Midrash sur Les Nombres 6:19

[ה] "חזה" – זו חזה; "התנופה" – זו תנופת הסל; "שוק" – זה שוק; "התרומה" – זו תרומת לחמי תודה. "לקחתי מאת בני ישראל" – ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו – ניטלו מהם וניתנו לכהנים. יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם – כך אם זכו ינתנו להם?... תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" – נתונים לכהן מתנה לעולם.

וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה (במדבר ו, יט), אֵין בְּשֵׁלָה אֶלָּא שְׁלֵמָה. דָּבָר אַחֵר, וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ, יָכוֹל חַיָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּשֵׁלָה, אִי בְּשֵׁלָה, יָכוֹל בִּפְנֵי עַצְמָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ו, יט): מִן הָאַיִל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הָאָיִל, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, חוֹתְכָהּ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ כַּשַֹּׂעֲרָה. לֹא הַקֹּדֶשׁ בּוֹלֵעַ מִן הַחֹל וְלֹא הַחֹל בּוֹלֵעַ מִן הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּל נוֹתְנֵי טְעָמִים, אֶחָד מִמֵּאָה. רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּל נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, וּשְׁנֵיהֶם לְמֵדִים מֵאֵיל נָזִיר, מַאן דְּאָמַר אֶחָד מִמֵּאָה, אַתְּ עוֹשֶׂה, אֶת הַזְּרוֹעַ אֶחָד מִמֵּאָה לָאָיִל. וּמַאן דְּאָמַר אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, אַתְּ עוֹשֶׂה אֶת הַזְּרוֹעַ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. מַאן דְּאָמַר אֶחָד מִמֵּאָה, אַתְּ מוֹצִיא אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַזְּרוֹעַ, מַאן דְאָמַר אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵין אַתְּ מוֹצִיא הָעֲצָמוֹת מִן הַזְּרוֹעַ. וּכְשֵׁם שֶׁאַתְּ מוֹצִיא אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַזְּרוֹעַ כָּךְ הוֹצֵא מִן הָאַיִל, לֵית יָכוֹל, דְּתָנֵי אֵין טִנֹּפֶת שֶׁל תְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת עִם הַתְּרוּמָה לְהַעֲלוֹת אֶת הַחֻלִּין, אֲבָל טִנֹּפֶת שֶׁל חֻלִּין מִצְטָרֶפֶת עִם הַחֻלִּין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. (במדבר ו, יט): וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, שֶׁאִם נִפְרְצָה אוֹ חָסְרָה, פְּסוּלָה. (במדבר ו, יט): וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ, אֵלּוּ אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ, וְאֵין הֲבָאַת קָרְבָּנוֹ אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ.

וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן (במדבר ו, כ), מַנִּיחַ הַכֹּהֵן יָדָיו תַּחַת כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמֵנִיף. כֵּיצַד מֵנִיף, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט, כז): אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם, מַקִּישׁ הֲרָמָה לִתְנוּפָה, מַה תְּנוּפָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא אַף הֲרָמָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. מָה הֲרָמָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד אַף תְּנוּפָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. מִכָּאן אָמְרוּ מִצְוַת תְּנוּפָה, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. תְּנוּפָה, תְּנוּפָה אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם. (במדבר ו, כ): לִפְנֵי ה', בַּמִּזְרָח, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: לִפְנֵי ה', הוּא בַּמִּזְרָח עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב. (במדבר ו, כ): קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה, וַהֲלוֹא אֵיל נָזִיר בִּכְלַל (ויקרא ז, לד): כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה וגו', וְלָמָּה נֶאֱמַר כָּאן, לְפִי שֶׁיָּצָא אֵיל נָזִיר לָדוּן בְּדָבָר חָדָשׁ, שֶׁהוּא טָעוּן בְּהַפְרָשַׁת זְרוֹעַ, יָכוֹל אֵין לוֹ אֶלָּא חִדּוּשׁוֹ בִּלְבָד, לְכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, שֶׁהוּא טָעוּן הַפְרָשַׁת חָזֶה וְשׁוֹק. (במדבר ו, כ): וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר, אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַר הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, כְּתִיב הָכָא וְאַחַר יִשְׁתֶּה, וּכְתִיב הָתָם (במדבר ו, יט): אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ, מָה הָתָם אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי, אַף כָּאן אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי.

