. ודמהו גם כן לגבור ואמר:

אך לא כן כי אם והוא כחתן יוצא מחפתו בבחירתו והוא מה שכתבנו בביאור קהלת על פסוק וזרח השמש כו' ענין מאמרם ז"ל כי אין הארת השמש למעלה כאשר היה למטה כי שם הוא אור גדול ועצום מאד עד שלא יוכלו הבריות לסובלו אלא שיש לו נרתק שמתלבש בו בצאתו וכן ארז"ל בב"ר שהוא יתברך טרם יצא השמש משקעו בברכת מים להתיש אורו וחומו שיסבלוהו העולם ככתוב אצלנו שם מה ענין הברכה ההיא. כלל דבריהם כי שם למעלה משוש דרכו וגודל הארתו נמצא כי בבואו פה הוא כחתן יוצא מחופתו מניח כבוד חופתו ויוצא החוצה כי יצר לו כן השמש כמניח הארתו הגדולה ומתש כחו ואורו משא"כ אם היתה הארתו על הארץ ע"י הגלגל יומי המניעו שלא מדעתו כי אם כן כהארתו למעלה תהיה למטה כי הוא במקומו עומד ולא ימיש רק שהגלגל יומי מניע את הגלגל שהוא שקוע בו ומתגלה מאליו כאשר הוא במקומו ושמא תאמר א"כ שאין גלגל יומי מכריחו איך בבחירתו ימהר כל כך פעם אחת בכל כ"ד שעות עם היות טבע גלגלו כבד שלא ישלים סיבובו עד שס"ה ימים הלא הטעם הוא כי הנה ישיש כגבור כו' והוא כאשר החתן היוצא מחופתו החוצה ימהר מרוצתו לשוב מהר אל חופתו כך השמש ישיש כגבור לרוץ אורח שנשתלח לשוב אל משושו כדרך כל הולכי דרכים שימהרו כל יכלתם בחשק חזור אל ביתם כי שם משוש דרכם ומנוחתם:

ארח, מבואר בכ''מ שהוא קטן מן הדרך :

והוא. השמש הזה יוצא בשמחה להאיר על הארץ כאשר ישמח החתן בצאתו מחופתו ישיש. הוא שש במהלכו כאשר ישיש הגבור לרוץ באורח כי בטוח הוא בגבורתו ולא יחת מפני כל וכן השמש בטוח הוא שילך מהלכו באין מוחה:

ישיש כגבור לרוץ ארח: לפי שלא יכשל במרצתו. ואמר: ישיש כגבור, כי הגבור שש ושמח בצאתו למלחמה. וכן אמר בזכרו גבורת הסוס (איוב לט כא): וישיש בכח יצא לקראת נשק; כן השמש ישיש בצאתו. והנצתו והצצתו וזריחתו הוא הששון והשמחה.

ותקופתו על קצותם. הקפת סבובו מקצה אל קצה:

מקצה השמים מוצאו ממזרח.

והראיה כי אין השמש בטבע כי אם בהשגחה אלהית כי הלא תראה כי מקצה השמים מצד אחד מוצאו ותקופתו שהוא מקיף הוא קצותם שהוא שממלא בסבובו כל ארבע קצות העולם ואלו היה אורו טבעי תחת הקצה אשר השמש יוצא משם היה ראוי יגדל חמימותו ולא בשאר הקצוות הרחוקים אך נראה בחוש כי אין נסתר מחמתו כי כחומו בקצה אשר שם מוצאו כך בכל שאר קצותיו הנה יראה שאין הדבר טבעי כי אם הכל בהשגחה מאתו יתברך שמתיש חומו טרם צאתו באופן יהיה שוה בכל חלקי העולם:

ותקופתו. מלשון הקפה וסבוב:

מקצה - הזכיר תנועותיו כפי תולדתו באמת שהיא הפך התנועה הגדולה.

מקצה. יציאת השמש הוא מקצה השמים לפי הנראה והנדמה לכל אחד באופק שלו ותקופתו. וסבובו הוא על קצות השמים רצה לומר בכל יום זורח ברוח שזרח אתמול ושוקע ברוח ששקע אתמול וכן סובב והולך יום יום:

ואין נסתר מחמתו. אילמלא ניתן ברקיע התחתון לא היה אדם נסתר מפניו מפני חמימותו שחמה ולבנה ברקיע השני כדאמרינן שבעה רקיעים הם וילון רקיע שחקים זבול מכון מעון ערבות ומונה להם כסדרן וילון אינו משמש כלום רקיע יש בו חמה ולבנה כוכבים ומזלות כו':

ותקופתו על קצותם על כל קצות השמים הוא מהלכו. ואמר: ותקופתו שפרושו: סבובו, כמו תקופת השנה (שמות לד כב), לפי שסובב הרוחות וישוב למקום זריחתו, כמו שאמר שלמה (קהלת א ו): הולך אל דרום וסובב אל צפון, שמהלכו ביום נראה ברוח דרום והולך למערב וסובב רוח צפון בלילה עד שישוב בבקר אל הרוח שזרח ממנו. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ערובין נו א): הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה. וזה למראית העין לבד, לפי שמהלכו נוטה לצד דרום, אבל לא ילך לפאת דרום. אך לפי חכמת התכונה לא נאמר זה בתקופת היום אלא בתקופת השנה שהוא אל דרום בימי החרף ובצפון בימי הקיץ, וזה נראה לעינים וידוע וברור. וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה, בפרקי רבי אליעזר (פרק ששי) הולך אל דרום בתקופת תשרי ובתקופת טבת, וסובב אל צפון בתקופת ניסן ובתקופת תמוז.

ומלת תקופה – כמו כי הקיפו ימי המשתה, הקיפוני.

ואין נסתר. ואין מי שיהיה נסתר מחום השמש:

ואין נסתר מחמתו: כי הוא השמש בכל העולם הוא; ואף על פי שאינו בשוה בכל מקום. ואמר: ואין נסתר מחמתו, ולא אמר: ואין נסתר ממאורו, כי יוכל האדם להסתר ממאורו ולא מחמו, כי אפילו בחדרי חדרים ישיגנו חמו. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: ואין נסתר מחמתו, כי חם השמש בעולם כדמות חם הלב בגוף כראית חכמת התולדת, והנה הוא חיים לכל הגופות: אם כן פרושו: אין נסתר מתועלת חמתו.

וטעם ואין נסתר – כי חמת השמש בעולם כדמות חום הלב בגוף האדם, מראיות חכמת התולדת והנה הוא חיי כל הגופות.

תורת ה' תמימה. גם היא מאירה כשמש כמו שנאמר בסוף הענין מאירת עינים ואומר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. ד"א ואין נסתר מחמתו ליום הדין וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג׳:י״ט) אבל תורת ה' תמימה היא משיבת נפש לדרכי חיים ומגינה היא על לומדיה מאותו להט כמו שנאמר וזרחה להם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו' (שם):

עֵדוּת יְהֹוָה עדות ה' נאמנה אמר רבי חייא בר אבא נאמנה היא להעיד בלומדיה וכו':
(יומא עב ע"ב)

תורת יהוה מה שסמך ענין התורה לענין השמש? רצה לומר: כמו שהשמים והשמש והגלגלים מעידים ומספרים על כבוד האל ועל חכמתו, כן התורה והמצות אשר צוה לעמו ישראל מעידות על חכמתו ועל ישרו כמו שאמר (דברים ד ח): אשר לו חקים ומשטים צדיקם ככל התורה הזאת. ועוד אמר: כמו שהשמים והשמש מועילים לעולם ובהם העולם עומד כן התורה, שהיא תמימה והיא משיבת נפש וקיום הנפש בה כמו שקיום העולם בשמש; כי הנפש בגוף כמו הגר בארץ נכריה שאין לו עוזרים וסומכים, כי עוזרי הגוף רבים רודפים אחר התאוה והיא כיחידה ושבויה ביניהם. וכן אמר שלמה והמשיל אותה לאיש מסכן וחכם (קהלת ט טו). והנה התורה משיבת הנפש שמורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה. וספר דוד בתורה ובמצות ובמשפטים על אמתתם ועל ישרם. והתורה היא תכונת המצוה היאך תעשה, והוא מענין ולא שמעתי בקול מורי (משלי ה יג); ולהורת נתן בלבו (שמות לה לד), שמורה על תכונת הדבר, כמו תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא מו), תורת המצרע (שם יד ב); תורת הילדת (שם יב ז); תורת הזב (שם טו לב); תורת הנזיר (במדבר ו כא); ואף על פי כן הספר נקרא בשם התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כמו שכתוב (דברים לא ט): ויכתב משה את התורה הזאת; לקח את ספר התורה הזה (שם כו); כי ספר מעשה בראשית וספר ענין האבות, וכן ספר כל שאר הדברים כלם מורים על האל, כי הוא יוצר העולם ועל טובתו ועל ברואיו והשגחתו בטובים וברעים. והזכיר המצות, והוא מה שצוה האל לעשות בדרכי עבודת האל ואהבתו כאדון המצוה לעבדו. והעדות היא מה שהוא עדות בין ישראל לאל שקבלו הם אותו לאלה והוא קבלם לעם סגלה, כמו ארון העדת (שמות כה כב); אהל העדות (במדבר יז כג). כי המצות אשר צוו ישראל בהן הן עדות, והלחות שהיו בהם עשרת הדברים, שהם כל התורה כלה, והדברים ההם היו עדות גדולה לישראל בראותם כבודו על הר סיני בקולות ולפידים; והמראה הגדול ההוא הוא עדות להם ולבניהם עד עולם. וכן שמירת השבת והמועדים להם עדות ואות וזכרון; ושמטה ויובל הכל הוא עדות להם ולבניהם עד עולם, כמו שאמר כי לי כל הארץ (שמות יט ה); עבדי הם (ויקרא כה נה). ואמר: פקודי יי' על מצות השכל, שהאל הפקידם ונתנם בלב; והשכל מורה עליהם: ואמר: היראה, שהיא ראשית המצות ועקרן, כי העבד אם לא יירא האדון לא יעשה מצותו. והיראה הגמורה בסתר. ואמר: המשפטים, שהם הדינים בין אדם לחברו. והנה זכר לכן כל לשונות המצוה לבד חקים. והטעם כי אמר עליהן תמימה, משיבת נפש, נאמנה, מחכימת פתי, ישרים, משמחי לב, ברה, מאירת עינים, טהורה, אמת, צדקו יחדיו, הנחמדים ומתוקים: וכל זה לא יתכן לומר אלא על המצות שטעמן גלוי ונראה: והחקים כמו אכילת חזיר ולבישת שעטנז והדומין להן שאין טעמם גלוי לכל, איך יאמר עליהם נחמדים ומתוקים וטהורים? ואף על פי שהם כן למי שטעמם נראה לו, הנה אין טעמם נראה לרוב בני אדם. ואמר:

תורת ה' תמימה וכו' על פי הדרך בכתובים הראשונים שבא להשיב על קושי גדול איך עולם המלאכים ועולם הגלגלים בטוחים מהשיג שלמותם ובני אדם שבעולם השפל אשר מהם עשה הוא יתברך עיקר בברייתו של עולם כמאמרז"ל מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים הם מסופקי השגת כשרון כי אדרבא יפסיד כי היו נפשותם בהיכלי מלכו של עולם נהנות מזיו השכינה ותבאנה בארץ הלזו העכורה בקרב איש ולב עמוק בעמקי מחשבות און וידיו תבצענה לעשות את הרע בעיני ה' כי יצר סמוך לא ישקוט עד יחטיאנו ועוה עוה עוה ישימנו עדי אובד וגם תאותו יתברך להיות לו דירה בתחתונים תתעתד חלילה לבלתי בא אל הפועל. לז"א להשיב על הדבר באמרו תורת ה' תמימה כו' לומר הנה על כן גזרה חכמתו ית' לתקן הדבר בתת לעמו ישראל תורה ומצות כי הלא תורת ה' אם תהיה לאיש תמימה משום עירוב פניה כי אם למה שהיא תורת ה' אז אפילו עונותיו של האיש ההוא שהבדילו את נפשו מקונו כד"א עונותיכם היו מבדילים וכו' תספיק התורה להיות משיבת נפשו אל שרשה הראשון אל ה' הנזכר ככתוב במאמר רז''ל שע"י התורה גם היצה"ר מתבטל אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ואם יאמר איש מי יעיד שכך הוא לז"א הנה עדות ה' נאמנה ומה הוא עדותו הלא הוא שהיא מחכימת פתי והוא מאמרם ז"ל שהתורה מחדדת את האדם גם כי פתי יהיה ותהיה עדותו כמקרא שכתוב ושננתם לבניך שארז"ל כי נעשים דברי תורה כחצים שנונים חדים כך מחדדין את האדם וא"כ אמור מעתה כי איזה הדרך תחכים פתי אם לא כי תדבק בנפש האדם כי מאיכותה היא והיא תחכמנו כמאמר אליהוא אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם:

משיבת. ענין הנחה והשקטה כמו למשיב נפש (רות ד׳):

(ח-ט)

תורת - אמר רב סעדיה הגאון: כי תחסר מלת יאמר, כי השמש יאמר תורת השם תמימה. ולפי דעתי: שהזכיר עד כה איך יוכל המשכיל למצוא עדות על האלהות ולהכיר מעשיו, ואמר דוד גם יש עד אחר נכבד ממנו ויותר נאמן והיא תורת השם ועדותיו ופיקודיו ומצותיו ויראתו ומשפטיו.

תורת ה׳‎ תמימה. אבל תורת ה׳‎ היא יותר תמימה ר״‎ל שלימה בפעולותיה ומועלת יותר מן השמש:

תורת ה' תמימה משיבת נפש. אפשר במ"ש בסוף חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם והקשו דמה שחטא איך יתוקן וכן אם חסר לו כמה מ"ע שלא קיים באיזה אופן ישתלם. ותירצו דהת"ח יושלם בגלגול. וז"ש תורת ה' תמימה והיא כמו שלשלת אחת. וכי תימא אם כן במה יושלם החכם שחטא ועבר על לאוין וגם חסר לו קיום כמה עשין וכיון שהיא תמימה דא עקא. לז"א משיבת נפש כדי להשלים הצדיק והחכם משיבת נפש מחזיר הנפש בגלגול ובזה יתוקן. א"נ במ"ש גורי האר"י זצ"ל שקיום המצות עשה ולעבור על ל"ת הכל הוא בנפש וזש"ה נפש כי תחטא ואשמה הנפש הנפש החוטאת וכיוצא שהכל הוא בנפש. ותלמוד תורה הוא ברוח ויש יתרון בלימוד דהגם שהוא תקון הרוח מ"מ מועיל גם כן לחלק הנפש. וז"ש תורת ה' תמימה והחידוש הוא שיש בה תועלת לנפש הגם שהתורה היא ברוח וז"ש משיבת נפש:

תורת, אחר שספר איך ניכר כבוד ה' וגדולתו ע"י העולם, יאמר, כי עוד יש הגדה אחרת המכרזת מפלאות תמים דעים אשר לה יתר שאת על ההגדה הראשונה של העולם, בששה דברים, נגד ששה חלקי התורה אשר התפלל עליהם במזמור של תמניא אפי, שהם תורה עדות פקודים מצות חקים ומשפטים כמו שבארנו שם, ועל החלק הנקרא תורה שהוא ילמד לנו יסודי האמונות בין בעיונים האלהיים בין בעניני הנבואה, אמר שלה יתרון על מה שישיגו בעלי העיון בחקירותיהם ע"י ההגדה הראשונה של העולם, שהתורה שנשיג ע"י הגדה הראשונה אינה תמימה, כי לא תלמד לנו רק שיש בורא כי אין נברא בלא בורא, אבל לא אם העולם קדמון או מחודש, ואיך נברא אם מן האפס המוחלט או מן חומר קדום, ולא נדע ממנה ההשגחה והנבואה תורה מן השמים ודבקות ה' בעם קרובו, אבל תורת ה' היא תמימה, בלי שום חסרון, כי תלמדנו כל חלקי הדעות והאמונות, וגם שהגדה הראשונה לא תלמד אותנו מענין הנפש ורוחניותה והשלמתה ואיך תשוב אל ה' אלהים, אבל תורת ה' משיבת נפש אל צרור החיים עדות החלק ממנה שנקרא עדות, והוא חלק הספורי שבתורה, נבדלה מן ספורי החכמים אשר בדו לעצמם להלביש בם עיוניהם, שרובם בדויים ולמשל בלבד, אבל עדות ה' נאמנה כי גם מלבושי התורה והספורים שלה חוץ מכונתם הפנימית והסודות הצפונים בהם הם אמתיים כפשוטם, ותחת שעדות הפילוסופים אשר יעידו על מה שהעלו בחקירותיהם לא יבינום רק החכמים בעלי העיון, אבל ספורי התורה ועדותה מחכימת פתי, שגם הפתי יראה ממעשה דור המבול והפלגה וסדום וכדומה עונשי ה' את הרשעים וממעשי האבות וקורותיהם השגחתו על הצדיקים, ומעניני יצ"מ וכל הנזכר יראה שהשם ב"ה משדד הטבע ומפליא נס להתנוסס, וממעמד הר סיני יכירו אמתת הנבואה ותורה מן השמים וכדומה:

עדות ה' נאמנה. נאמנת היא להעיד בלומדיה:

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה: קראי אהדדי לא קשיין הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש כתב לה בלשון נקבה התם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה בלשון זכר וכו':
(קידושין ב ע"ב)

תמימה שהיא שלמה כלה, לא יחסר דבר בה מכל הדברים שצריך אדם להם בעולם הזה ובעולם הבא. ואמר:

או שיעור הכתוב ע"ד זה עדות ה' נאמנה אשר העיד באמרו הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע כי משם אמרו מאמרם שאם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ לתקן האדם ולהביאו אל השלימות ואיך יראה בחוש כי עדותו זאת נאמנה במה שמחכימת פתי שנראה יעסוק אדם בתורה וישיג יותר על גדר שכלו וכמה נראה פתאים במילי דעלמא ולשאת ולתת ומעמיקים בחכמת התורה ואין זה רק כי התורה תדבק בנפש כמדובר וגם כי הפסוק ההוא אמר ירמיה לא נעלם ברוח ה' דבר בדוד ומה גם כי כל מה שיש בנביאים רמוז בתורה כמפורש בגמרא ודוד ידע את מקומה בתורה. כי גם כל מה שהתנבאו הנביאים נאמר בסיני באופן שרוח הקדש הזכירו ע"י דוד כמדובר:

תורת עדות פקודים מצות. התבאר הבדלם לקמן (סי' קי''ט) :

ופירוש תורה – שתורה הדרך הישרה בסימנים נזכרים כמו תורת הצרעת והנזיר.

משיבת נפש. רצה לומר כי השמש עם כל תועלתו לפעמים יזיק בחומו הרב עד כי יחלה האיש חולי המות אבל התורה משיבת עוד נפש האדם כי היא מגינה ומצלת מן המות:

משיבת נפש. משיבתו מדרכי מיתה לדרכי חיים: תורת עדות פקודי מצות יראת משפטי ששה כנגד ששה סדרי משנה ובין כל שם ושם חמשה תיבות עם השם עצמו כנגד ה' חומשי תורה וחותם בסופן אמת צדקו יחדיו כלם יחד מתוקנים בחסד ואמת:

משיבת נפש כמו שפרשנו. ואמר:

והזכיר משיבת נפש - כי התורה תסיר הספק מן הנפש.

עדות. המצות יקראו עדות כי מעידים על המקיימם אשר מאמינים בה׳‎:

מחכימת פתי. נותנת חכמה לפתאים.

עדות יהוה נאמנה כי אין כזב בה כי שכן הכבוד בישראל לעיני כל ישראל, אין מכחיש ומפקפק. ואמר:

וטעם לאמר תמימה – כנגד השמש, בעבור היות השמש תמימה באורה ואיננה כמו הלבנה.

מחכימת פתי. אבל השמש לפעמים יכניס חומו במוח האדם וישתגע:

מחכימת פתי: כי כל דברי המשכן חכמה נפלאה, כי לא דבר רק הוא המנורה והמזבחות והיריעות. וכן כל הדברים כלם מורים על חכמה שיקראו אותו החכמים העולם האמצעי, שהוא דמות העולם העליון ודמות העולם הקטן. וכן שמירת השבת היא חכמה גדולה, שיחקור האדם בגללה על חדוש העולם וכל מעשה בראשית, והיא חכמת הטבע. ואמר על התורה (דברים ד ו): כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים וגומר. ואמר (שם): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואף על פי שמחלק התארים האלה ואמר לתורה: תמימה, משיבת נפש, ואמר על העדות: נאמנה, מחכימת פתי, וכן לאחרים; כלם שוים בתארים. ולא אמר התאר הזה על האחד; והוא הדין על חברו, אלא שסמך כל תאר אל המתואר הקרוב אליו, ושצריך ללמוד עליו כפי התאר כמו שפרשנו וכמו שנפרש.

וטעם משיבת נפש – כשמש, כי מעת היות השמש בחצי גלגל העולה תשוב נפש רבים מהחולים הפך מה שיקרה בהיותו בחצי גלגל היורד, והרופאים ידעו זה ועדות הדברים העתיקום מפי המעידים שראו בעיניהם, ובעבור שלא יוכל אדם לדעתם מדרך הראיות, אמר: מחכימת פתי. ואמר שנאמנים הם ואינם כזב, אף על פי שאינם יודעים אותם חכמי לב, ואמר על התורה תמימה כי אין צריך לעדות עד אחר עמה.

ברה. מצהרת:

פִּקּוּדֵי יְהֹוָה אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה זכה משמחתו לא זכה צורפתו ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה וכו':
(יומא עב ע"ב)

פקודי יהוה היינו מפרשים פקודי מצות כתרגומו, אלא שאמר אחר כן מצות יי', לפיכך נפרש פקודי מגזרת והיה האכל לפקדון (בראשית מא לו), שהוא ענין הגניזה וההנחה. והם הדברים שהשכל מורה עליהם, ואמר: שהם

ושמא תאמר הלא תקנח את תופשי התורה כי תשיב את נפשותם אל ה' אך מי שלא יחזיק בה היאך יתוקנו להשיג שלמותם הלא הוא כי אם לא יחזיקו בתורה יחזיקו במצות והנה פקודי ה' ישרים משמחי לב כי בהיותם ישרים בלי פניות אצל עושיהם משמחים הלב בעבודת ה' ואז אין פחד מהיצה"ר כי הלא לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה והרי הלב מושרש בשמחת פקודי ה' וגם שהעין גם היא אחד מהסרסורים גם היא ארוכתה מהרה תצמח כי הלא בכלל פקודי ה' יש מצות ה' ברה מאירת עינים היא מצות ציצית שע"י הסתכל בה יאורו עיני האדם לעשות את כל מצותיו יתברך כד"א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כו'. גם יתכן כוון הענין באופן קרוב אל האמור והוא במאמרם ז"ל מסכת מנחות בההוא גברא דהוה זהיר במצות ציצית ושמע שמועת אשה יפה מאד בכרכי הים והיה שכרה ארבע מאות דינרי זהב וישלח שכרה וקבע לה יום מועד ויהי היום וילך אל עירה ואל ביתה וירא את יפיה ואת ערש דוי אשר לה מטות זהב וכסף ואבנים טובות והסולמות לעלות אליה גם המה אשר לזהב לזהב ואשר לכסף לכסף ויעלה במעלות מטתה לשכב אצלה להיות עמה ויהי הוא בא לעשות מלאכתו והנה ארבע ציציות בגדו טפחוהו על פניו ויהיו בעיניו כארבע עדים וירא וירץ מעל המטה ארצה וינח ת' דינרי זהב אצלה ויהי הוא יצא יצוא ותקם גם היא מעל מטתה ותאמר לו לא אניחך עד תאמר אלי איזה מום מצאו עיניך בי כי רחקו מעלי ויאמר אליה הנה יפה את מכל נשים שבעולם ומום אין בך כי אם מצוה אחת יש לנו והיא מצות ציצית וראיתים וטפחו נגד עיני ויהיו בעיני כארבע עדים שהיו כמעידים עלי שהייתי מכעיס את קוני:

ברה. מל׳ ברור ונקי:

פקודי - מגזרת פקדון והמה הנמצאות בכח הנשמה בכל אדם, בהיותו בר מצוה והשם הפקידם בלב והזכיר ישרים עמהם, כי כל המשכילים מחכימים עליהם בדרך הישר שאין שם מכשול.

משמחי לב. ולא כן השמש כי מכניס דאגה בלב האדם שלא יהיה נלקה ברוב חומו מאירת עינים. אבל המרבה להסתכל באור השמש עיניו כהות:

פקודי ה', החלק של המצות הנקראים בשם פקודים, שהם מיוחדים לזכר ע"י דברים אמוניים (כמו המועדים על יצ"מ) או במדות (כמו מצות פריקה וטעינה פאה ומתנות עניים וכדומה), נבדלים מן הפקודים כמוהם שעשו בני אדם עפ"י הסכמתם שאינם ישרים, אבל פקודי ה' המה ישרים שנעשו עפ"י היושר והצדק, וגם שפקודי ב"א אינם משמחי לב באשר אין רצוף בם תכלית נכבד שהוא המשמח לב עושהו בידעו התועלת שיגיע מן המעשה, אבל פקודי ה' הם משמחי לב עושיהם - מצות ה' החלק המיוחד בשם מצוה שהוא רוב המצות שבתורה, נבדלו ממצות אנשים, שהם הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם, אבל מצות ה' ברה שכולם יש להם טעמים נכונים להישיר הדעות ולאושר הנפשות, וגם היא מאירת עינים שהם החושים, כי ילמדוהו רחמים וחנינה ונדיבות וכל המדות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה:

פִּקּוּדֵי יְהֹוָה יְשָׁרִים: רב מתנה אמר מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה ואימא דברי תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב משמחי לב איקרי טוב לא איקרי וכו':
(ערכין יא ע"א)

ישרים אין בהם נפתל ועקש; שאם לא היו כן לא היה השכל מורה עליהם. ומזה הטעם הם

והנה ראוי לשים לב מה זה היה שעשו לאיש ההוא ציציותיו ההתפעלות ההוא מה שלא יעשה כן לאיש אחר זולתו אך אחשבה כי זה כוונו ז"ל במתק לשונם באמרם מעשה באחד שהיה זהיר במצות ציצית כלומר כי היותו זהיר במצוה ההיא בעצם כי מן הסתם היה בכל יום רואה ונותן לבו לזכור את כל מצות ה' כנוטל ציציותיו כארבעה עדים עליו שהיה מקבל לשמור לעשות את כל מצות ה' עד שנעשה לו בהם קנין קדושת המצוה בעיניו ובציציותיו על כן נדמה לפניו כאלו הן הם עדיו להעיד על הפך מה שהיה נוטל אותם לעדים על קיום המצות משא"כ לכל שאר האדם אשר לא יהיה לו הזהירות ההוא במצוה ההיא. ונבא אל ענין הכתוב כי יתכן כי זה כוון באמרו מצות ה' ברה כו' לומר כי כאשר מצות ה' היא ברה ביד עושה שע"י היותו זהיר בה גם בו גם בציציותיו נקנה הארת קדושת המצוה מעין מ"ש ז"ל שע"י מעשה כל מצוה נברא מלאך נמצא שגם שהציציות חוטין גשמיים נעשה מהמצוה מלאך רוחני כי המצוה נעשית ברה רוחניית וע"י כן היא תספיק להיות מאירת עינים מחשך כל עון ופשע אשר בא לידו לעשות:

ואמר משמחי לב - כי בעבורם יגיע החכם למעלת שמחת עולם, וכנגד השמש הזכיר ישרים, בעבור כי מהלך השמש על סדני גלגל המזלות והוא הדרך הישר. ועוד יתרו לפקודים, כי השמש פעמים נוטה מגלגל המישור ושמחת לב כנגד השמש, כי ככה הוא רק ביום תשמח ולא בלילה, והפקודים משמחים תמיד ומצות ה' מצות עשה וקראם מצות, בעבור שאין כתוב ברובם למה צוו ואמר עליהם ברה, כי כן הם לברי לבב, על כן מאירת עינים, כאדם שהיה בחשך וכנגד השמש אמר ברה, כי אין בה כדמות שחרות בתוכה כמו ללבנה ויתרון המצוה, כי העבים יסתירו אור השמש ביום ולא כן המצוה ומאירת עינים, כי היא אור העולם ביום גם בלילה, כי אור הלבנה מורה בראיות גמורות.

פִּקּוּדֵי יְהֹוָה יְשָׁרִים: ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלים בו משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב: לא יאכל בשר ולא ישתה יין:
(תענית ל ע"א)

משמחי לב כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל אין שמחה בעולם כשמחה ההיא, והיא שמחת הנפש. לפיכך אמר: משמחי לב, ולא אמר משמחי האדם, כי האדם ישמח לתאות העולם, אבל השכל, והוא הלב, לא ישמח כי אם בדרכי שכל. וכן אמר (תהלים קיט קיא): כי ששון לבי המה. ואמר:

או יהיה ענין הכתוב יותר כפשוטו והוא כי אחרי אומרו תיקון האדם להשיג שלמותו ע"י התורה כאמרו תורת ה' תמימה כו' ואשר אין בו תורה אם בו מצות בלבד שגם הוא יתוקן כי פקודי ה' ישרים משמחי לב בעבודת ה' כי ע"י היות הלב מושרש בעבודת ה' לא יוכל העון שהוא הסרסור האחר שהוא העין להחטיאו כמאמר שלמה תנה בני לבך לי שהוא לעבודת ה' ואז תבטח כי ועיניך דרכי תצורנה ועל כן התורה הפכה הסדר לומר אחרי לבבכם ואח"כ ואחרי עיניכם ואמר עתה הנה תקנת אל מחזיק בתורה ואל מחזיק במצות ומה תענה על מי שאין בו לא תורה ולא מצות לז"א מצות ה' ברה כו' לומר הנה אין בעולם איש מישראל שתבצר ממנו לפחות מצוה אחת והנה איכות המצוה בלבד אם היא ברה בלתי מעורה בקרב טומאת עבירות אז היא לו מאירת עינים להאיר לו מכל חושך עון ופשע וחטאה כי נר מצוה להאיר לנפשו להוציאה ממחשכי כל מצות ה' אשר לא תעשינה ולהורות לפניו דרך ה' וכדעת רבי יוחנן ופערה פיה לבלי חק למי שהוא בלי חק אפילו אחת והיא משנה שלמה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו':

מצות יהוה ברה כל מצוה ומצוה במקום שהיא היא ברה וזכה מאין כל סיג; והיא

או יאמר על פי דרך זה כי אף אם גם אין לאיש כי אם מצוה אחת למה שהיא מצות ה' היא ברה כי נעשית מלאך רוחני וברוחניותה תעצר כח להיות מאירת עינים לסור מרע ולעשות טוב כענין מצוה גוררת מצוה:

מאירת עינים: כי העם שהם בלא מצות הולכים בחשך; כי המצות יאירו הלב, והם מדרגה לעלות אל הכבוד הגדול.

יִרְאַת יְהֹוָה יראת ה' טהורה עומדת לעד אמר רבי חנינא זה הלומד תורה בטהרה מאי היא נושא אשה ואחר כך לומד תורה וכו':
(יומא עב ע"ב)

יראת יהוה טהורה והם הדברים שיעשה אדם אותם בסתר, או בלי דעת כמו הגנבה וזיוף המדות והמשקלות, והדומים להם; והם הדברים שכתוב בהם: ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא יט יא יב יד לב כה יז לו מג). והיראה הטהורה מאין סיג; כי הדברים הרעים שהם בגלוי ימנע האדם מעשותם מיראת בני אדם. והנה הכסף ההוא אינו טהור, כי יש בו סגים; אבל הדברים שהם נסתרים וימנע אדם לעשותם מיראת האל לבדו, היראה ההיא טהורה, כי אין בה סגים. ואמר:

ואם אין לאיש אפילו מצוה אחת אם יש בו יראת חטא לבלתי חטוא והיא טהורה שאין היראה מחמת עבירות שבידו בל יענש עליהם כי אם היא טהורה מעבירות וירא שמא יגרום החטא כיעקב שעם שלא עבר עבירה היה ירא שמא איזה חטא שוגג היה בידו והוא עדיין לא ידע כי זו היא יראת ה' טהורה אז זכות היראה הזאת עומדת לעד כי היא מצוה גם היא כמאמר הכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וארז"ל כי מלתא רבתי היא אלא שלגבי משה היא מלתא זוטרתי ואם אין לאיש לא זה ולא זה רק שמתנהג במשפטי ה' לראותו שהדעת מחייבם עכ"ז זכות רב לו כי הלא משפטי ה' אמת וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

יראת - מצות לא תעשה.

עומדת לעד. ולא כן השמש כי לפעמים יכסהו הענן:

יראת ה' טהורה. מלא וא"ו ועיין מ"ש בריש פרשת נח:

יראת ה' הם חלק החקים שבתורה שאין להם שום טעם רק שהם גזירת מלך ואנו צריכים לעשות אותם מפני יראתו כעבד שעושה מצות אדוניו מבלי ידרוש טעמם ונמוקם, כמ"ש ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו, יש בהם הבדל מן החקים שתקנו האנשים שרובם הם טמאים, כמו כל התועבות שעשו לע"ג, מזנות ושריפת הבנים שהיה מפני יראת הע"ג, ויראת ה' היא טהורה, וכן יראת ההבל אינה מתקיימת כי היו מחליפים חקיהם תמיד באחרים כנודע, אבל יראת ה' עומדת לעד, משפטי ה' הוא חלק המשפטים שבתורה נבדלו מן המשפטים אחרים שהם אינם אמת כי א"א לשכל האדם לשער לא אמתת המשפט לפי הצדק ולא העונשים המגיעים לעוברים שיהיה במדה ובפלס לפי החטא, ולא להסכים הצדק הנמוסי והדתי עם הצדק הטבעי, ולא שיסכימו המשפטים זה עם זה, אבל משפטי ה' צדקו יחדיו אין סתירה ביניהם, ולא מהם אל הצדק הטבעי:

עומדת לעד כי יש מצות שיש להן מקום וזמן; והדברים שהם ביראת יי', הם עומדים לעד, אין להם זמן. או אמר: עומדת לעד, על כל התורה, שלא צוה האל בה לזמן, אלא עד עולמי עד היא. ולא כדברי הכופרים הנצרים שאומרים: כי התורה שנתנה בהר סיני היה לה זמן עד עת בא ישו הנצרי, כי עד זמנו היתה גופנית, ומעת שבא הוא צוה להבין אותה רוחנית; ודבריהם דברי רוח תהו והבל. כי המצות שהם אומרים שהן בדרך משל ולא יובנו כמשמען, הרי האל צוה עליהן בפרוש, ולא על דרך משל. אם כן שאר המצות לא יבין אדם על דרך משל כי אם כמשמען. כי אם היו המצות על דרך משל, היו המצות בספק, זה אומר הדבר הנסתר בו כך הוא, וזה אומר כך הוא; והכתוב אומר (דברים ל יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. ואם היו במצות דברים נסתרים ולא יובנו כמשמעם הרי הם נפלאים ורחוקים.

ולפי הדרך השני שכתבנו בפסוק ראשון שאומר כי הנה ראינו לו ית' ב' קצוות אחד גודל רוחניותו כי השמים העליונים הם עולם המלאכים שם יספרו כבוד אל כי המלאכים משוללי חומר ישיגו מכבודו ית' מה לספר יותר מבני אדם והנה היוצא מזה הוא כי על השמים כבודו ולא על הארץ כי יעצרנו הגשם אך לעומת זה היות העולם מעשה ידיו עם היותו עולם גשמי זה מגיד הרקיע כי ע"י הרקיע הבין אברהם היות העולם השפל מעשה ידיו ית' ולא עוד אלא שיום ליום יביע כו' שהוא השגחה אלהית מאתו ית' בעולם השפל ככל הכתוב בכתובים שאחריו:

ואמר: טהורה – כי הטהור הוא שלא יתגאל במצות לא תעשה.

צדקו יחדו. אינם מכחישין זה את זה אבל השמש כשהוא נראה בזה האופק אינו נראה בהאופק שממולו וכאלו מכחיש זה את זה:

משפטי. בגעיא:

משפטי יהוה אמת צדקו יחדו: כבר פרשנו המשפטים שהם הדינים שבין אדם לחברו, וכלם הם דברי אמת גלוים לעינים, וכלם יחדו צדקו אין באחד מהם עול. ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש להגדיל תועלתה על תועלת השמש; כי יש דברים שהשמש מזיק והתורה מועילה בכל הדברים לפיכך אמר תורת יי' תמימה: שלמה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה. ואמר: משיבת נפש, כי השמש כשישב האדם לחמו יותר מדאי שמא יחלה חולי מות, כמו שאמר ביונה (ד ח): ותך השמש על ראש יונה ויתעלף; והתורה לא כן, כי היא משיבת נפש לגוף ומתקיים בה. ופעמים שהשמש יכנס במוחו של אדם וישתגע; והתורה לא כן אלא מחכימת פתי. וכשישב אדם לשמש הרבה ידאג לחמה; ולא כן פקודי יי' שהם משמחי לב. והשמש כאשר יסתכל אדם בעצם השמש תכהינה עיניו; ומצות יי' לא כן, כי היא ברה מאירת עינים. והשמש יכסוהו עננים; ויראת יי' טהורה וזכה, לא יכסנה דבר ולא יסיתרנה. והשמש מאיר ביום ולא בלילה; ויראת יי' עומדת לעד. והשמש אין אורו וחמו שוה כל היום, כי עד חצי היום יוסיף ומחצי היום ואילך יחסר; ולא כן משפטי יי', אלא אמת צדקו יחדיו ולא מכחישים זה את זה.

(ח) והנה ממוצא דבר יצא עתק מפי איש לדבר ולומר על מה שוא ברא ית' העולם השפל ומה תועלת ימשך לו ממנו הלא הוא כי תורת ה' תמימה כו' והוא כי אינו דומה מעלת הנפש אחרי צאתה מן העולם אל הגדר אשר היה לה בבואה כי פה ע"י תורת ה' תעלה באורות תורה ומצות אשר התעסקה בעולם הזה אשר לא יערכום אנשים ומלאכים נמצא העולם הזה כלי להשלים והגדיל שלמות לנפש וזה יאמר תורת ה' תמימה שהיא שלמה מכל השלמיות משיבה תורת ה' את הנפש אל שרשה וזהו תורת ה' תמימה משיבת נפש כי התורה היא חיי הנפש ואור המאיר לכל נפש בני ישראל ואם יאמר איש מי יעיד לנו שכך הוא שיש שייכות לתורה עם הנפש הנה עדות ה' נאמנה והוא עדותו ית' באמרו כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם כו' כלומר חייכם המיוחדים לכם הם חיי הע"ה הם חיי הנפש וביאור הכתוב כי התורה לא דבר ריק ומשולל מכם כי אם שהיא מלאה מכם כי נפשכם ממנה היא כי היא חכמתו יתברך הבלתי נפרדת מאיכותו וחלקה ה' אמרה נפשכם ובכן היא חייכם ביחוד כמדובר והנה נראה בחוש עדות כי נאמנה היא כי הלא היא מחכימת פתי כי הלא נראה איש משולל חידוד וע"י התמדת עסק התורה יגיע וימצא מה שהוא יותר משיעור גדר שכלו באופן שהיא מחכימת פתי ומאין ולאין היה לו כן אם לא שהתורה האלהית דבקה בנפשו ותערה עליה רוח דעת וממנה נתפשט אל שכלו ולבו גם שכלים גשמיים המה וא''כ אפוא אמור מעתה כי מכל שכן שהיא משיבת נפש כי מאיכותה היא.

עומדת לעד - שלא יתכן שהשם יתר האסור, וכנגד השמש אמר טהורה בעבור שיש פעמים שיקדר השמש אף על פי שגופה טהור הוא, רק הדבר כנגד אחרים והשמש עומדת לעד, כי איננה מורכבת כמו הנבראים מהארבעת יסודות, אע"פ שתשתנה עמידת השמש כפי הרוחות.

(ט) ואם יאמר איש איך תחכימהו ואדרבא צריך יגיעת בשר עד המית עצמו עליה שהיא היגיעה הראויה הלא תתן עצבת ויאטם שכלו אז יותר כי שמעתא בעיא צילותא לז"א פקודי ה' ישרים משמחי לב כי מאשר יראה בהיותו יגע בתורה יושר פקודי ה' ישמח לבו:

משפטי - ידוע כי משפטי חכמת המזלות כפי מערכת המשרתים בערכם אל השמש, ויש משפטים בערכים מכחישים אלה לאלה ובעבור זה יטעו בעלי הדין, על כן אמר על משפטי השם צדקו יחדו ואחר שהשלים לדבר על יתרון התורה המועלת למשכיל בעולם הבא, הזכירה כנגד תענוגי זה העולם.

או יהיה שיעור הכתובים הלא אמרתי כי התורה מחכימת פתי והלא כמו זר יהיה הדבר נחשב בעיניך כי תאמר איזה הדרך יחכם פתי ע"י התורה והוא אטום הלב וסגר ואין פותח ומה גםלבא בחידודי קושיות ופירוקים עד עמוד על האמת ושכלו חסר לז"א פקודי ה' ישרים משמחי לב כי בראות בעסקו בתורה יושר פקודיה ישמח לבו ויקרנו כמאן דאמר חמרא וריחני פקחין שעל ידי מה שהיין ישמח לבב אנוש וכן ריחני פקחוהו כך ע"י מה שפקודי ה' ישרים יפקחו לבו וגם לעמוד על האמת יחודד שכלו כי הלא מצות ה' ברה והוא כי כל מצוה ומצוה מפקודי התורה במה שהיא מצות ה' שצוה אותה בפיו ית' בסיני היה ברה ורוחניית ויש כח בה להאיר עיני השכל לברר האמת וז"א מצות ה' ברה מאירת עינים וכמאמר ר"י כל דבור ודבור שיצא מפי הב"ה נעשה מלאך אפילו שהדבור היה דבר פשטיי ככל הדברות והוא בהזכיר ענין מבואר אצלנו במקומות רבים כי גם שנראה את כל דברי ספר התורה פשטיים אל יהיו בעינינו כמשוללי רוחניות כי על כן הטיבו אשר דברו רז"ל באמרם על פסוק ודגלו עלי אהבה מלך מבני אדם אם ישים אדם אצבעו בפניו יכעוס וימיתנו ותינוק נותן אצבעו על האזכרה ואינו ממיתו הה"ד ודגלו עלי אהבה הנה כי בשום אדם אצבעו על האזכרה אומר שהוא עליו ית' ממש והלא כמו זר נחשב כי אין שם רק אותיות הכתיבה ואין הנדון דומה לנותן אצבעו על פני המלך אך הוא כי שם בשמו ית' איכות רוחמות משמעות הש"י לעד הכתוב באותיות עצמן כאלו שם הוא ועל דרך זה בכל התורה כי כולה שמותיו של הקב"ה בכל חלק ממנה לפי בחינתה והוא כי מאז נתן לנו התורה כולה יצאה מפיו ית' אשר אין קץ לרוחניות הבל פיו עד אמור ר' יוחנן כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נעשה מלאך והכל יצא מפיו ית' כי גם אשר שמעו מפי משה קול ה' היה משותף עמו כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול כי לא היו כשני קולות כי אם בקול אחד ואם כן אפוא אל יאמר איש כי דרך סוד צירופי התורה יהיה בו רוחניות אך לא בדרך פשטה כי הלא כאשר יצאו הדברים מפיו ענין פשטיי שמעו בשמעם אנכי ה' כו' לא יהיה לך כו' וכן בכל דבור ודבור ולא יבצר כי למה שהיה יוצא מפיו יתברך כי הבל פיו היא קדושה ורוחניית וידוע כי אין הקדושה הולכת והפשטיות נשאר כי אם שהרוחניות נשאר בקרב הדבור הפשטיי כנפש בגוף ועד ממהר מאמרם ז''ל האומרים מה ראה משה ששיבר את הלוחות ראה אותיות פורחות באויר כי הוא שנשמות האותיות שבקרבן היו פורחות באופן כי גם בתוך פשט התורה יש רוחניות מאתו יתברך מלובש בכל דבר ממנה כמפורש אצלנו בספר שושנת העמקים על מאמרם ז"ל במדרש חזית שאמרו לו לר' עקיבא בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו הלך ואמר לו שמא במעשה מרכבה היית דורש אמר לו לאו אלא שהייתי חורז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני כי הלא יראה שאינו משיב לו דבר מתיישב וגם איך תצדק שמחה בדברים ובאיזה ענין מדמה אותם לנתינתן מסיני אך הוא מה שכתבנו כי גם בפשט התורה יש בתוכיות הדברים רוחניות קדושה מאתו ית' אלא שהלומד אותם בדרך הראוי מתגלה אור הפנימיי חוצה ומלהט כאש והוא בשום לב אל גדר שמחה כי הנה היא הגלות רצון טוב שבפנים חוצה והפנים מצהיבות וזה ענין המאמר כי ר' עקיבא תמה על האש ואמר שמא בדרך הסוד היה דורש אמר לו לאו אלא שהייתי בפשט בטיב הכונה חורז ומקשר בהשתלשלות מדרגות תורה נביאים וכתובים באופן שהיו הדברים עצמם שמחים מגלים ומוציאים אור אש דת תוכיותן החוצה שהוא גדר שמחה והיא האש שהיתה מלהטת סביבותיו ואל תתמה איך בפשט יש רוחניות בתוך הדברים הלא היה כנתינתן מסיני והוא כי הלא הגה מפיו ית' יצא בדברות התורה אש יוקדת היתה ולא מעשה מרכבה היו דבריו כי אם פשט זו שמענו אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' והדבור עצמו ארז"ל שהיה מדבר אחר כך עם כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כו' ואותן הדברות היו הולכים מאליהן ונחקקים על הלוח הרוחני בשמים שנאמר קול ה' חוצב להבות אש וכל זה לא היה ולא נמצא כתוב על הלוח רק דברי פשט הוי אומר כי הפשט הוא כמלבוש אשר רוחניות קדוש בקרבו כנפש בגוף ועל כן היגע בתורה בוקע אור רוחניותה הפנימי ויאיר עיני שכלו ודעת קדושים ידע וזה אומרו פה מצות ה' ברה כו' לומר אל יעלה על רוחך כי אין רוחניות בפשט התורה לזכך שכלך ולהאיר עיניך כי הלא מצות ה' כלומר למה שהיא מצות ה' שיצאת מפיו היא ברה רוחנית ועל כן היא מאירת עינים כי יש בה כח לכך מאור פנימיותה כמדובר:

או שיעור הכתוב ע"ד זה מצות ה' ברה כו' והוא שיקרה לעיני השכל כמקרה עיני בשר והוא כי כאשר אין בעיני בשר הראיה טבעית כי אם כהסכמת חכמי הטבע שהעין היא כמראה מלוטשת שממנה יוצא ברק ומכה באור העולם ושואב דרך התהפכות אור העולם ורואה משא"כ בהביט אל מקום חשך כי לא תראה כל מאומה כי אין לה ממה תקבל לראות על דרך זה אמר על עיני השכל מצות ה' ברה ואור רוחני לה וע"י כן היא מאירת עינים כי בהביט איש בעיני שכלו אל מצות תורת ה' במה שהיא ברה ישאבון ממנה אור לראות במצפוני התורה וחדרי משכיתה וזהו מצות ה' ברה מאירת עינים כי מתוכה תאיר להחכימו. או ענין זה בדרך אחרת שאומר הנה מצות ה' ברה בבהירות וספיריות עד אין קץ ואיך לא תכהינה עיני בשר ושכל אדם חומר עכור בהביט אליה ובמקרה הקיסר שבהביט אל ניצוץ השמש כהו עיניו כן יקרה בהשגה אל אדם חומרי בהביטו אל התורה ועומקה למה שהיא ברה על כן אמר הלא זה יתרון שפע אלהי כי עם שמצות ה' ברה היא מאירת עינים הפך מה שיעלה על לב שתהיה מכהה עיני השכל וזה מהתיחסותה עם הנפש כמדובר:

(י) ושמא תאמר הלא לא יבצר במה שתורת ה' כל כך זכה כי תקל לישמט והשכח מאדם החומרי לז"א יראת ה' טהורה עומדת לעד והוא כי הנה ארז"ל כי התורה בלי יראת ה' לא תתקיים משל למי שיש לו כרי תבואה ואין לו אוצר כי כל תבואתו תלך לאיבוד אך בהיות לו אוצר תשמר בתוכו כך והיה אמונת עתיך כו' שהם שיתא סדרי משנה אמונת זה סדר זרעים עתיך סדר מועד חוסן סדר נשים ישועות סדר נזיקין חכמה סדר קדשים ודעת סדר טהרות. הרי שידיעת כל אלו אם אין לך אוצר תאבדם כתבואות בלי אוצר ומה הוא האוצר לגמרא יראת ה' היא אוצר של כל הסדרים הנזכר כי ביראת ה' יהיו נשמרים וזה יאמר יראת ה' טהורה כו' לומר אל תחוש מהתורה שתשכח ממך כי חומרי אתה כי הלא אם תהיה לך יראת ה' טהורה תהיה עומדת לעד עמך התורה שעליה דברתי עד כה:

והנה היה מקום לומר אין קדושה מתייחסת בעצם רק בכל חלקי התורה זולת םדר נזיקין כי הם דברים שהדעת מחייבם והיה נראה כי אין הענין בהם רק לתווך שלום בין איש לרעהו שאלמלא הדינין איש את רעהו חיים בלעו מה לי במשפטי התורה מה לי במשפטי יתר אומות כי הלא גם על פיהם יתווך השלום על כן אמר השמר פן ואל תאמר כדבר הזה כי הלא דע כי משפטי ה' אמת כי הנה צדקו יחדו והוא כי אין אדם נשפט בעולם הלזה שלא יהיה נשפט גם כן בב"ד של מעלה לפחות בר"ה כי מאז נדון על המחיה ועל הכלכלה שיותן לו באותה שנה והנה אם יהיה בין אנשים וכפי דין התורה יחוייב ראובן לתת לשמעון מנה וכפי משפטי האומות יפטר הנה אין ספק כי כאשר דנו אותם בראש השנה אותו מנה שחייב ראובן לשמעון בדין התורה כללו אותו בכלל מה שקצבו לשמעון מן השמים ולא כללו אותו בכלל הראוי לינתן לראובן כי מחוייב הוא לתתו לשמעון ואם כן אם ידון בדיני נכרים ויפטר ראובן הלא לא יצדק עם משפט ה' של מעלה אך אם במשפט יבא עם זקני עמו יתברך אשר בשער הזקנים על פי משפטי התורה יצדק עם בית דין העליון ואם כן אמור מעתה איזה מהם הוא אמת. הצודק עם משפט העליון או אשר הוא הפכו. וזהו אומרו משפטי ה' כו' לומר הנה שתים הנה משפטי ה' אחד אשר ישפוט הוא יתברך בבית דין של מעלה שני משפט התורה אשר למדנו לדון משפטו ודינו ואמר הנה שני משפטי ה' אמת כי הלא צדקו יחדו זה עם זה העליון עם משפט הבית דין של מעלה ושל מטה על פי התורה מה שאין כן משפטי האומות כמדובר:

ונפת צופים. ומתק צופים ברויי"קאש בלעז ומנחם פתר ונפת לשון טפה וכן נפת תטפנה (משלי ה') נפתי משכבי (שם) (סא"א):

הנחמדים מזהב אמר: כי דברי התורה והמצות הם נחמדים יותר מזהב

הנחמדים מזהב כו'. אמר הלא שבחתי משפטי התורה בדיני ממונות כי הלא צדקו יחדו כמדובר. ושמא תאמר הלא טוב טוב הוא משפט חכמי הגוים אשר סידרו בני האדם באופן יתווך שלום ביניהם ויהיה התערבות דעת בין האנשים כי הלא סידרום באופן שיהיה התערבות דעת ולא יגדל הפרש בין זה לזה ודיניהם מעין פשרה. אך בדין התורה לפעמים יזכה א' בהון רב ושכנגדו לא יהנה כלום ויפסיד הכל והמפסיד יימר לו ממות באמרו לו הייתי הולך לפני גוים הייתי זוכה קצת ועתה על פי התורה הפסדתי הון רב ואם כן למה לא אבחר דרכי במשפטי האומות ויתווך שלום אז יותר לז"א אין לחוש רק על מי שאין חביבות משפטי ה' עליו רק להנאתו כי האיש ההוא ודאי יימר לו. אך הנחמדים לו משפטי התורה מזהב ומפז רב שחומד המשפט גם שבשבילו יפסיד זהב רב הנה שאיש הזה ומתוקים הם משפטי ה' אליו מדבש ונופת צופים וכאשר מבי דינא שקל גלימא זמר ואזיל באורחא כי שכר הפסדו אתו לע"ה:

ונפת. ענין הזלה כמו נופת תטופנה (ש״ה ד׳):

הנחמדים - אנשי העולם מתאוים להיות להם זהב ופז רב, הם אבנים יקרות בעבור שהם עומדים וימצאם בשעת הצורך בעבור היותם עומדים בעצמם ולא יחסרו, ולחכמה יתרון עליהם כי האדם ימצאנה בחייו ובמותו.

הנחמדים. למי שחומד מהם אין לו דבר יערוך עליו כי חמודים המה לו מזהב וגו׳‎ ומתוקים המה לו מדבש וגו׳‎:

ומפז רב. ס"א הפ"א בפת"ח:

הנחמדים מזהב ומפז רב. אפשר דבאומרו הנחמדים מזהב ומפז שר"ל יותר מזהב ויותר מפז בדיבור זה כלול על אחת כמה וכמה והמשכיל יבין פרטים ופרטי פרטים ומה שהוא גלוי ומפורסם דהגם דזכה לזהב ופז רב עדיין מצד אחר יש לו פחד שלא יגזלוהו או המלכות יעליל עליו. וזאת התורה מלבד עצם ערכה המופלא היא שומרת לבעלה מכל רע ומגדלתו ומרוממתו וכו'. ומה דמות יערוך חמדת זהב לחמדת התורה ואין קץ למעלות התורה. ומתוקים מדבש מתוק גופני ורוחני ואינו קץ כדבש:

הנחמדים, ואומר כי ימצאו בה גם השלמיות המדומים שהאדם רודף אחריהם, אם המועיל, שהם נחמדים מזהב ומפז רב, ואם הערב, שהם מתוקים מדבש ונופת צופים, שימצא בם הערב לשעתו, והמועיל אל החיים המדינים והצלחה בעוה"ז:

ומפז הוא הזהב הטוב הנקי וזהו:

צופים. כן יקראו חלות הדבש וכן צוף דבש (משלי י״ז) וכפל דבורו:

וטעם ומתוקים – כי המאכל צריך אליו כל חי טוב ורע. אמר: כי תענוג החכמה יותר מתענוג המאכל המתוק, ואין למעלה מהדבש בעבור היות המאכל תענוג רגע והחכמה לעולם.

רב כמו על כל רב ביתו (אסתר א ח) שהוא גדול בחשיבות ובגדלה. או יהיה פרוש רב במנין; ויהיה טעם רב על זהב ועל פז, כי בני אדם יתאוו לממון רב זהב ופז. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): פז: אבנים יקרות, והאדם יתאוה אליהן; והמשכילים יתאוו יותר לתורה ולחכמה. וכן אמר שלמה (משלי ג טו): וכל חפציך לא ישוו בה. כי הממון הוא בעולם הזה ולא בעולם הבא; והחכמה בעולם הזה ובעולם הבא. והממון יגזלו אותו או יגנבו אותו מהאדם או יאבד ממנו בים או ביבשה; והחכמה לא תהיה נגזלת ונגנבת, ולא תאבד מבעליה. והממון אם יתן האדם אותו, או יסחר אותו, לא ישאר בידו מה שיתן; והחכמה אם ילמד אותה לאחר לא תצא מידו אבל יוסיף בחכמה. הנה כי דברי התורה והחכמה נחמדים למשכילים יותר מזהב ומפז רב.

גם טעם מתוקים הם מדבש ונופת – למשכילים לבדם לא לכל אדם, על כן גם עבדך ומלת בהם כמו הנחמדים וטעם בשמרם עקב רב, ידעתי כי בשמירתם שכר רב יקבל השומר והנה יועילו בעולם הזה ובבא.

ומתוקים מדבש ונפת צופים: כי הדבש הוא המאכל שיערב לאדם יותר משאר המאכלים; ואף על פי כן אם יוסיף לאכל ממנו יזיק לו ויקיאנו, והמאכל יועיל לו לפי שעה; ולא כן החכמה, כי כל מה שיוסיף בה תועילנו ותועיל לו לעולם. ולפי שאמר הנחמדים: ולמי הם נחמדים ומתוקים? למשכילים וליראי יי', לפיכך אמר:

בשמרם עקב רב. נזהרתי בשמירת' בשביל רב טובך אשר צפנ' וללשון הזה עקב כמו (בראשי' כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי ד"א עקב רב סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה עקב לשון סוף ויש לו חבר בלשון משנה עקבות משיחא:

גם עבדך נהר בהם כלומר: גם אני מהם; אף על פי שאינני מן החכמים עבדך אני, וחרד למצותיך ונזהר בהם, והם נחמדים ומתוקים לי. גם ידעתי כי

גם עבדך כו' לבא אל הענין נזכיר מאמר האומר האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין. והנה ראוי לשים לב שאם הוא בלבד מפני שיש בם דקדוקים גם בכל חלקי התורה יש בכל אחד תלי תלים דקדוקים. ועוד כי המקיים מילי דנזיקין צדיק הוא ולא חסיד. אך אחשבה שהוא כי לפעמים בדיני ממונות שלבו של אדם חומד ממון והוא אינו מקפיד לאבד זהב ופז רב על דין התורה וגם מדקדק בדברים קלים בל יהנה מחבירו אשר לא כדת אפילו בשוה פרוטה בפנים מפנים שונים שיש דקדוקים אין מספר לצאת ידי חובת שמים הנה זה אין ספק שבכל חלקי התורה יוכן להיות חסיד כי ק"ו הוא אם במה שיצרו של אדם תוקפו מדקדק זה הכנה להיות חסיד לפנים מן השורה בכל שאר התורה מכל שכן וזה אמר האי מאן דבעי למהוי חסידא איזה צדקות יעשה שיביאוהו לידי חסידות בכל חלקי התורה הלא הוא דליקיים מילי דנזיקין וזה יהיה מאמר דוד לומר אל יראה בעיני בני אדם כי אין שכר המשפטים הם דיני ממונות גדול למה שהדעת מחייבם כי הלא אין צ"ל המון העם כי אם גם עבדך נעשה זהיר וחסיד ע"י מילי דנזיקין וזהו נזהר בהם שהיה נעשה זהיר וחסיד בהם במשפטים הנזכר שהוא בקיים מילי דנזיקין ואם כן אחר שכל כך טובה נמשך מהם הוי אומר כי גדול שכרם כי בשמרם עקב רב אשר לא כעולה על רוחו כי קל הוא שכר המשפט באמרו כי אינו רק הישרה בעלמא:

עקב. ענין שכר וגמול שהוא סוף המעשה כהעקב הזה שהוא סוף הגוף וכן עקב תשמעון (דברים ז׳):

עקב. מציין השכר הבא באחרית המעשה, והיה עקב תשמעון :

גם עבדך. רצה לומר גם אני מן החומדים בהם ואני נזהר בקיומם:

גם, ובכ"ז גם עבדך שאינו רודף אחר דברים המדומים והמועיל והערב, בכ"ז אני נזהר בהם, מצד כי בשמרם עקב רב, שנמצא תכלית גדול בשמירתם בעצמם, שהוא אהבת הטוב שרצוף בהם עצמם:

בשמרם עקב רב: מלבד המתיקות והחמדה שימצא המשכיל בהם, תשתוקק הנפש המשכלת ותכסוף אל החכמה, אף על פי שלא יהיה לה זה גמול. כי טבע הנפש המשכלת שתתאוה אל החכמה כמו שהיה טבע הנפש המתאוה אל המאכל הערב; אם כן החכמים עוסקים בתורה ובחכמה מטבע, אף על פי שלא יקוו מול כזה. ואמר דוד: בשמרם עקב רב עוד יותר על התאוה. כי אני והמשכילים שמתאוים אליהם עוד יש לנו בשמירתם שכר רב שאתה מטיב לשומרי המצות בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שעקר השכר הוא לעולם הבא. לפיכך נקרא השכר עקב רב כמו שהעקב הוא סוף הגוף, כן השכר סוף המעשה, והמעשה לא ימר לאדם עד יום מותו.

בשמרם עקב רב. כי יש בשמירתן גמול שכר הרבה:

שגיאות מי יבין. אני נזהרתי בהם אבל אי איפשר להזהר שלא אשגה בהם ואתה נקני מנסתרות שנסתרו ממני ולא ידעתי בחטאי בשגגה:

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין: דרש ר' דוסתאי דמן בירי למה דוד דומה לסוחר כותי אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שגיאות מי יבין [א"ל] שביקי לך ומנסתרות נקני שביקי לך גם מזדים חשוך עבדך שביקי לך אל ימשלו בי אז איתם דלא לישתעו בי רבנן שביקי לך ונקיתי מפשע רב שלא יכתב סרחוני אמר לו א"א ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כולה עאכ"ו וכו':
(סנהדרין קז ע"א)

שגיאות מי יבין מנסתרות נקני: אמת הוא, כי לבי ורצוני אל מצותיך, אבל זה אני מבקש ממך שתנקני מנסתרות, כי שגיאות מי יבין, כי אין מי שידע ויבין הכל, כי במקומות ישגה ויהיה הדבר נסתר מעיניו; ועל זה אני מבקש ממך שלא תענישני על הנסתרות אלא תנקני מהם.

שגיאות מי יבין כו'. הנה יש שני מיני שגיאות א' שיודע הדין אלא ששוגה במציאות כענין חשב על החלב שהיה שומן ואכלו או שכח שהיה שבת ועשה מלאכה. שנית שנעלם ממנו הדין ולא ידע על דבר שהיה אסור ועשאו והיא שגגת תלמוד אמר על הבחינה הראשונה שגיאות מי יבין כלומר לא יאשם השוגה כי לא נאמר למה לא שמת לבך להשמר שלא הבנת מתוך דבר שקדם לשוגג הזה שיבא זה לידך כי הלא מי יבין שיארע לו שיחשוב על החלב שהוא שומן כי אינו דבר נמשך מדבר אחר. אך הסוג השני שהוא מנסתרות שנסתר הדין ממני שהוא שגגת תלמוד בזה אצטרך לחלות פניך שתנקני בל אכשל במה שיש לי שגגת תלמוד לבלתי העלות עלי זדון:

ושגיאות. יש הבדל בין

שגיאות - יתכן היות האל"ף תחת אות הכפל או תחת יו"ד, כמו שכיות החמדה והטעם אני נזהר בכל מאדי, רק אפחד אולי משגה יקרה לי, על כן אמר: מנסתרות ממני, נקני.

מי יבין. מי יוכל להתבונן מבלי מצוא בו שגיאה כי פעמים רבים יקרה שישגה האדם בדעתו לחשוב שאין רע בדבר מה אבל לא כן היא כי נעלם ונסתר ממנו תוכן הדבר:

שגיאות, אולם בקש בל יכשל מלזהר בשמירתם, א. ע"י השגיאה, שהוא שגיאת העיון, שיתחלף לו לאמר על האסור מותר שזה גדר השגיאה כי מי יבין להנצל משגיאת השכל, ב. מנסתרות נקני, שהוא השוגג הגמור כסבור שהוא שומן והוא חלב שלא תענישני ע"ז:

שגה. ובין

מנסתרות נקני. לזה אשאל אשר תכפר לי ותנקה אותי מהרע שעשיתי על כי היה נסתר ממני תוכן הדבר:

שגג. שהשגיאה היא שגיאה עיונית כסבור שחלב מותר, והשגגה הוא שגגת מעשה כסבור על החלב שהוא שומן, ובארתי זה בס' התו''ה (ויקרא סי' רמ''ג) ופה קרא השגגה בשם נסתרות :

גם מזדים. מן הזדונות:

גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי ועוד אני מבקש ממך שאלה גדולה, יותר ממה ששאלתי, שתמנע אותי מן הזדונות שלא ימשלו בי, ולא יהיה יצרי תוקפי, כי אני אשמור בכל כחי, וגם אתה תסיעני שלא ישלוט בי יצר הרע. כי הקדוש ברוך הוא, מסיע למי שלבו נכון, כמו שאמר לאבימלך (בראשית ב ו) ואחשך ם אנכי אותך מחטו לי. וזדים הוא שם ולא תאר; ויהיה זד שם בשקל ראש ועשר (משלי ל ח); יש לאל ידי (בראשית לא כט).

ולא בלבד אחלה פניך שתנקני מן השוגג כי אם גם מזדים הם הזדונות ואיני אומר שלא אחטא מזיד כי אשמתי על עצמי אך הוא כי הזדונות שעשיתי כבר חשוך עבדך מהם אל ימשלו בי לגרור לי זדונות אחרים כענין עבירה גוררת עבירה ואחר אומרו הב' דברים אחד שינקהו מנסתרות וגם מזדים אל ימשלו בו אמר על מאי דסליק מניה אז איתם לומר אל תקשה בעיניך הן שאלתי זאת שתחשכני מזדים כי איני שואל שתמנעני מלחטוא מזיד ותהפך בחירתי כי אם שאז איתם כי לא תניח את העבירה שתגרור לי אחרת כמכרחת אותי כי אם שאהיה כתם בעל תמימות שאין לו מכריח להרע ועל הראשונה דפתח בה שהוא מנסתרות נקני היא שגגת תלמוד אמר על זה ונקיתי מפשע רב שע"י מה שתנקני משגגת תלמוד לא לבד אהיה נקי ממה שעולה זדון שיאמרו לי למה לא למדת כי אם גם אהיה נקי על פי דרכי מפשע רב שהוא פן אחטא ממש מזיד גדול והוא שאם דרך משל בשגגת תלמוד אשפוט דין אשר לא כדת אחרי כן ימשך מזה פשע רב והוא שאם אדע אחרי כן כי טעיתי בדין מפני הכבוד לא אשוב להפך הדין כי אם אדרבא אחזיק באשר דנתי ואומר כי יפה דנתי ונמצאתי מעות משפט שהוא פשע רב ובמתק לשונו הורה לנו מאמרנו על מאמר התנא מצות גוררת מצוה ועבירה וכו' ששכר כו' ושכר כו' כי הלא אומרו ששכר מצוה טבע הלשון הוא כנותן טעם אל האמור ואיננו. וגם איך שכר מצוה מצוה אך אחר אמרו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אמר אל תתמה מי נתן כח בפעולת מצוה או בעבירה לגרור כי אין בם רוח חיים לז"א דע כי שכר מצוה היא המצוה עצמה אשר אין זה רק שהמצוה נעשית מלאך והוא מאיר לו ומעטרו ומענגו כענין צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שלא אמר ועטרות לומר עטרותיהם כלומר שלהם שהם מלאכים שעשו במצותיהם וההיקש בעבירה שנעשית שטן והוא הדן אותו בגיהנם וגם פה כאמרו ותמוגנו ביד עונינו וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה כי רוח חיים להם ובכן אל תתמה באמרי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה כי חיים וקיימים הן אשר כח בהן לגרור וזה כוון המשורר באמרו גם מזדים ולא אמר מזדונות לומר כי נעשים קטיגורים חיים על כן צריך תפלה שאל ימשלו בי כמדובר:

איתם. מל׳ תם ושלם:

איתם. אהיה תמים (עי' רד''ק),

גם - יתפלל אל השם שיסבב סבות כי לו נתכנו עלילות שיחשכהו מחברת הזדים ומרעתם ואל ימשלו בו.

גם מזדים. גם מעשות רע במזיד מנע אותי ואמץ לבבי לבל עשותם:

אל ימשלו בי אז איתם. במקצת מדוייקים מלת בי בטעם ימנית ונכון הוא לפי משמעות הכתוב:

גם מזדים חשוך עבדך וכו'. אפשר במה שפירשו משם הרב מהר"ם אלשיך ז"ל מ"ש רז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו' דהכונה דלפי קדושת דוד הע"ה ורוב עסקו בתורה היה ראוי שיכריזו עליו בשמים ירעם הזהרו בדוד ובתורתו ועי"כ הסט"א היה פורש וכמו שאמרו בסוף קדושין אלמלא דמכריזי ברקיעא הזהרו בר"מ ותורתו וכו' וה"נ ראוי להיות לדוד הע"ה והיו פורשין ממנו ולא היה חוטא אמנם להורות תשובה ליחיד הוצרך הדבר זהת"ד ואפשר דמזמור זה אפשר דהיה אחר ענין ב"ש דכבר חטא ושב והורה תשובה ליחיד ולז"א גם מזדים הוא היצה"ר וסט"א חשוך עבדך דיכריזו ברקיעא הזהרו בו ובתורתו. אז אהיה תם. ונקיתי מפשע רב של בת שבע יהיו לרצון אמרי פי וכו':

גם, הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה' בזדון, לפעמים יתעה האדם ע"י זדים החולקים על התורה במזיד ומתעים את האדם ע"י טענותיהם, או שהם מושלים עליו ומכריחים אותו לנטות מדרך הטובים, על הראשון אמר מזדים חשך עבדך בל אתחבר עמהם, ועל השני אמר אל ימשלו בי, אז איתם אהיה תמים, ונקיתי מפשע רב, שבודאי לא אפשע במזיד ובמרד, ולא לבד שלא אכשל במעשה, אבקש כי יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שגם הדבורים שאוציא מפי וגם מחשבות לבי יהיו לרצון לפניך, שלא אומר ולא אחשב דבר נגד רצונך:

אז איתם. אהיה תמים אמרו חכמים למה דוד דומה לכותי המחזר על הפתחים והם מערימים בדבר יותר מכל אדם תנו לי מים לשתות דבר שאין בו חסרון כיס מששתה אמר יש כאן בצל קטן משנתנו לו אומר יש בצל בלא מלח משנתנו לו אמר תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל כך אמר דוד בתחל' על השגגות ואחר כך על הזדונו' ואחר כך על המרדים פשעים אלו המרדים שמתכוין להכעיס וכן הוא אומר (מ"ב ג') מלך מואב פשע בי:

אז איתם כתוב ביו"ד אחר האל"ף, והוא הנח שהוא תמורת הדוש בלא יו"ד, כמו לא ימד (הושע ב א); וכל לבב אנוש ימס (ישעיהו יג ז). ויש בו דרש: כי חשבון היו"ד עשרה, ובעשרת הדברות נתנה התורה, והן תמימותה ושלמותה. אמר: אז כשתנקני מהשגיאות ותסיעני שלא ישלטו בי הזדונות, אז אהיה תמים ושלם.

רב. ענינו גדול, שהמרד היא עבירה גדולה :

וטעם אז איתם – אז אהיה תם והיא מלה זרה. והטעם: כי לא יוכל לשמור המצות אם ימשלו בו זדים כי יכריחוהו.

אל ימשלו בי. רצה לומר לא יוכלו להטות לבבי אל הערבות ומתיקות שיש בהנאות הזדים ההם אלא אתגבר על התאוה:

ונקיתי מפשע רב: הפשע הוא יותר רע מהזדון, כי הזדון הוא מתאותו בדבר הוא עובר במזיד; אבל הפשע רב הוא המורד באדוניו, ויבזה מצותיו, ויעשה העברה, אף על פי שאינו מתאוה אליה. ומי שהוא רגיל בזדונות יבא לידי המרד; לפיכך אמר דוד: אם תנקני מהשגיאות, ותסיעני על הזדונות שלא ימשלו בי, אם כן לעולם לא אהיה מזיד: ואם לא אהיה מזיד עוד, בודאי לא אהיה פושע; וזהו שאמר: ונקיתי מפשע רב. ורב ענינו: גדול, כי הגדול שבמעשים הרעים ובעברות הוא המרד. ואחר התפללו זה שאל מהאל שיקבל תפלתו.

