Midrash sur Amos 4:13

יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וּלְנִפְלְאוֹתָיו אֵין מִסְפָּר, דִּכְתִיב: כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם וְגוֹ' (תהלים לג, ז). וּמַהוּ כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לֵיהּ לְשַׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת. בָּעַט בּוֹ וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם, וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כו, יב). אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַּׂר שֶׁל יָם, רַהַב שְׁמוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּבָשָׁן וּדְרָכָן, וְכָךְ קִבְּלָן הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ (עמוס ד, יג). שָׂם לַיָּם חוֹל, בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם וְגוֹ', וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם (איוב לח, ח-י). וּכְתִיב: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיה ה, כב). וְאָמַר, וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (איוב לח, יא). אָמַר לֵיהּ הַיָּם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם כֵּן יִתְעָרְבוּ מֵימַי הַמְּתוּקִים בַּמְּלוּחִים. אָמַר לוֹ: לָאו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יְהֵא לוֹ אוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹתֵן בְּאוֹצְרוֹת תְּהוֹמוֹת (תהלים לג, ז). וְאִם תֹּאמַר, שֶׁזֶּה תֵּמַהּ גְּדוֹלָה שֶׁאֵין מִתְעָרְבִין כָּל מֵימֵי הַיָּם. הֲרֵי פַּרְצוּף שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם מְלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת וְאֵינָן מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. מֵי עֵינַיִם, מְלוּחִים. מֵי אָזְנַיִם, שְׁמֵנִים. מֵי חֹטֶם, סְרוּחִים. מֵי הַפֶּה, מְתוּקִים. וּמִפְּנֵי מָה מֵי עֵינַיִם מְלוּחִים. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם בּוֹכֶה עַל הַמֵּת בְּכָל שָׁעָה, מִסְתַּמֵּא. אֶלָּא עַל שֶׁהֵן מְלוּחִים, פּוֹסֵק וְאֵינוֹ בּוֹכֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי אָזְנַיִם שְׁמֵנִים. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּאָזְנָיו שְׁמוּעָה קָשָׁה, אִלְמָלֵא תּוֹפְשָׂהּ בְּאָזְנָיו, הִיא מִתְקַשְּׁרָה בְּלִבּוֹ וָמֵת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן שְׁמֵנִים, מַכְנִיס בָּזֶה וּמוֹצִיא בָּזֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, אִלְמָלֵא מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ, מִיַּד מֵת. וּמִפְּנֵי מַה מֵי הַפֶּה מְתוּקִין. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל אֲכִילָה וְאֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת בְּלִבּוֹ וּמְקִיאָהּ, אִם אֵין מֵי הַפֶּה מְתוּקִין, אֵין נַפְשׁוֹ חוֹזֶרֶת. וְעוֹד לְפִי שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וּכְתִיב בְּהוּ, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט, יא). לְפִיכָךְ מֵי הַפֶּה מְתוּקִים. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מְּלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת. הַיָּם הַגָּדוֹל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר (שם קד, כה). מַהוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל דָּבָר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְלֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, וּפְעָמִים עַל יְדֵי עַקְרָב. אָמַר רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִי, מַעֲשֶׂה בָּעַקְרָב אֶחָד שֶׁהָלַךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם צְפַרְדֵּעַ אַחַת וְעָבַר עָלֶיהָ, וְהָלַךְ אוֹתוֹ עַקְרָב וְעָקַץ אֶת הָאָדָם וָמֵת. וּמַעֲשֶׂה בְּקוֹצֵר אֶחָד שֶׁהָיָה מְעַמֵּר וְקוֹצֵר בְּבִקְעַת בֵּית כּוּזֵבָא. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשָּׁרָב, נָטַל עֵשֶׂב וּקְשָׁרוֹ בְּרֹאשׁוֹ. אָתָא עָלֶיהָ חַד חִיוְיָא גִּבּוֹר, קָם וְקָטְלֵיהּ. עָבַר עָלֶיהָ חַד חָבֵר, חָמָא חִיוְיָא קְטִיל. אָמַר לֵיהּ: מַאן קָטִיל הַדֵּין חִיוְיָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא. אִסְתַּכֵּל בְּעִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁיהּ. אֲמַר לָהּ, מֵרִים אַתְּ עִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁךְ וְאַתְּ מַשְׁבִּיחַ. עֲבַד הָכִי. קְרַב לְגַבֵּיהּ, וְלֹא הִסְפִּיק לִיגַע בּוֹ, עַד שֶׁנָּשַׁר אֵבָרִים אֵבָרִים. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בְּשַׁעַר עִירוֹ. רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיחַ וּבָא לָעִיר. מִן דְּמוּקְמִין לֵיהּ מִן הָכָא, אַזִּיל לְהָכָא. אָמַר, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, נָפַל הֲבָרָה בָּעִיר, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוֵה מְטַיֵּל בְּשׁוּנִיתָא דְּיַמָּהּ דְּקֵיסָרִי, מָצָא קוּלְיָא אַחַת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ. הֲוָה מַצְנָע לֵיהּ מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. מִן דְּמַצְנָע מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. אָמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁזּוֹ מְתֻקֶּנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. בָּתַר יוֹמִין עָבַר בַּלְדְּרִים, נִכְשַׁל בָּהּ, נָפַל וָמֵת. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, מָצְאוּ בְּיָדוֹ כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאִין. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד סוּמָא. יָשְׁבוּ לֶאֱכֹל. פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְאָכְלוּ מֵהֶם. זֶה שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ, נִסְתַּמֵּא. וְזֶה שֶׁהָיָה סוּמָא, נִתְפַּקֵּחַ. לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁזֶּה נִסְמַךְ עַל זֶה שֶׁהָיָה מְסַמְּכוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל. כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם, רָאָה שְׁנֵי צִפָּרִים מִתְנַצִּים זֶה עִם זֶה, הָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, הָלַךְ וְהֵבִיא עֵשֶׂב וְהֵנִיחוֹ עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ נָטַל אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁנָּפַל מִן הַצִּפּוֹר, הָלַךְ לְהַחְיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים כְּשֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר, מָצָא אַרְיֵה מֵת מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהֵנִיחַ אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. עָמַד הַאֲרִי וַאֲכָלוֹ. מַתְלָא אָמַר בֶּן סִירָא, טַב לְבִישׁ לָא תַּעֲבִיד, וּבִישָׁא לָא יִמְטֵי לָךְ. מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין, אֶחָד סוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בַּמַּיִם בַּמְּעָרָה, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּאֵר שֶׁל מִרְיָם, וְטָבַל וְנִתְרַפֵּא. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כְּשֶׁהוּא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. עָמַד וְגָדַר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנָטַל סֵפֶר תּוֹרָה וְהִצִּיעָהּ, וְהֵבִיא שְׁתֵּי זוֹנוֹת וְעָבַר עֲלֵיהֶם. שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וְקָצַץ אֶת הַסֵּפֶר, וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהִתְחִיל הַדָּם מְבַצְבֵּץ מִמֶּנּוּ. הִתְחִיל מִשְׁתַּבֵּחַ לוֹמַר, שֶׁעַצְמוֹ הָרַג. הִתְחִיל מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַיָּם, הָיָה הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר. אָמַר, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּיָּם. עָמַד פַּרְעֹה, בַּיָּם טִבְּעוֹ וְכֵן לְסִיסְרָא. עַכְשָׁו אִם הוּא רוֹצֶה, הֲרֵי הַיַּבָּשָׁה בֵּינִי לְבֵינוֹ וְנִרְאֶה מִי נוֹצֵחַ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בְּרִיָּה פְּחוּתָה וְקַלָּה שֶׁבִּבְרִיּוֹתַי אֲנִי מְשַׁלֵּחַ בְּךָ לְבַעֶרְךָ מִן הָעוֹלָם. נִכְנַס יַתּוּשׁ בְּחָטְמוֹ, וְעָמַד בְּחָטְמוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר בְּמָקוֹם שֶׁהַנַּפָּחִים עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן, כַּד הֲוָה שָׁמַע קַלָּא דְּמַרְזֶפְתָּא, הֲוָה נָח. כָּל דַּהֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ נָכְרִי, הֲוָה אַגִּיר בְּאַרְבַּע זוּזֵי, וְאָמַר לֵיהּ מַחִי קָמֵי כֻלֵיהּ יוֹמָא בְּמַרְזֶפְתָּא. וּכְדֵין הֲוָה עֲבִיד כָּל יוֹמָא, וַהֲוָה יָהִיב אַרְבַּע זוּזֵי. וְכַד עָבַר עָלָיו בַּר יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לוֹ: קַח וְהַכֵּה עַל הַמָּקוֹם וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרְךָ, וְהָיָה מַכֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אוֹמֵר לוֹ הַיְּהוּדִי, תֵּן לִי שְׂכָרִי. וְהָיָה מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מִסְתַּיֵּיךְ דְּקָא חֲזִית בְּשַׂנְאַךְ. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, קָרְעוּ רֹאשׁוֹ וּמָצְאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין גּוֹזָל וּכְצִפּוֹר דְּרוֹר, וְהָיוּ צִפָּרְנָיו קָשִׁין כִּנְחֹשֶׁת, וּמֵת בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בְּרִיָּה שְׁפָלָה. שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, דִּכְתִיב: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה (שמות כג, כח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצִּרְעָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת הָאֱמוֹרִיִּים, רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶם, וַאֲנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת וְגוֹ' (עמוס ב, ט). הָיְתָה הַצִּרְעָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל יָמִין וְשׁוֹפֶכֶת אַרְסָהּ, וְהָיָה מִתְבַּקֵּעַ וְנוֹפֵל וָמֵת. שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים לְכָל הַמִּתְגָּאִים עָלָיו, וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם בְּרִיָּה קַלָּה לְהִפָּרַע מֵהֶן, לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵין גְּבוּרָתָם מַמָּשׁ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב (ישעיה ז, יח). וּכְתִיב: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וְגוֹ' (שם פסוק יט).

זאת חקת התורה (במדבר יט ב). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב"ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש"ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב"ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה' [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב לח ח), ואומר האותי לא תיראו נאם ה' [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה כב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב לח יא), אמר לו הים רבש"ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א"ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתוה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם יט יא), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו' (שם קד כה), ללמדך שבכל עושה הקב"ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב"ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב"ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א"ל מאן קטיל האי חיויא, א"ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א"ל מרים את עשבא דברישיך, א"ל אין, כיון דארים יתיה, א"ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א"ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.

בראשית ברא אלהים וגו׳ - להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב, מכאן אמרו אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה פ״ב א׳). כל המסתכל בארבעה דברים דאתוי לו (ראוי לו) כאילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא ולא ראה את העולם לידע מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו, דאתוי לו שלא בא לעולם. מפני מה לא יאמר אדם מה למעלה, משל למי שהיה שותה יין במשתה מים מתוך הקנקן ונמצא יין זה תלוי באויר, כך ברא הקב״ה את העולם ותלאו ברוח, שנאמר כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹורֵא רוּחַ (עמוס ד' י״ג), אפשר לא ברא הקב״ה בעולמו אלא רוח בלבד, והלא את הכל ברא, שנאמר כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא (ירמיה י' ט"ז), ומה ת״ל יוצר הרים ובורא רוח, אלא כך אמר הקב״ה לאדם זה, בני רצונך לדעת עולמי היאך עמד, למד מרוחך ומגופך, שכל זמן שהרוח בגוף - הרוח סובלתו, יצאה הרוח מן הגוף - אחרים סובלים אותו, שנאמר תצא רוחו ישוב לאדמתו וגו׳ (תהילים קמ״ו:ד׳), לכך לא יאמר אדם מה למעלה. ומפני מה לא יאמר אדם מה למטה, משל למלך שהיה לו ביב של בורסקי ובנה על גבו פלטורין (עי׳ ירושלמי חגיגה פי״ב א׳ וב"ר פ״א), אם יאמר אדם לחבירו כמה נאה ומשובחת פלטורין זו אלא שהיא עומדת על גבי ביב של בורסקי, לא נמצא מבזה פלטורין של מלך, כך ברא הקב״ה את עולמו ורקעו על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים (תהילים קל״ו:ו׳), למטה מן המים אי אתה יודע מה הוא, ודבר שאין אתה יודע מה הוא אי אתה רשאי לדרשו ולחקרו, לכך לא יאמר אדם מה למטה. ומפני מה לא יאמר אדם מה לפנים, ר״ש בן גמליאל אומר משל למלך שבנה פלטורין ושכללה והיה מקומה של פלטורין לשעבר מקום אשפתות וגלי אבנים. משבנה המלך פלטורין ושכללה אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת פלטורין לשעבר, כך היה העולם מתחלה תהו ובהו, משברא הקב״ה את העולם ושכללו אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת ברייתו של עולם. לכך לא יאמר אדם מה לפנים. ומפני מה לא יאמר אדם מה לאחור, משל למלך שחשב בלבו ואינו רוצה לאמרו בפיו, אם יאמר אדם לחבירו יודע אני מה בלבו של מלך, אין שבחו של מלך בכך. כך ברא הקב״ה [את העולם] ונתנו בלבו שנאמר כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי (ישעיה ס"ג ד'), ואם יאמר אדם לחבירו יודע אני אימתי תדון אימתי הקץ בא אימתי משיח בא אימתי גאולה באה - נתקצרו ימיו, שכבר בקשו אחרים לימוד על הקץ ונטלו נשמתן, לכך לא יאמר אדם מה לאחור.