פס'. כי לי כל בכור. בג' מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ. במצרים מה הוא אומר (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור. במדבר הוא אומר (במדבר ח) כי לי כל בכור. בכניסתן לארץ הוא אומר (שמות י״ג:י״ב) והיה כי יביאך ה' אלהיך. והעברת כל פטר רחם לה'. ביום הכותי כל בכור. להגיד מה גרם. לי יהיו. כהויתן יהו. עשרים וארבעה מתנות כהונה הם. וכלם לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח. ואלו הן עשר במקדש. וארבע בירושלים. ועשר בגבולין. י' במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם ודאי. אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות. וד' בירושלים. הבכורה. והבכורים. ומורם מתודה ואיל נזיר. ועורות קדשים. וי' בגבולין. תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. ומתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. ושדה אחוזה. ושדה חרמים. וגזל הגר: פירושם חטאת. כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר ושאר חטאות כגון האוכל חלב ודם בשוגג או מחלל את השבת בשוגג על אחת מן המצות שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כל חטאת שניתן דמה בחוץ. אבל חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ושל כהן משיח ופר העלם דבר של צבור לשריפה הן עומדין. חטאת העוף. כיצד היה מולק אותו חותך השזרה ומפרקת כלה עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו. ובעולה שנים או רוב שנים ומזה מדמה על קיר המזבח והבשר נאכל לכהנים. אשם ודאי. ואשם נזיר. אשם מצורע. אשם מעילות. נפש כי תמעול מעל. אשם שפחה חרופה שנאמר (ויקרא י״ט:כ׳) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והביא את אשמו מכל אלו מקריב את הדם ואת האמורים והנותר נאכל לכהנים לזכרים שנאמר (שם ז) זאת תורת האשם כל זכר בכהנים יאכל אותה. אשם תלוי כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אי זה מהן אכל זהו אשם תלוי והאמורין והבשר לכהנים. זבחי שלמי צבור. אלו כבשי עצרת שנאמר (שם כג) ושני כבשים בני שנה (לז') [לזבה] שלמים. הדם והאמורין נקטר והשאר לכהנים. לוג שמן של מצורע. מצורע שנתרפא מביא כבש אשם ולוג שמן עמו מזה ממנו שבע פעמים ונותן על בוהנות ידיו ורגליו של מצורע ועל תנוך אזנו והנותר מן הלוג נוטלו הכהן. מותר העומר הנקרב בט״ז בניסן קומץ ממנו מלא קומצו למזבח והנותר לכהנים. שתי הלחם של עצרת חמץ ולחם הפנים מצה נאפים מערב שבת ונערכים בשבת. ולשבת הבאה מביאין אחרים ונאכלין הראשונים. שירי המנחות של מנחת מחבת ומנחת מרחשת וכן חלות וכן רקיקי מביאין לכהן וקומץ מלא קומצו למזבח והנותר נאכל לכהנים. ד' בירושלים הבכור. בכור בהמה טהורה בעדרו. ואפילו לכהן היה מקריב חלבו ודמו במזבח. והבשר נאכל לכהנים בירושלים כשהוא תם. אבל בעל מום נאכל לכהן בבל מקום שירצה. ואם רוצה להאכיל ממנו לישראל מותר. הביכורים היה יורד לתוך שדהו (ודשנו) גמר הפרי מביאין בטנא ואם היה רחוק מירושלים מיבשן. דתנן הקרובים מביאין תאנים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. וקורא מן (דברים כ״ו:י״א) הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב. נאכלין לכהנים. המורם מן התודה. מי שהתנדב תודה סתם היה מביא כבש ומביא עשרים עשרונות י' חמץ וי' מצה שלשת מינין חלות. ורקיקין. ורבוכה. הכל ארבעים חלות נותן מהן ד' לכהנים שנאמר (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנה אחד מכל קרבן. ומן הכבש נותן חזה ושוק לכהנים. והנותר מן החלות ומן הכבש נאכל לבעלים. ומורם מאיל נזיר שסתם נזירות שלשים. ובמלאת ימי נזרו מביא קרבן חלות ורקיקים. ומבשל מן האיל בדוד שנאמר (במדבר ו׳:י״ט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ומניחן על כפי הנזיר. ומניח כהן ידו תחת יד בעלים ומניף. ונאכלין לכהנים עם חזה ושוק של איל. עורות קדשים. (ויקרא ז׳:ח׳) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. וכן עורות תודה ושלמים ומעשר ופסח. י' בגבולין תרומה גדולה תרי ממאה. תרומת מעשר אחד מעשרה שהיה הלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. החלה הנפרשת מן העיסה משיעור מ״ג בצים וחומש ביצה. (דברים י״ח:ד׳) וראשית גז צאנך תתן לו. שעור משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל. המתנות. שנאמר (שם) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח. פדיון הבן. שכל מי שנולד לו בן זכר מאשה בתולה ואע״פ שיש לו בנים חייב לפדותו בחמש סלעים שנאמר (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חדש תפדה. ולאחר שנטלן הכהן ורוצה להחזירם הרשות בידו. פדיון פטר (רחם) שנאמר (שמות י״ג:י״ג) ופטר חמור תפדה בשה. ואם אינו פודהו עורפהו בקופיץ מאחוריו. שנאמר (שם) ואם לא תפדה וערפתו ואחר שעורפו קוברו. ולמה עורפו אמרו חכמים הוא רוצה לאבד ממון הכהן לפיכך יאבד ממונו. שדה אחוזה. שהמקדיש שדה אחוזה שירש מאבותיו ורוצה לפדותה קודם היובל כל שדה שנזרעת כור שעורים היה פודה בחמשים שקל כסף ואם פחותה אם יתירה היה נותן לפי חשבון זה ואם עבר היובל ולא פדה (נעשה) לכהנים. שדה חרמים. שאם היה אחד מישראל אומר שדה זה יהיה בחרם שוב לא היה לו למכרה או לפדותה שנאמר (במדבר י״ח:י״ד-ט״ו) כל חרם בישראל לך יהיה. ונאמר (ויקרא כ״ז:כ״ח) כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו וגו' גזל הגר כגון שגזל אדם לגר ותבעו לדין ונשבע לו ומת הגר ואח״כ נודע לו שנשבע לשקר חייב להחזיר הגזל לכהן שנאמר (במדבר ה׳:ח׳) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן וגו' זה הממון. כל אלו נאמרו בברית מלה. שנאמר (שם יח) כל תרומות הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל וגו'. ברית מלח עולם הוא בכלל שנאמר (שם) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי כלל המתנות פרט אלו המפורשות שכתבנו ארבעה ועשרים מתנות כהונה. סליק״ו:

את הזרע בשלה. שהיה הזרוע מתבשל עם האיל:

ולקח הכהן את הזרוע הבשלה ( חולין צח) אין בשלה אלא שלמה. ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. וחלת מצת אחת אם נפרסה או נחסרה פסולה. ורקיק מצת אחת מן הסל היה, שאם נפרס או נחסר פסול. ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו זה אחר התגלחו את נזרו, ואין הבאת קברנות אחר התגלחו את נזרו: