Midrash sur L’Exode 16:1

משם חפר אוכל (למרחוק עיניו יביטו) (איוב לט כט), משם היה מאלל ומרגל אוכל של כל השנה כולה, למרחוק עיניו יביטו (שם), היה יודע מראש ועד סוף, הא כיצד, כיון שהיה צופה וראה עשן המערכה עולה לדרום, היה יודע שבדרום שובע, וכן לצפון, וכן למערב, וכן למזרח, כלפי רקיע, היה יודע שכל העולם שובע. [ואחר כל השבח הזה ואפרוחיו יעלעו דם וגו' (שם שם ל), חמי אפרוחיו מגעגעין בדם ושתיק, אלא ובאשר חללים (שם), נדב ואביהוא, שם הוא (שם), שם הוא השכינה]. אמר ר' יודן בשם ר' יהושע בן לוי בשם ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא קרבו שאו את אחיכם מאת הקדש אין כתיב כאן, אלא מאת פני הקדש (ויקרא י ד), כאדם שאומר לחבירו העבר המת מלפני אביו, עד מתי יראה את בנו מת, לכך כתיב לאחרי מות שני בני אהרן.

כל שבעת הימים היה הקב"ה מדבר עם משה בסנה, שנאמר ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך (שמות ד י), שלשם ג' ימים, וג' גם גם גם, ויום שהיה מדבר, הרי ז' ימים ופרק הפסח היה, ומכוונין אותו לט"ו בניסן, ובאותו הזמן לשנה הבאה יצאו בני ישראל ממצרים, וכן בחמשה עשר בניסן נדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים, בט"ו בניסן באו המלאכים אצל אבינו אברהם לבשרו, ובאותו הפרק לשנה הבאה נולד אבינו יצחק, שנאמר למועד אשוב (בראשית יח יד), ובט"ו בניסן יצאו ישראל ממצרים, שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' (שמות יב מא), קץ אחד לכולן, בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס, שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (שם יב לז), וכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר לג ג), וכתיב ומצרים מקברים וגו', (שם לג ד), ומרעמסס נסעו לסכות, ומסכות לאתם, [ומאתם] לפני פי החירות, הרי ג' ימים, ברביעי ויגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות יד ה), בחמישי ובשש וירדפו מצרים וגו' (שם יד ט), אור שביעי ירדו לים, שנאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שם יד כ), לשחרית עלו ישראל מן הים ונשקעו מצריים, ובאותה שעה אמרו ישראל שירה, שנאמר אז ישיר וגו' (שם טו א), ויום חמישי בשבת היה, והוא היה יום טוב אחרון של פסח, מים סוף נסעו למרה, שנאמר ויבאו מרתה וגו' (שם טו כג), ואומר שם שם לו חק ומשפט (שם טו כה), שם נתנו לישראל עשר מצות, שבע מהן שנצטוו עליהן בני נח, דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ויצו אלו הדינין, וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (שם יח יט), וכתיב לעשות צדקה ומשפט (שם), ה' זו ברכת השם, שנאמר ונקב שם ה' (ויקרא כד טז), אלהים זו ע"ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג), על האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שפך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' (ירמיה ג' א), מכל עץ הגן זה הגזל, שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו (ויקרא ה כד), ותאני רבי חייא הנשמר בגגה אסור משום גזל ושאינו נשמר בגגה מותר משום גזל, אכל תאכל זה אבר מן החי, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו: (בראשית ט ד), הוסיפו עליהן ישראל באותה שעה שבת ודינים וכיבוד אב ואם, ממרה נסעו לאילם, שנאמר ויסעו ממרה ויבאו אילמה וגו' (במדבר לג ט), הא למדנו שלא היו ישראל חונין אלא על המים, ומאילם נסעו לאלוש, שנאמר ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין (שמות טז א) (הוא אלוש) בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שם), ואחד בשבת היה, הא למדנו שראש חדש אייר באחד בשבת היה, ועוד למדנו שהיו ישראל אוכלין מעוגה שהוציאו בידם ממצרים כל שלשים יום, ובו ביום כלתה, ולערב אכלו את השליו ולמשכים לקטו את המן, ובאלוש נתנה להם השבת, ושם עשו שבת ראשונה, שנאמר וישבתו העם ביום השבעי (שם טז ל), באחד בשבת בכ"ג באייר נסעו מאלוש ובאו להם לרפידים, ושם נתנה להם הבאר ונלחמו עם עמלק ושם עשו שבת שניה, נסעו מרפידים ובאו להן למדבר סיני ומצאו עליו ענני כבוד. כל חמשת הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום, בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה:

(משלי יד א): "חכמות נשים בנתה ביתה" - זו יוכבד, שהעמידה שלושה צדיקים, משה ואהרן ומרים, ושלושתם זכו לשמש את ישראל: משה על המן, אהרן על ענני כבוד, ומרים על הבאר, ושלושתם היו נביאים: משה מנין - שנאמר (דברים לד י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"; אהרן מנין - שנאמר (שמות ז א): "ואהרן אחיך יהיה נביאך"; מרים מנין - שנאמר (שמות טז כ): "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן". אמר רב הונא: מה נבואה נתנבאה? אמרה לאביה: עתידה אמי לילד בן שמושיע את ישראל, וכיוון שנולד נתמלא הבית שלו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך! וכיוון שהשליכוהו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה, אמרה לה: היכן נבואתך? ועדיין היא מתחזקת בנבואתה, שנאמר (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו": ואין יציבה אלא רוח הקודש, שנאמר (עמוס ט א): "ראיתי את ה' ניצב על המזבח", ואין אחותו אלא רוח הקודש, שנאמר (משלי ז ד): "אמור לחכמה אחותי את", ואין מרחוק אלא רוח הקודש, שנאמר (ירמיהו לא ג): "מרחוק ה' נראה לי", ואין דעה אלא רוח הקודש, שנאמר (שמואל א ב ג): "כי אל דעות ה'", ואין מה אלא רוח הקודש, שנאמר (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך", ואין יעשה אלא רוח הקודש, שנאמר (עמוס ג ז): "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו", ואין לו אלא רוח הקודש, שנאמר (שופטים ו כד): "ויקרא לו ה' שלום". אמר רבי אלעזר: כשם שאמר משה שירה, כך אמרה מרים: משה מנין - שנאמר (שמות טז א): "אז ישיר משה ובני ישראל", מרים מנין - שנאמר (שמות טז כא): "ותען להם מרים שירו לה'". "ואיוולת בידיה תהרסנו" - זו זרש הרשעה אשת המן הרשע. ד"א "חכמות נשים בנתה ביתה" - אמר רבי אבהו: כל מי שקנה לו חכמה בעולם הזה, יהא מובטח שקונה חכמה לעולם הבא. "ואיוולת בידיה תהרסנו" - כל מי שלא קנה חכמה בעולם הזה, יהא מובטח שקנה לו גיהנם לעתיד לבוא. ד"א "חכמות נשים בנתה ביתה" - מתוך שאדם נוהג ביראת שמים, הקב"ה נותן לו חכמה: (משלי יד ב): "הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו" - מתוך שאדם זוכה ליראה, זוכה להאריך ימים, שנאמר: (משלי יד כז): "יראת ה' מקור חיים", בשעה שהוא מרחיק מן העבירה שלא יינקש ליום הדין, שנאמר "לסור ממוקשי מוות".