אז איתם. אז אהיה תמים כי על השגיאות תכפר ומהזדים תחשוך אותי כי מפשע והוא המרד שהוא עון רב וגדול מזה אהיה נקי מעצמי כי בוודאי לא אחטא במרד ואם כן לא ישאר בידי מאומה רע ואהיה תמים וכאומר הנה מאד קשה להיות תמים כי אם באופן זה:

יהיו לרצון. לפיוס לרצותך:

יִהְיוּ לְרָצוֹן: והא אמר רבי יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא:
(ברכות ד ע"ב)

יהיו לרצון אמרי פי מה שאמרתי לפניך בפי;

יהיו לרצון כו' הנה עד כה דברתי על המעשה כי מלפעול שוגג מנסתרות נקני וגם מזדים והנני בא לבקש עתה על הדבור ועל המחשבה ואומרה על הדבור יהיו לרצון אמרי פי והוא כי למה שכל אדם תפלתו שגורה בפיו והיא דברים טובים ולפעמים יוצאים מפיו ולא מלבו כי לב חושב דברים חיצונים ועיקר התפלה היא הכונה אמר יהיו לרצון לפניך אמרי פי גם שלא יהיו מלבי אל דברי הפה תביט לקבל ברצון וגם הגיון לבי יהיה לפניך כי תהיה עם לבי בל יהרהר בדברים חיצונים כי אם יהיה נאות לפניך וראה נא כי שתי מדות לך אחד צורי להצילני מן החטא טרם אחטא וגואלי לגאלני ממנו ואני בקשתי שלא תניחני לחטוא וזה טוב כי הלא אתה צורי וגם גואלי וא"כ למה אחלה להרפא שתרפאני אחרי כן טוב הוא היה לי לצור מעתה:

יהיו לרצון אמרי פי - שלא ימשלו בו זדים.

והגיון לבי. גם מחשבות לבי מה שלא אוכל להוציא בפה גם המה יהיו לרצון לפניך:

יהיו לרצון. כ"כ:

והגיון לבי לפניך ומה שלא אמרתי בפי, אלא חשבתי בלבי, והמחשבה הוא הגיון הלב, גם כן יהיו לרצון. כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכין לדבר כן בשפתיו, לפיכך אמר דוד (תהלים נא יז): יי' שפתי תפתח; ואמר שלמה (משלי טז א): ומיי' מענה לשון.

או יאמר ע"ד תאות לבו כו' וארשת כו' כי דרכו יתברך את אשר יאהב כי גם שטרם יקרא יענה עכ"ז יערבו לו דברי תפלתו ולא יאמר אל תתפלל כי עניתיך וזהו תאות לבו כו' ועל כל זה וארשת שפתיו בל מנעת סלה וזה יאמר פה יהיו לרצון אמרי פי עם היות כי מאז הגיון לבי היה לפניך שהגיתי בסדרי התפלה וכבר ה' היה צורי וגואלי כי עניתני להיות צורי אם הענין הוא שלא יוכלו לי או גואלי אם הוא לגאלני מצרה שאני בה כבר עכ"ז תקשיב ברצון אמרי פי:

וטעם צורי – שלא יפחד שימשלו בו זדים ואילו היו מושלים בו, אין לו גואל מידם זולתו, על כן: ה' צורי וגואלי.

יהוה צורי חזקי, שבו אבטח בשאלותי

או יאמר מאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף וזה יאמר כאשר יהיו לרצון אמרי פי שהיא שגורה תפלתי בפי והגיון לבי הוא נכון לפניך אדע מאז כי ה' צורי וגואלי צורי להצילני מצרה שלא תבא אם הבקשה על כך. וגואלי אם היא על מה שכבר עלי אם על זה אבקש:

וגאלי: מהשגיאות והזדונות:

או יאמר הנה אמרתי כי השמים מספרים כבוד אל הם מלאכי השרת בעולם המלאכים וגם מעשה ידיו מגיד הרקיע הוא עולם הגלגלים כמפורש למעלה והנה ספרתי כמה דברים תקנת להכשיר האדם תורת ה' תמימה כו' פקודי ה' ישרים כו' אמר גם שאדם צריך כל זה לתקן יהיו לרצון אמרי פי בשבחי ותפלותי ממה שמספרים המלאכים כבוד אל כו' והטעם כי אני יש לי יצר הרע ולמען יהיה הגיון לבי לפניך לכוון צריך יהיה ה' צורי לינצל מיצרי בל יפסיד כונתי וגואלי אם כבר נמסרתי בידו להצילני ולהשיבני אל הכונה כי יערבו לו ית' דברי הצריך לכבוש את יצרו גם שהוא יצטרך לעזרו מדברי אשר יצה"ר אין לו:

תורת ה' תמימה משיבת נפש. שמשלמת החסרון והצמאון שיש בנפש האדם שמי שמכיר חסרונו משלים לו השי"ת כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ':) קוב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז,ט"ו) שמי שמכיר חסרונו מאיר לו השי"ת להשלים חסרונו כמו שכתיב (תהלים ל"ד,י"ט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע.

באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אוהו אהרן ובניו. שלא יטעך יצרך שהוא צריך לאורה, ראה מה כתיב באהל מועד מחוץ לפרכת, ולא היתה המנורה צריכה להינתן אלא לפנים מן הפרכת אצל הארון, והיא נתונה חוץ לפרכת אלא להודיעך שאינו צריך אורה משלך אלא לזכותך. בנוהג שבעולם אדם עשה לו מטה ושלחן ונותן את המנורה משמאלו, אבל בית המקדש אינו כן המנורה מימין השלחן, שנאמר ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (שמות כו לה) אלא להודיעך שאיני צריך לאורה משלך אלא כדי לזכותך. אמר הקב״ה לעולם הבא שכולו אורה לישראל וחשיכה לאומות העולם שם אני מאיר לכם, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ (ישעיה ס ב), את מוצא מי שהוא נתון בחשך רואה מה שבאור, אבל מי שהוא באור אינו רואה מה שבחשך, אבל הקב״ה אינו כן, הוא אור ועמו האור חונה, שנאמר עוטה אור כשלמה (תהלים קד ב), ורואה מה שבחשך, כמו שאומר והוא גליא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב), ולמה צריך האור מכם, אלא כדי לזכות אתכם ולהאיר לכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו׳ (ישעיה ס א). א״ר יהודה בר' אלעאי השמש הזה הוא נתון בתוך התיק, שנאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה), ובתקופת תמוז יוצא מתוך תיקו כדי לבשל הפירות, ואין בריה יכולה לעמוד בה, ומה אם שמש אחד ממשמשיי אין יכולין לעמוד כל באי עולם לפניו, למה שאורו קשה, ואני צריך מכם אורה, אלא לזכות אתכם, והיה לך ה׳ לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס יט). כיצד עושין את השמן, שנו רבותינו זיתים היו ניכרין להן שהיו עושים פירות נאים ויפים, היו נוטלין אותן וכותשין אותן, השמן הראשון היו פורשין אותה למנורה, והשני למנחות, לקיים מה שנאמר שמן זית זך כתית למאור, אמר לו הקב״ה למשה אמור להם לבניי, בני בעוה״ז אתם זקוקין לאורו של בית המקדש, ואתם מדליקין נרות לתוכו, אבל לעתיד לבא בזכות אותו הנר שאתם מדליקין, אני אגאל אתכם על ידי מלך המשיח, שהוא משול בנר, שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב יז).

ויפוזו. כמו ומפז רב (תהלים יט יא).

עד בואם אלא ארץ נושבת. עד שעברו את הירדן, שמא תאמר עד שכבשו ועד שחילקו ועד שנתיישבו כל אחד ואחד בחלקו היו אוכלין את המן, לכך נאמר עוד את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, ואימתי היה זה, ממחרת הפסח בששה עשר בניסן, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה יא), מכאן תשובה לאומרים ספירת העומר ממחרת השבת שהוא שבת בראשית, שהרי הכתוב אומר ממחרת הפסח, ולא ממחרת השבת, ואם תאמר אותה השנה חל יום ראשון של חג המצות להיות בשבת, לפיכך כתב ממחרת הפסח, תשובתך בצידך וכתוב והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון (שם ד יט), דע והבן שחמשה עשר שחל להיות בשבת ידוע שראש חודש היה שבת, ואם ר״ח היה שבת בעשירי בו שני בשבת, וכתיב עברו בקרב המחנה וצוו העם לאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים (שם א יא), נמצא תחלת ההכרזה ותחלת הכנת צידה ביום שבת שהוא שמיני לחודש, וכי לא מצא יהושע להכרזה אלא ביום שבת, הלכך אי אפשר להיות חמשה עשר ביום השבת, ואם תאמר הלא מחרת הפסח הוא חמשה עשר בניסן, שהרי הפסח בארבע עשר הוא נשחט, דע כי ממחרת נקרא אפי׳ ליום שני, כגון הפסח נאכל בלילי ט״ו ובוקרו של י״ו הוא מחרתו של לילי ט״ו לכך נקרא יום ששה עשר ממחרת הפסח, ודומה לזה הענין ויכם דוד מהנשף עד הערב למחרתם (ש״א ל יז), למחרת לא נאמר, אלא למחרתם של נשף ושל ערב, ונקרא מחרתו של נשף של מעלה, ואם תאמר והא כתוב בפרשת אלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג ג), והוא בחמשה עשר, הבן כי עיקר הכתוב מה כתוב ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש הראשון (שם), וממחרתו שהוא ששה עשר יצאו כולן ולא נשאר שם אחד מישראל, עד שנתקבצו מאליהם מרעמסס ומגושן ומכל ערי פרעה, עבר כל יום ט״ו וממחרתו יצאו ביד רמה, ללמדך שהתורה צריכה דקדוק ועיון להשוות הפסוקים, לקיים מה שנאמר משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), למדנו שממחרת השבת הוא ממחרת הפסח, וא״ת היאך מצינו לט״ו שנקרא פסח על אכילתו, דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש (שמות יב ח), וכתיב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳ (שם שם יא), הנה לך כי לילי ט״ו נקרא פסח, ומחרתו הוא יום מחרת ליום אחד הוא י״ו, לפי שלא הספיקו כולן לצאת עד יום י״ו.

4046 / (תהלים יט,יא) / נפת
ברישקי"ש / bresches / חלות-דבש
חסר בכתבי-היד.

תהלים (קפיטל יט)
במדרש ובילקוט וזה לשונם מה דכתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ריש לקיש אמר מקל וחומר ורבנן אמרי מגזירה שוה עד כאן. והוא תמוה. ויש לומר דכוונתם על יסורים דממרקין עוונותיו של אדם. ואיתא במסכת ברכות דף ה' דרבי יוחנן סובר דהא דיסורים ממרקין נשמע מקל וחומר דשן ועין דעבד יוצא בו לחירות וכו' וריש לקיש אמר מגזירה שוה נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים וכו' עיין שם. משום הכי אמר במדרש דממרקין מקל וחומר או מגזירה שוה. [והרב חיד"א ז"ל במדבר קדמות הקשה על זה דהא ריש לקיש בסוגיין קאמר מגזירה שוה ואלו במדרש קאמר ריש לקיש מקל וחומר ורבנן מגזירה שוה עיין שם. אכן בספרו יוסף תהלות על תהלים סי' י"ז מיישב הקושיא זאת דבספר עין יעקב הגירסא בגמרא ר' לוי במקום ריש לקיש]: