Midrash sur Isaïe 65:26

אֵלֶּה הַדְּבָרִים. יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ. שֶׁכָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כָּךְ עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהֶם בְּצִיּוֹן. בַּמִּדְבָּר כְּתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים. וּבְצִיּוֹן כְּתִיב: אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִים וְלֹא עֲזַבְתִּים (ישעיה מב, טז). בַּמִּדְבָּר כְּתִיב: וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת (שמות כ, יח). וּבְצִיּוֹן כְּתִיב: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה (ירמיה לג, יא). בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ רָעֲשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטָפוּ (תהלים סח, ט). וּבְצִיּוֹן, אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (חגי ב, ו). בַּמִּדְבָּר, וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות יג, כא). וּבְצִיּוֹן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם וְגוֹ' (ישעיה נב, יב). בַּמִּדְבָּר, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ (דברים ל, ט). וּבְצִיּוֹן, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיה סה, יט). יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה (שם לה, א). מָה רָאָה יְשַׁעְיָה לוֹמַר כָּךְ. אֶלָּא לְפִי שֶׁכְּשֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, עָמַד הוֹשֵׁעַ וְאָמַר, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּיהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה (הושע ב, ה). לְפִיכָךְ אָמַר יְשַׁעְיָה, יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. וְכָל נֶחָמוֹת שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה, יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְגוֹ', כִּפְלַיִם הֵם. לְפִי שֶׁלָּקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיה מ, ב), לְפִיכָךְ נִחוּמֶיהָ בִּלְשׁוֹן כִּפְלַיִם, נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (שם פסוק א), אֲנֹכִי אֲנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (שם נא, יב), עוּרִי עוּרִי (שם פסוק ט), הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי (שם פסוק יז), שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (שם סא, י), פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל (שם לה, ב). דָּבָר אַחֵר, יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. מִפְּנֵי מַה כְּתִיב כָּךְ. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּאַחַת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּאוֹתָהּ טוֹבָה בְּפַעַם אַחַת. שֶׁאִם יְגַלֶּה לָהֶם טוֹבָתוֹ כְּאַחַת, יָמוּתוּ כֻּלָּם. רְאֵה מַה כְּתִיב: וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (שם סד, ג). צֵא וּלְמַד מִיּוֹסֵף. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְוַדַּע לְאֶחָיו לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים, אָמַר לָהֶם: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, מֵתוּ כֻּלָּם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ וְגוֹ' (בראשית מה, ג). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מִתְגַּלֶּה לָהֶם קִמְעָא קִמְעָא. בִּתְחִלָּה מֵשִׁישׁ אֶת הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. וְאַחֲרֵי כֵן, תָּגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת. וְאַחֲרֵי כֵן, פָּרֹחַ תִּפְרַח. וְאַחֲרֵי כֵן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן, הֵמָּה יִרְאוּ כְּבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ. לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן, נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהלים קב, יז). וְאוֹמֵר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן (ישעיה נב, ח). וְאוֹמֵר: וְאָמַר בְּיוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ וְגוֹ' (שם כה, ט).

אלה הדברים (דברים א א). יתברך שמו ויתעלה זכרו, שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות בציון, במדבר כתיב אלה הדברים, ובציון כתיב אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים [עשיתים ולא עזבתים] (ישעיה מב טז), במדבר כתיב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח), ובציון כתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וגו' (ירמיה ז לד), במדבר כתיב ארץ רעשה (תהלים סח ט), ובציון [כתיב] ואני מרעיש את השמים ואת הארץ (חגי ב ו), במדבר כתיב וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא), ובציון כתיב כי הולך לפניהם ה' (ישעיה נב יב), במדבר [כתיב] כי ישוב ה' לשוש עליך (דברים ל ט), ובציון [כתיב] וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעיה סה יט), [יששום מדבר וציה (שם לה א)]. מה ראה ישעיה לומר כך, אלא כשעברו ישראל את התורה עמד הושע ואמר ושמתיה כמדבר [ושתיה כארץ ציה] (הושע ב ה), לפיכך אמר ישעיה יששום מדבר, וכל הנחמות שאמר ישעיה כפלים הם, לפי שלקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ ב), ולפיכך ניחמה ישעיה כפלים, נחמו נחמו (שם מ א), אנכי אנכי (שם נא יב), עורי עורי (שםשם ט), התעוררי התעוררי (שם שם יז), שוש אשיש (שם סא י), פרוח תפרח (שם לה ב).

והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' (ישעיה ס"ו כ"ג).ילמדינו רבינו אדם מישראל שבירך על המזון בר"ח ושכח ולא הזכיר של ר"ח כיצד הוא צריך לעשות למדונו רבותינו שכח ולא הזכיר של ר"ח ומשגמר ברכת המזון ונזכר מיד עד שלא הסיח דעתו מן הברכה אין צריך לחזור לכתחילה אלא גומרה ברכה קטנה בסוף בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לישראל עמו בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן אמר [ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו] וצריך (בחולו של מועד) [בתפלה של מוספין] לומר והשיאנו ה' אלקינו הרי למדנו שראשי חדשים שקולין כמועדות שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם (במדבר י' י') ואפילו כשבת שקולין הן ראשי חדשים נמצאת אומר שראשי חדשים שקולים כנגד המועדות והשבתות ומניין שהם שקולים אף כנגד השבתות ממה שהשלים בנביא והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות: [והיה מדי חדש בחדשו וגו'] כך פתח ר' תנחומא צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלקים (תהלים מ"ב ב') זאת מפרנס בפתח הזה השיטה בתחילת פ' אחרי מות): ד"א צמאה נפשי לאלקים כשתעשה את הדין (בע"ה) [באומות העולם] אלקים לא תקלל (שמות כ"ג כ"ז): ד"א לאלקים כשתחזור אותה האלהות שעשיתני בסיני אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פ"ב ו'): ד"א לאלקים שתלבושו (אלקים) [אלהות] כשם שלבשת בסיני הקרב הקץ ותייחד אלהותך בעולמך והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה י"ד ט') כמה שהוא דורש ביעקב ויתן לך האלקים מטל (כשיטל האלקים) [השמים (בראשית כ"ז כ"ח) יתן לך אלהות]: ד"א לאלקים [לאל חי] שהוא חי וקים לעולמי עולמים. ד"א לאלקים [לאל חי] שהוא מבטיח על גבי חיינו להוריד גשמים בעונתם ולהפריח טללים בזמנם בשביל חיינו): ד"א (לאל חיינו) [לאלקים] לאל חי לאל שהוא חי וקים בדברו א"ר פנחס הכהן בן חמא אע"פ שמתו המבטיחין אלו הנביאים אבל האלקים שהבטיח חי וקיים: (צמאה נפשי לאלקים חי) מתי אבא [ואראה פני אלקים] אמרו לו ישראל רבונו של עולם אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולין בשלשת פעמי רגלים ורואין פני השכינה א"ר יצחק כשם שהיו באין לראות כך היו באין להראות (שנ'): מתי אבא ואראה [ברוח הקדש] א"ר יהושע בן לוי למה היה קורין אותו שמחת בית השואבה שמשם היו שואבין רוח הקודש אמרו אימתי את מחזירנו לאותו הכבוד הרי כמה זמן שחרב בית חיינו הרי שבוע הרי יובל הרי שבע מאות ושבעים ושבע ועתה הוא כבר אלף ומאה וחמשים ואחד מתי אבא ואראה פני האלקים אמר להם בני בעולם הזה כמה פעמים הייתם עולים (בשנה) לא שלשה פעמים בשנה כשיגיע הקץ אני בונה אותו ואין אתם עולים שלשה פעמים בשנה אלא כל חודש וחודש ובכל שבת [ושבת] אתם עתידים להיות עולים (בו) [שם] כמה שנאמר והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו: ד"א והיה מדי חודש בחדשו והיאך אפשר שיבא כל בשר בירושלים בכל חודש ובכל שבת א"ר לוי עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו והיאך הם באין ראש חודש ושבת מסוף העולם אלא העבים באין וטוענים אותם ומביאין אותם לירושלים והם מתפללים שם בבוקר והוא שהנביא מקלסן מי אלה כעב תעופנה וגו' (ישעיה ס' ח'): ד"א והיה מדי חדש והרי שאירע ר"ח להיות בשבת ואמר הכתוב מדי חדש ומדי שבת היאך א"ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר' ראובן באים שני פעמים אחד של שבת ואחד של ר"ח והעבים טוענין אותן בהשכמה ומביאין אותן לירושלים והם מתפללים שם בבקר והן טוענין אותן (לבתיהן) [ומחזירים לירושלים] מי אלה כעב תעופנה הרי של בוקר וכיונים אל ארבותיהן (שם) הרי של מנחה: [יבא כל בשר וגו'] אינו אומר יבואו כל ישראל אלא [יבא כל] בשר א"ר פנחס מהו כל בשר כל מי שבשר יצרו בעולם הזה זוכה לראות פני שכינה כדכתב עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל"ג ט"ו) מה כתב אחריו מלך ביפיו תחזינה עיניך (שם שם יז): ד"א יבא כל בשר אפילו עכו"ם ולא כל עכו"ם אלא אותן שלא שעבדו בישראל משיח מקבלן ובזכות מה ישראל זוכין לכל הכבוד הזה בזכות ישיבה של ארץ ישראל שהיו יושבין ומצטערין בין האומות בעולם הזה וכן אתה מוצא באבות העולם אין סוף על מה שנצטערו על קבורת ארץ ישראל א"ר חנינא כל השקלים שכתוב בתורה סלעים ושל נביאים ליטרין בכתובים קינטירין ר' אבא בר יודן בשם רבי יהודה בר סימן חוץ מן השקלים ששקל אברהם לעפרון בקבורה שלקח הימנו שאינן אלא קנטרין (שקל בגמטריא קנטירין) ארץ ארבע מאות שקל כסף (בראשית כ"ג ט"ו) בא וראה ארבע מאות קנטרין של כסף נתן בקבורה וכן יעקב כל זהב שסיגל מימיו וכל ממון שהיה לו (מסר לו) [הכרה] כדי ליתן לפני עשו בקבורתו שלא יכנס עשו בקבורה לתוכה שנאמר בקברי אשר כריתי לי וגו' (שם נ' ה') וכן אתה מוצא בשעת סילוקו מן העולם משביע ליוסף ואומר לו אל נא תקברני במצרים (שם מ"ז כ"ט) ולמה כן רבי חנינא אומר דברים בגו רבי יוסי אומר דברים בגו אמר ריש לקיש בשם רבי אליעזר הקפר מפני שמתיה חיים בימות המשיח כמו שדוד אמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קט"ז ט') וכי ארץ ישראל ארץ החיים היא והלא בני אדם מתים בתוכה והלא חוצה לארץ היא ארץ החיים אלא ארץ ישראל מתים מצויין בתוכה וכיון שדוד אמר בארצות החיים שמתיה חיים לימות המשיח שאל רבי יוסי לריש לקיש אפילו כגון ירבעם בן נבט אמר לו גפרית ומלח שאל רבי חלבו לר' אמי כגון ירבעם בן נבט אמר לו שאלתי לריש לקיש ואמר לי גפרית ומלח שאל ר' ברכיה לרבי חלבו כגון ירבעם בן נבט אמר לו שאלתי לר' אמי ואמר לי שאלתי לריש לקיש וכן השיבני ואמר לי גפרית ומלח א"ר ברכיה אין אנו אומרים סתרה מהו שהשיבו גפרית אלא כלום עתיד הקב"ה ליפרע מרשעים בגיהנם אלא בגפרית ומלח אלא שחרב בית המקדש א"ר יהודה ברבי אלעאי שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש כמה שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה (דברים כ"ט כ"ב) א"ר יוסי בן חלפתא חמשים ושתים שנים לאחר חורבן הבית לא עבר אדם בארץ ישראל כמה שכתב [על ההרים וגו' כי נצתו מבלי איש עובר וגו'] מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט' ט') ולמה מפני שהיתה בוערת באש שהושלך עליה כמ"ש ממרום שלח אש בעצמותי וגו' (איכה א' י"ג) (למה) [ומה שהיה] לאלקים ליפרע מן ירבעם בן נבט וחביריו [כבר פרע] מהן באותן שבע שנים שהייתה ארץ ישראל בוערת באש הוי אפילו ירבעם בן נבט וחביריו חיים הם לימות המשיח ומי גרם להם להנצל מדינה של גיהנם ולהיות קבורת ארץ ישראל [שנאמר וכפר אדמתו עמו] (דברים ל"ב מ"ג) א"ר הונא הכהן בן אבין בשם ר' אבא בן ימינא (ורבי) [רבי] חלבו ורבי חמא בר חנינא ר' חלבו אמר המת בחוצה לארץ והנקבר בח"ל שתי צרות בידו צרות המיתה וצרות הקבורה למה שכתב בפשחור ואתה פשחור וכל יושבי ביתיך [תלכו בשבי] בבבל תבא ושם תמות ושם תקבר (ירמיה כ' ו') ורבי חמא בר חנינא אמר המת בח"ל כיון שיבא מח"ל ונקבר בארץ אין בידו אלא מיתה אחת ומה מקיים ר' חמא בר חנינא שם תמות ושם תקבר שקבורת ארץ ישראל מכפרת לו ר' ברוקיא ור' אליעזר בן פדת הוו מטיילין (באילפס) [באילפא] ובאו ארונות מח"ל א"ר ברוקיא לר' אליעזר מה הועילו אילו בחייהן הניחו אותה ובמיתתם באו להם א"ל ר' אליעזר לא היא כיון שהן נקברין בארץ ישראל וניתן להם גוש עפר של ארץ ישראל מכפרת להם שנאמר וכפר אדמתו עמו (דברים ל"ב מ"ג) וא"כ הצדיקים שבח"ל הפסידו לאו למה א"ר אלעזר בשם ר' סימאי האלקים עושה להם מחילות בארץ והם מתגלגלים כנאדות ובאין לארץ ישראל וכיון שהן באין לארץ ישראל האלקים נותן להם נשמותיהן שנאמר נותן נשמה לעם עליה (ישעיה מ"ב ה') ויש מקרא מלא ביחזקאל וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל (יחזקאל ל"ז י"ג) אותה שעה ונתתי רוחי בכם וחייתם (שם שם י"ד) הא למדת שמתי א"י לחיים לימות המשיח והצדיקים שבח"ל לבאין לתוכה וחיים עליה ואם כן אומות העולם שקוברין בארץ אף הם חיים לאו אמר ישעיה ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ישעיה ל"ג כ"ד) בל יאמרו שכיני הרעים נתערבנו אף אנו [לכך אף אנו] חיים עמהם אלא מי שהיה העם היושב בה [נשוא עון] איזה עם נשוי עון אותם שאמור עליהם מי כמוך נשוי עון ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז' י"ח): וכמה הם ימות המשיח ר' עקיבא אומר ארבעים שנה שנאמר ויענך וירעיבך (דברים ח' ג') וכתב שמחינו כימות עניתנו (תהלים צ' ט"ו) מה עינוי להלן ארבעים שנה אף עינוי האמור כאן ארבעים שנה א"ר אבין מה טעמו של ר' עקיבא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז' ט"ו) ר' אליעזר אומר ארבע מאות שנה דכתב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו י"ג) וכתיב שמחינו כימות עניתנו (תהלים צ' ט"ו) ר' ברכיה בשם ר' דוסא הגדול אומר שש מאות שנה דכתיב כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס"ה כ"ב) איזה עץ הסדן העושה שש מאות שנה ור' אליעזר ברבי יוסי הגלילי אומר אלף שנים דכתיב כי אלף שנים [בעיניך כיום אתמול] (תהלים צ' ד') וכתיב [כי] יום נקם בלבי [ושנת גאולי באה] (ישעיה סג ד') ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים ור' יהושע אומר ב' אלפים שנאמר כימות עניתנו (תהלים צ' ט"ו) ואין ימות פחות משני ימים ויומו של הקב"ה אלף שנים ור' אבהו אומר שבעת אלפים שנא' כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך (ישעיה ס"ב ה') וכמה משוש חתן על כלה שבעת ימים ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה ור' אומר אין את יכול למנות כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה (שם ס"ג ד') וכמה הם ימות המשיח שלש מאות וששים וחמשת אלפים שנים הם ימות המשיח ומתי ארץ ישראל בני ישראל חיים בהם ואוכלים אותם וכל הצדיקים שבחוצה לארץ באים במחילות לתוכה וכיון שהם באים לתוכה מיד הקב"ה נותן להם את נפשותיהם והם (אומרים) [עומדים] ואוכלים אותם עמהם שנאמר רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה (שם מ"ב ה'): אימתי מלך המשיח בא א"ר אלעזר סמוך לימות המשיח עשרה מקומות נבלעים עשרה מקומות נהפכין עשרה מקומות נהרגין ור' חייא בר אבא אמר אין מלך המשיח בא אלא בדור שפניו של כלב רבי אלעזר אומר בדור שראוי כלייה מלך המשיח בא ור' לוי אמר סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה, רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי, רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אֲנַסְּכָה וַאֲנַסְּכָה, אֲנַסֶּה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וַאֲנַסֶּה בְּדִבְרֵי מִינוּת. אָנוּסָה מִדִּבְרֵי מִינוּת לְדִבְרֵי תוֹרָה. וּרְאֵה בְטוֹב, בְּטוֹבָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וְהִנֵּה גַּם הוּא הָבֶל, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָיָה לְמֵימַר אֶלָּא וְהִנֵּה גַּם הוּא שִׂמְחָה, וְאַתְּ אָמַר וְהִנֵּה גַּם הוּא הָבֶל. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי אָמַר כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאַתְּ לָמֵד בָּעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל הוּא לִפְנֵי תּוֹרָה שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם לָמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב תַּמָּן (ירמיה לא, לב): נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם. וְרַבָּנָן אָמְרִין עוֹד יִנָּתֵךְ יֵצֶר רָע לִפְנֵי יֵצֶר טוֹב. וּרְאֵה בְטוֹב, בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בַּר זְבִיד כָּל שַׁלְוָה שֶׁאָדָם רוֹאֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל הִיא לִפְנֵי שַׁלְוָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם מֵת וּמוֹרִישׁ שַׁלְוָתוֹ לְאַחֵר, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כְּתִיב (ישעיה סה, כב): לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב.

ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות ל״ד:ו׳) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז׳:י״ח): גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קל״ט:ט״ז) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיהו מ״ג:י״ח) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ז). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קל״ט:ט״ז) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א׳:ח׳) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט׳:ז׳) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה׳:ד׳):

—הוי אומר כל אשה שמתיחדת עם בעלה בקדושה הקב״ה מעמיד ממנה בנים צדיקים שכן מצינו בחנה שנתיחדה עם בעלה בקדושה ולא קפח הקב״ה מתן שכרה ונתן לה הקב״ה בן צדיק כמשה, שנאמר אם יעמוד משה ושמואל (ירמיהו ט״ו:א׳), וכן הוא אומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהילים צ״ט:ו׳). וכן חנה אומרת אל הנער הזה התפללתי, למה שנזרע בקדושה. אמר הקב״ה בעוה״ז תעבתי כל עובדי ע״ז על שהם מזרע טומאה ובחרתי בכם לפי שאתם זרע אמת שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת (ירמיהו ב׳:כ״א), וכתיב ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה (דברים ז׳:ו׳), ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קודש ברוכי ה׳ שנאמר לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה׳ המה (ישעיהו ס״ה:כ״ג).

והיה כעץ שתול שנטלו הקב"ה ושתלו בגן עדן. אשר פריו יתן בעתו זה קין. ועלהו לא יבול זה הבל. וכל אשר יעשה יצליח זה שת. לא כן הרשעים זה נחש. על כן לא יקומו רשעים במשפט הכל מתרפאין לעתיד לבוא חוץ מן הנחש וגבעוני. שנאמר (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד. גבעוני שנאמר (יחזקאל מח יט) והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבדוהו. שלש מדות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. שנאמר (דברים יג יח) ונתן לך רחמים. וכתיב (שמות כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מכאן אמרו כל מי שאין לו בשת פנים ברי לנו שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וכתיב (דברים ז יב) ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו'. ראה דוד בגבעונים שאין בהן אחד מכל אלה עמד ורחקם. שנאמר (שמואל-ב כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה. ואף עזרא רחקם שנאמר (נחמיה יא כא) והנתינים יושבים בעופל. ואף הקב"ה מרחקן לעתיד לבוא שנאמר (יחזקאל מח יט) והעובד העיר יעבדוהו יאבדוהו כתיב. שהעובדים הם הגבעונים יעבדוהו לעתיד לבוא. שנאמר (יהושע ט כז) ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו'. כי יודע ה' דרך צדיקים זו אדם וחוה. ודרך רשעים תאבד זה נחש שאין לו רפואה לעתיד לבא:

דבר אחר אשרי האיש. מדבר בנח איש צדיק שלא הלך בעצת שלשה דורות דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה. על דעתיה דר' יהודה דאמר בעצת רשעים זה דור אנוש. ובדרך חטאים דור המבול. ובמושב לצים זה דור הפלגה שהיו כולם ליצנים. כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצוות שנצטוו בני נח. ובתורתו יהגה יומם שהגה דבר מתוך דבר ואמר מה טעם ריבה המקום בטהורין יותר מן הטמאין אלא שהיה רוצה להקריב לו מהן. מיד (בראשית ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה. והיה כעץ שתול ששתלו בתיבה. דאמר ר' יהושע בן לוי ארבעה חדשים היתה התיבה עומדת במים כספינה הצפה על פני המים. אשר פריו יתן בעתו. אמר ר' יודן כל בני גילו היו מולידין בני חמשים שנה בני שבעים ושמונים והוא בן חמש מאות שנה. שנאמר (שם ה לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה. רבי חייא בשם ר' אבא אמר כבש המקום מעיינו שלא יוליד בן שהוא בן ק' בדור המבול ויאבד עמהן לפי שאין בית דין של מעלה עונשין אלא לבן ק' שנה ואם היה לו באותו זמן בן של ק' שנה היה מת עמהן. א"ר שמעון בן לקיש עתידה לחזור לעיקרה לימות המשיח. שנאמר (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות. אם תאמר שהיו בדור המבול פחות ממאה שנה ואבדו. אני אומר בעוון אבותם נענשו שנאמר (בראשית ו יב) כי השחית כל בשר. דבר אחר למה כבש מעיינו שלא יוליד וירבה זרעו ויאבדו בדור המבול ומתעצב בהן. ואם תאמר צדיקים יהיו היה צריך לעשות תיבות הרבה. לכך כבש הקב"ה מעיינו עד חמש מאות שנה הוי אומר אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. לא כן הרשעים זה דור המבול. כההיא דתנינן דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין. כי יודע ה' דרך צדיקים זה נח ובניו. ודרך רשעים תאבד זה דור המבול:

תָּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִנַּיִן שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם לַה' עוֹלָה, לַה' מִנְחָה, לַה' שְׁלָמִים. אֶלָּא עוֹלָה לַה', מִנְחָה לַה', שְׁלָמִים לַה' : תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א, ב): קָרְבָּן לַה', וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה אִם מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַקְדִּישׁ אָמְרָה תּוֹרָה לֹא יָחוּל שֵׁם שָׁמַיִם לְהַקְרִיב, הַמְחָרְפִים וְהַמְגַדְּפִים וְהָעוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּמָּחוּ מִן הָעוֹלָם. רַבָּנָן אָמְרִין בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן, בְּשָׁעָה שֶׁהַבִּנְיָן עוֹלֶה בְּיָדוֹ, הוּא מַרְחִיב וְעוֹלֶה, וְאִם לָאו, מַרְחִיב מִלְּמַטָּה וּמֵיצֵר מִלְּמַעְלָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אֵת הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם שֶׁעָלוּ בַּמַּחְשָׁבָה, וְאֵת הָאָרֶץ, אֶרֶץ שֶׁעָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, כְּבָר הֵן בְּרוּאִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה סו, כב): כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, הָאָרֶץ חֲדָשָׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הַחֲדָשָׁה.

תָּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִנַּיִן שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם לַה' עוֹלָה, לַה' מִנְחָה, לַה' שְׁלָמִים. אֶלָּא עוֹלָה לַה', מִנְחָה לַה', שְׁלָמִים לַה' : תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א, ב): קָרְבָּן לַה', וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה אִם מִי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַקְדִּישׁ אָמְרָה תּוֹרָה לֹא יָחוּל שֵׁם שָׁמַיִם לְהַקְרִיב, הַמְחָרְפִים וְהַמְגַדְּפִים וְהָעוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּמָּחוּ מִן הָעוֹלָם. רַבָּנָן אָמְרִין בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן, בְּשָׁעָה שֶׁהַבִּנְיָן עוֹלֶה בְּיָדוֹ, הוּא מַרְחִיב וְעוֹלֶה, וְאִם לָאו, מַרְחִיב מִלְּמַטָּה וּמֵיצֵר מִלְּמַעְלָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אֵת הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם שֶׁעָלוּ בַּמַּחְשָׁבָה, וְאֵת הָאָרֶץ, אֶרֶץ שֶׁעָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, כְּבָר הֵן בְּרוּאִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה סו, כב): כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, הָאָרֶץ חֲדָשָׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הַחֲדָשָׁה.

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים עז, ז), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מט, כא): וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ל, יט): בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה יא, יב): וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מ, ג): קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה'. יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ס, יד): וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מד, כב): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ. יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה יא, יא): יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ. יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מט, י): לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה לב, טו): עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נז, טו): מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ב): הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סב, י): סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן. יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ח): כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, יח): וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה' כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, יד): וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נו, ז): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי. דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית יד, כ): וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה לח, כ): וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ. בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב (שופטים ז, ט): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה'. עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר (תהלים עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב (איכה ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'. וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (שמות לג, יא): וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (מלכים א יט, טו): לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ו, י): וְאָמַר אָפֶס. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר (ירמיה טז, ה): כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי. הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל. הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל (במדבר ט, כ): עַל פִּי ה' יַחֲנוּ. הֲשָׁכַח (שמות לד, ו): כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה, אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה' וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב (ישעיה מט, יד): וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וגו'. (תהלים עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו'. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא (ישעיה נט, א): הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וגו'. שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה]. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת (במדבר יא, י): וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו. (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו'. בְּבָבֶל דִּכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר, בָּכֹה עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יואל ב, י): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ד, כד): רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו'. בָּכֹה בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וגו'. רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָֹּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ.

גפן מה הוא אומר? כֹּה אָמַר ה׳ כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל (ישעיהו ס"ה ח').

לפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ואינו בא בכפישה אלא הכל בצדק שנאמר (תהילים ז׳:י״ב) אלהים שופט צדיק ואומר אל צדיק ומושיע. לכך אמר דוד טעמו וראו כי טוב ה' לפיכך צריך אדם להתבונן על כל הבא עליו כענין שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. ומעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ומטה ידו ובקש לצאת חוצה לארץ קרא לאשתו אמר לה דעי שבני אדם היו רגילין לבוא אצלי לראות את הנגעים בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם תראי שער האדם שיבש. המעין של שער יבש. שכל שערה ושערה ברא לה הקב"ה מעין בפני עצמו ואם יבש המעין יבש השער אמרה לו אשתו ומה אם כל שערה ושערה ברא לה הקב"ה מעין ושותה הימנו. אתה שבראך הקב"ה להכיר יחודו ולהללו על אחת כמה וכמה. באותה שעה מנעתו לצאת חוצה לארץ זהו שאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר שהקב"ה מספק מזון לכל בריה ומה שאמר הכהן שכל שער יש לו מעין פסוק מלא הוא. שנאמר (איוב מ׳:ו׳) ויען ה' את איוב מן הסערה אמר לו הקב"ה לאיוב אמרת (שם ט) אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם והלא כל שער ושער של כל בריה אני מונה אותם לתת להם מעינים והיותם ואתה אומר בשערה ישופני כלומר רוח סערה עברה לפניו לפיכך מרבה פצעי חנם אלא ודאי אשרי הגבר יחסה בו אשרי שמתגבר ביצרו ואינו מהרהר אחר מדת בוראו אלא חוסה בו בכל לבו. בוא וראה בפרשת אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת בידוע שאין הקב"ה מביא על האדם אחד מארבעה נגעים הללו אלא על ידי עון. מצאנו בבנות ירושלים כתיב (ישעיהו ג׳:ט״ז) יען כי גבהו מה כתיב אחריו וספח ה' קדקד בנות ציון ואפילו הכי נתנה לו תורה טהרה שנא' זאת תהיה תורת המצורע. ד"א זאת תהיה תורת המצורע. תורת המוציא רע. אתה מוצא שבלעם בן בעור מפני לשונו נדחף שנאמר (במדבר כ״ג:ז׳) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. מן רמי עולם הייתי ממחיצת האבות הייתי וינחני בלק וזרקו לגיהנם. וכן דואג האדומי מפני לשונו נדחף שנאמר (שמואל א כ״א:ח׳) ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול דכתיב (שם כב) ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחיטוב. וכתיב (שם) ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים. אתה הלשנתה אותם אתה פגע בהם. וכן אחיתופל מפני לשונו נטרד שנאמר (שמואל ב י״ז:כ״ג) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק וימת. וכן גיחזי מפני פיו נטרד שנאמר (מ"ב ה') הי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה. וכתיב (שם) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך. אמר רבי פדת ברית כרותה נתן הקב"ה בעולמו שכל מי שהוא מפטפט בחבירו לוקה בצרעת שנא' זאת תהיה תורת המצורע. המוציא רע. וכן אמר קהלת (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך זה לשון הרע. ד"א אל תתן את פיך לשון נקיה דבר הכתוב שלא ישמש עם הנדה שלא ילקו בצרעת. א"ר אחא אם שמש אדם עם אשתו ביום הראשון שבנדתה הבן הנולד לוקה בצרעת בן עשר שנים. ביום השני לוקה בן כ' שנה. ביום הג' לוקה בן ל'. ביום ד' לוקה בן מ'. ביום ה' לוקה בן נ'. ביום ששי לוקה בן ס'. ביום ז' לוקה בן ע'. ד"א זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון אם זכה זכה לחיים ואם נתחייב נתחייב למיתה. כיצד אם עסק בתורה זכה לחיי העולם הבא שהרי התורה נקראת חיים שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה. ובלשון הרע מתחייב בנפשו שהרי הורג שלשה הורג את האומרו והורג המקבלו והורג הנאמר עליו. ומנין אתה לומד מן דואג שאמר לשון הרע על אחימלך לפני שאול ונהרגו דואג ושאול ואחימלך. אחימלך (שמואל א כ״ב:ט״ז) ויאמר המלך מות תמות אתה וכל ביתך. שאול (דברי הימים א י׳:י״ג) וימת שאול במעלו אשר מעל בה' וכן אמר שאול (שמואל ב א׳:ט׳) כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי. קטיגוריא של נוב עיר הכהנים אחזני שאין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר (שמות כ״ח:י״ג-י״ד) ועשית משבצות זהב. דואג נשתרש מן העולם שנאמר (תהלים נג) גם אל יתצך לנצח וגו'. בוא וראה כמה כתיב (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם כשם שחץ מכה מרחוק כך לשון הרע מכה וממית מרחוק. ואל יאמר בן אדם אני אדבר מה שאני מבקש ואוציא מפי מה שאני מבקש, אלא ראה הזהירך הכתוב (תהילים ל״ד:י״ד-ט״ו) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. ושלמה אמר בחכמתו (משלי כ״א:כ״ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שכופר בעיקר. שנא' (תהילים י״ב:ה׳) אשר אמרו ללשוננו נגביר וגו' אמר הקב"ה אני עליהם לגיהנם מלמעלה ואתה עליהם מלמטה שנא' (שם קכ) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אמר להם הקב"ה לישראל אם רצונכם שתזכו לעולם הבא הרחיקו עצמיכם מלשון הרע שנאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. בוא וראה כמה גדול לשון הרע (עונש) שהרי מרים דברה במשה אחיה שנא' (במדבר יג) ותדבר מרים ואהרן במשה מה כתיב (דברים כ״ד:ח׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. למעלה כתיב השמר בנגע הצרעת לשמור ומה דברו במשה אמרו (במדבר י״ב:ב׳) הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר כלומר למה פירש מן האשה מיד ויאמר ה' פתאום, מלמד שהיו צריכין מים אמר להם הקב"ה וכך הייתם מבקשים שהיה משה צריך מים ואני מדבר עמו מיד לקו בצרעת. וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם וילך אלא שנתרפא אהרן מיד ומרים אחר ז' ימים לכך נאמר זאת תהיה תורת המצורע. והנחש הקדמוני לקה בזאת שנאמר (בראשית ג׳:י״ד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה לפי שדבר לשון הרע נאמר כאן ארירה ונאמר צרעת ממארת היא לפיכך הנחש יש עליו סלעים כגון צרעת וכל המכות לעתיד לבוא מתרפאות חוץ מן הנחש שנאמר (ישעיהו ס״ה:כ״ה) ונחש עפר לחמו, ללמדך כמה הוא כח לשון הרע:

כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל וגו' (דברים ד, ז), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע מַהוּ שֶׁיְהֵא לוֹ מֻתָּר לְהַמְתִּין אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, שְׁלשָׁה תְּכִיפוֹת הֵן, תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה, תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן מַהוּ מַתַּן שְׂכָרוֹ, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אִם סָמַךְ וְשָׁחַט יְהֵא מֻבְטָח שֶׁקָּרְבָּנוֹ נִתְקַבֵּל. וְאִם נָטַל יָדָיו וּבֵרַךְ מִיָּד, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁלֹא יְהֵא שָׂטָן מְקַטְרֵג בִּסְעוּדָתוֹ. וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִתְפַּלֵּל מִיָּד, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אַתְּ מוֹצֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָחוֹק וְקָרוֹב. כֵּיצַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קְרוֹבָה, עוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַעֲמִידָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶצְלוֹ, הֲרֵי קָרוֹב. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא רְחוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מו, ז): אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה וגו', הֲרֵי רְחוֹקָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָחוֹק וְקָרוֹב, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר' סִימוֹן מִכָּאן וְעַד לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת''ק שָׁנָה, הֲרֵי רָחוֹק, וְקָרוֹב מִנַּיִן, שֶׁאָדָם עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְהַרְהֵר בְּתוֹךְ לִבּוֹ וְקָרוֹב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ אֶת תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סה, ג): שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּשֶׁיִּהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִים לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ, אַל תַּעֲנֶה אוֹתָן, שֶׁאֵין בָּאִין אֶצְלְךָ בְּלֵב שָׁלֵם, אֶלָּא הוֹלְכִין אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן וְאֵינָהּ עוֹנָה אוֹתָן, וְהֵן רוֹאִין צָרָתָן צָרָה, וּבָאִין לָהֶן אֶצְלְךָ, אַף אַתָּה לֹא תַעֲנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יח, מב): יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל ה' וְלֹא עָנָם, מַהוּ יְשַׁוְּעוּ, יְשַׁוְּעוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן, וְלִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אֶצְלְךָ, עַל ה' וְלֹא עָנָם. אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִין אֶצְלְךָ, מִיָּד שְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד, ב): בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אָמַרְתָּ בְּקָרְאִי עֲנֵנִי, חַיֶּיךָ עַד שֶׁלֹא תִקְרָאֵנִי אֲנִי אֶעֱנֶה אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כד): טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, שֶׁאֵין לִי אֻמָּה אַחֶרֶת אֶלָּא אַתֶּם, מִנַיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל.

דָּבָר אַחֵר, כַּה' אֱלֹהֵינוּ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים סט, יד): וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא שָׁאַל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַהוּ דִּכְתִיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן, אָמַר לוֹ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה פְּעָמִים פְּתוּחִים פְּעָמִים נְעוּלִים, אֲבָל שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְעוֹלָם פְּתוּחִים, אָמַר לוֹ מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים סה, ו): נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחוֹקִים, מַה הַמִּקְוֶה הַזֶּה פְּעָמִים פָּתוּחַ פְּעָמִים נָעוּל, אַף שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה פְּעָמִים פְּתוּחִים פְּעָמִים נְעוּלִים, אֲבָל הַיָּם הַזֶּה לְעוֹלָם פָּתוּחַ, כָּךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם פְּתוּחָה לְקַבֵּל שָׁבִים. אָמַר רַב עָנָן אַף שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה אֵינָן נִנְעָלִים לְעוֹלָם, דִּכְתִיב כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וְאֵין קְרִיאָה אֶלָּא תְּפִלָּה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא רַבָּה, כְּתִיב (תהלים כז, יד): קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה', הֱוֵי מִתְפַּלֵּל וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, וְיֵשׁ שָׁעָה שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ. דָּבָר אַחֵר, וַאֲנִי תְפִלָּתִי וגו', דָּוִד בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה יְחִידִי אָמַר עֵת רָצוֹן, אֲבָל תְּפִלָּתָן שֶׁל צִבּוּר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְעוֹלָם רֵיקָם, הֱוֵי כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

מַהוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, אָמְרוּ רַבָּנָן יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְאַרְבָּעִים יוֹם, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב (דברים ט, יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וגו', וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְעֶשְׂרִים יוֹם, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִדָּנִיֵּאל, דִּכְתִיב (דניאל י, ג): לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וגו' עַד מְלֹאת שְׁלשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים, וְאַחַר כָּךְ אָמַר (דניאל ט, יט): ה' שְׁמָעָה ה' סְלָחָה וגו'. וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לִשְׁלשָׁה יָמִים, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִיּוֹנָה, דִּכְתִיב (יונה ב, א): וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג וגו', וְאַחַר כָּךְ (יונה ב, ב): וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְיוֹם אֶחָד, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב (מלכים א יח, לו): וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו'. וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְעוֹנָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִדָּוִד, דִּכְתִיב (תהלים סט, יד): וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁעַד שֶׁלֹא יִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ מִפִּיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה.

נ׳) ששה דברים עתיד הקב״ה לחדש לעתיד לבא, ואלו הן: שמים, וארץ, ולב, ורוח, ושמה של ירושלם, ושמו של משיח. שמים וארץ - שנאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (ישעיהו ס״ה:י״ז), לב ורוח - שנאמר ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה (יחזקאל ל״ו:כ״ו), שמה של ירושלם - שנאמר וקרא לך שם חדש (ישעיהו ס״ב:ב׳), שמו של משיח - שנאמר יהי שמו לעולם ולפני שמש ינון שמו (עי׳ פסחים נ״ד.).

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לִי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, יָפֶה. וְאִם לָאו, נַפְשִׁי יוֹצֵאת מִמֶּנִּי מִיָּד. אָמַר לוֹ: כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. וַיִּשָּׁבַע לוֹ. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל לַשְּׁכִינָה שֶׁעוֹמֶדֶת עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק, מַה כְּתִיב שָׁם, וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין הַמָּוֶת מַנִּיחַ לָאָדָם שֶׁיִּשְׂמַח. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, וּבִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיה כה, ח). וְכֵיוָן שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה (ישעיה סה, יט).

סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ, סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ, רַבִּי חֶלְבּוֹ שָׁאַל אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה מַהוּ דֵּין דִּכְתִיב סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, אָמַר לוֹ נִמְשְׁלָה תְּפִלָּה כְּמִקְוָה וְנִמְשְׁלָה תְּשׁוּבָה כַּיָּם. מַה מִּקְוָה זוֹ פְּעָמִים פְּתוּחָה פְּעָמִים נְעוּלָה, כָּךְ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה פְּעָמִים נְעוּלִים פְּעָמִים פְּתוּחִין, אֲבָל הַיָּם הַזֶּה לְעוֹלָם פָּתוּחַ, כָּךְ שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְעוֹלָם פְּתוּחִין. אָמַר רַב עָנָן אַף שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה אֵינָן נִנְעָלִים לְעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאֵין קְרִיאָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא עִתִּים הֵן לַתְּפִלָּה, שֶׁכָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ תִּהְיֶה תְּפִלָּתִי עַל שְׁעַת רָצוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סט, יד): וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה עוֹמֵד וְנִדּוֹן לִפְנֵי טוּרְנוּסְרוֹפּוּס, וְהָיָה שָׁם יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי עוֹמֵד בִּתְפִלָּה עִמּוֹ, יָרַד עָנָן וְהִקִּיפָן, אָמַר דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁלֹא יָרַד עָנָן וְהִקִּיף אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹא תִּשָּׁמַע תְּפִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים, מַאסְיָיא פְּסִילַאיָיא.

ט״ז) ז׳ פרושים הם: פרוש שכמי, פרוש נקפי, פרוש קזזי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מיראה, פרוש מאהבה (סוטה כ״ב:). פרוש שכמי - זה העושה מעשה שכם שמלו וסכנו בעצמן, לא מפני מצוה אלא כדי להראות ליעקב אבינו. פרוש נקפי - זה המנקף רגליו באבנים ובא ואומר הלכתי היום למקום רחוק לעשות מצוה ומראה רגליו והוא לא הלך. פרוש קזזי (קזי) - זה המקיז דם בכותל בשעת הלוכו שנדחק בצד הכותל כדי שלא יגע בו אדם טמא, והוא הטמא בעצמו, כענין שנאמר אל תגע בי כי קדשתיך (ישעיהו ס״ה:ה׳). פרוש מדוכיא - זה השוחה בשעת הלוכו עד שנמצא גבו כגב בעלי חטוטרת ומתעטף בטליתו ומשפעה לכאן ולכאן כמו מכתש שהוא מלמטה רחב ומלמעלה קצר כדי שיראה בפני הבריות שהוא עניו ושהוא אינו חפץ להסתכל באדם מעולם. פרוש מה חובתי ואעשנה - זה האומר לא נשארה לי חובת מצוה שלא עשיתי אותה. פרוש מאהבה - שעוסק בתורה בשביל שיאהבוהו בני אדם ובשביל שיקראו לו "רבי". פרוש מיראה - זה העוסק בתורה מפני יראתו מן הפורענות כדי שתגן עליו ולא מאהבה עסק בה. אביי ורבא אמרי תרוויהו פרוש מיראה ופרוש מאהבה ליתנון (אינן) מבלי עולם, דסופן מטו לעסוק לשמה, כדאמר ר׳ אלעזר בן עזריה לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמר רב נחמן בר יצחק, דמטמרא - מטמרא, ודמגליא - מגליא, בי דינא רבא יתפרע מהני דחפי גונדי (המתכסים בבגדים שחורים) האומר אל תגע בי כי קדשתיך. ואמר לה ינאי מלכא לדביתהו, אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים הדומין לפרושים ואינם פרושים, שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפינחס.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שְׁלֹשָה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם, אוֹנָאָה וְגָזֵל וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה, דִּכְתִיב בָּהּ, כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ (עמוס ז, ז). גָּזֵל, דִּכְתִיב: חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיה ו, ז). עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וְגוֹ' (ישעיה סה, ג).

דבר אחר בקראי ענני. זה שאמר הכתוב (דברים ד ז) כי מי גוי גדול. ר' יודן בשם ר' יצחק אמר בשר ודם יש לו פטרון. אמר לו נתפש בן ביתך אמר להם אני מתקיים עליו. אמר לו הרי הוא יוצא לידון אמר להם אני מתקיים עליו. אמר לו הרי יוצא ליהרג היכן הוא והיכן פטרונו. אבל הקב"ה הציל משה מחרב פרעה שנאמר (שמות יח ד) כי אלקי אבי בעזרי. א"ר ינאי כתיב (שם ב טו) ויברח משה מפני פרעה. וכי איפשר לו לאדם לברוח מן המלכות. אלא בשעה שתפשו פרעה וחייבו להתיזו ראשו קהת החרב מעל צוארו של משה ונשברה שנאמר (שיר השירים ז ה) צוארך כמגדל השן. זה צוארו של משה. א"ר אביתר ולא עוד אלא שנפלה החרב על צוארו של קוסטינר והרגתו שנאמר (שמות יח ד) ויצילני מחרב פרעה. לי הציל ולקוסטינר לא הציל. ר' ברכיה קרא עליה (משלי כא יח) כופר לצדיק רשע. ר' אבין קרא עליה (שם יא ח) צדיק מצרה נחלץ. א"ר יהושע בן לוי בשעה שברח משה נעשו כל אוכלוסין של פרעה אילמין וחרשין וסומין. אומר לאלמין היכן ברח משה ולא היו מדברין. לחרשין ולא היו שומעין. לסומין ולא היו רואין. והוא מה שאמר הקב"ה (שמות ד יא) מי שם פה לאדם. תמן קיימת לך והכא לית אנא קאים. לכך כתיב (דברים ד ז) כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ר' יודן אמר שיטה אוחרי. בשר ודם יש לו פטרון אומר לו נתפש בן ביתך אומר להם אני מתקיים עליו. אמר לו הרי הוא מושלך לים היכן הוא והיכן פטרונו. והקב"ה אינו כן הציל את יונה ממעי הדגה שנאמר (יונה ב יא) ויאמר ה' לדג. ר' יודן אמר לגרמיה. בשר ודם יש לו פטרון הגיע לו עת צרה אינו נכנס לפניו פתאום אלא בא ועמד על פתח פטרונו וקורא לעבדו והוא אומר פלוני על הפתח. והקב"ה אינו כן הגיע עת צרה לישראל לא יהא קורא לא לגבריאל ולא למיכאל אלא קורא אותו והוא עונה אותו. הדא הוא דכתיב (יואל ג ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. א"ר אלכסנדרי עובדא בחד ארכון דהוה דיין חד ליסטים. אמר ליה מה שמך אמר ליה אלכסנדרי ופנייה לאלכסנדריאה. ומה מי ששמו כשמו של בשר ודם הוא ניצל מי ששמו כשמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. רבי פינחס אמר תרתי חדא משום ר' זעירא וחדא בשם ר' תנחום. בשר ודם יש לו פטרון אם הטריח עליו ביותר הוא אומר אשכח פלן דהוה מטריח עלי טובא. אבל הקב"ה כל מה שישראל מטריחין עליו מקבל שנאמר (תהלים נה כג) השלך על ה' יהבך. בשר ודם יש לו פטרון באו השונאים ותפשוהו על פתח ביתו עד דהוה צוח ליה ועד דהוה נפיק ליה עברה החרב על צוארו והרגתו. אבל הקב"ה אינו כן הציל את יהושפט מחרב ארם. הדא הוא דכתיב (דברי הימים-ב יח לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו ויסיתם אלקים ממנו. מלמד שלא היה חסר אלא התזת ראש. א"ר שמעון בשר ודם יש לו קרוב אם עשיר הוא מודה בו ואם עני הוא אינו מודה בו. אבל הקב"ה אינו כן כשישראל בירידה קורא אותם אחים ורעים שנאמר (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי. וכתיב (שם קמח יד) לבני ישראל עם קרובו. א"ר זעירא אדם יש לו בן בית פעם ראשונה הוא נכנס אצלו ומושיבו על המטה. שניה על הכסא. שלישית על הספסל. רביעית הוא אומר כמה ספסל דחוק עלי פלוני מטריחני. אבל הקב"ה אינו כן כל מה שישראל דוחקין אותו ובאין למקום תפלתו שמחה הוא לפניו. לכך נאמר (דברים ד ז) כה' אלקינו בכל קראנו אליו. א"ר פנחס בשם ר' יהודה עבודה זרה נקראת קרובה והיא רחוקה שנאמר (ישעיה מו ז) ישאוהו על כתף יסבלוהו. סוף דבר עמו בבית יצעק ולא יענה. אבל הקב"ה אינו כן רחוק והוא קרוב ואין קרוב ממנו. דאמר ר' לוי מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין רקיע לרקיע. ולמעלה מהרקיע טלפי החיות. ר' חלבו אמר אף טלפי החיות מהלך ת"ק שנה. ושוקי החיות כנגד כולם גבי החיות כנגד כולם וכסא הכבוד כנגד כולן למעלה מעולמו. ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחר העמוד לוחש תפלתו והקב"ה מאזין. הדא הוא דכתיב (דברים ד ז) כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ר' חנינא שאל לר' שמואל מהו (איכה ג מד) סכותה בענן לך. אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולין אבל שערי דמעה לא ננעלים לעולם. מאי טעמא כה' אלקינו. א"ר הושעיה אי זה אומה שמעכבת על אלקיה כאומה זו. כיצד בשעה שזקנים יושבים לעבר שנה הקב"ה מסכים על ידיהם. ועליהם אמר דוד (תהלים נז ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. יתברך שמו של הקב"ה שהוא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושים. מלך בשר ודם גוזר גזירה ואם מבקשין סנקליטין שלו לבטלה אינן יכולין בין ברצונם בין שלא ברצונם הן מקיימין גזרתו אבל המלך עצמו אם מבקש מבטלה. אבל הקב"ה אינו כן אלא מה שסנהדרין גוזרין הוא מקיים. אימתי בראש השנה שהסנהדרין יושבים ואומרים נעשה ראש השנה בשני בשבת או בשלישי בשבת מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו. ומשיבין לו רבונו של עולם כך גמרו שיהא ראש השנה ביום פלוני. מיד הקב"ה יושב באותו היום לדון עולמו שנאמר (שם מז ו) עלה אלקים בתרועה. והכסאות מוצאות והספרים נפתחים וסנהדרין של מלאכים יושבין עמו לפניו שנאמר (דניאל ז ט) חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב. אלו מלמדין זכות. ואלו מלמדין חובה. למה (תהלים פא ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. ישראל גזרו אותו היום ראש השנה. ואף הוא משפט לאלקי יעקב. שהוא מקיים גזרותיו ומסכים עמהם. הוי אומר (תהלים כז ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. שהוא מסכים לדעתן של ישראל. תדע לך שכן הוא בא וראה כתיב (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם. לי לא נאמר אלא לכם. וכן הוא אומר (ויקרא כג לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. תקראו אתם. בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. הוי אומר (דברים ד ז) כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ואין קראנו אלא קידוש מועדות כמה דאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם. א"ר אבין בשם ר' אחא בשר ודם אם יש לו קרוב שבוי הוא מתבייש לומר שהוא קרובו. והקב"ה הוציא את ישראל שבויין ומטורפין וקורא אותם קרובים שנאמר (תהלים קמח יד) לבני ישראל עם קרובו. אמר דוד רבונו של עולם אפילו רשע שבישראל בא וקורא לפניך אתה עונה אותו מיד. שלא יאמרו אומות העכו"ם כל הפנים שוות אף אתה ענני. אמר לו הקב"ה חייך עד שלא תקראני אני עונה אותך שנאמר (שם נ טו) וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. ואומר (שם צא טו) יקראני ואענהו וגו'. ואומר (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. אף על פי כן צריך שתהא קריאתו באמת שנאמר (תהלים קמה יח) קרוב ה' לכל קוראיו. יכול לכל תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת. (שם עג א) אך טוב לישראל אלקים. יכול לכל תלמוד לומר לברי לבב. (נחום א ז) טוב ה' למעוז ביום צרה. יכול לכל תלמוד לומר ויודע חוסי בו. (איכה ג כה) טוב ה' לקויו. יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו. (תהלים קכה ד) היטיבה ה' לטובים. יכול לכל תלמוד לומר ולישרים בלבותם:

וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא וְהָאָרֶץ הוֹלֶכֶת, וְהָאָרֶץ בָּאָה, וְהַדּוֹר לְעוֹלָם הוּא עוֹמֵד, וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי, אֶרֶץ נִבְרָא בִּשְׁבִיל דּוֹר אוֹ דוֹר נִבְרָא בִּשְׁבִיל הָאָרֶץ, לֹא אֶרֶץ בִּשְׁבִיל דּוֹר. אֶלָּא, דּוֹר עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ הוּא בּוֹלֶה, וְהָאָרֶץ עַל יְדֵי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּתַפְקִידָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ אֵינָהּ בּוֹלָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כְּתִיב (ישעיה סה, כב): כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי, הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, לֹא תוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרְאוּ בִּזְכוּתָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַלְכוּת נִכְנֶסֶת, וּמַלְכוּת יוֹצֵאת, וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד לְעוֹלָם, הֱוֵי: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי פְּלַטְיָא דְּנָוֶה מַיְיתֵי לֵיהּ מִן הָדֵין קְרָיָיא (שופטים יח, ל): וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ, וְכִי אֶרֶץ גּוֹלָה אוֹ מִטַּלְטֶלֶת, אֶלָּא אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אַתֶּם תִּקָּרְאוּ אֶרֶץ חֵפֶץ. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם בָּרָא בָּאָרֶץ לְדֻגְמָא לוֹ, אָדָם יֵשׁ לוֹ רֹאשׁ וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כו): וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י, ה): וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ. אָדָם יֵשׁ לוֹ אָזְנַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ אָזְנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, ב): וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ. אָדָם יֵשׁ לוֹ פֶּה וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, לב): וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ. אָדָם אוֹכֵל וְהָאָרֶץ אוֹכֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג, לב): אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ. אָדָם שׁוֹתֶה וְהָאָרֶץ שׁוֹתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא, יא): לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם. אָדָם מֵקִיא וְהָאָרֶץ מְקִיאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח, כח): וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ וגו'. אָדָם יֵשׁ לוֹ יָדַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ יָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, כא): וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם. אָדָם יֵשׁ לוֹ יְרֵכַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ יְרֵכַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, ז): וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. אָדָם יֵשׁ לוֹ טַבּוּר וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָה טַבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לח, יב): ישְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֶרְוָה וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, ט): לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. אָדָם יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם וְהָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ רַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. מָה הִיא עוֹמֶדֶת, מַעֲמֶדֶת, רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אַחָא אָמַר תַּפְקִידֶיהָ. רַבָּנָן אָמְרֵי מְזוֹנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן וְאַחֵר מְבַלֶּה, נוֹטֵעַ נְטִיעָה וְאַחֵר אוֹכֵל, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכַל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כב): כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי.

אמר רב חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה שנאמר (עמוס ז ז) והנה ה׳ נצב על חומת אנך ובידו אנך אמר רבי אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך א״ר אבהו ג׳ אין הפרגוד ננעל בפניהם אונאה וגזל ועבודה זרה. אונאה דכתיב ובידו אנך. גזל דכתיב (ירמיה ו ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. עבודה זרה דכתיב (ישעיה סה ג) העם המכעיסים אותי על פני תמיד:

טו אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז׳:ז׳): "הִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ חוּץ מֵאוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְיָדוֹ אֲנָךְ". אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שְׁלֹשָׁה, אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם: אוֹנָאָה, וְגֶזֶל, וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אוֹנָאָה דִּכְתִיב: "וּבְיָדוֹ אֲנָךְ". גֶּזֶל דִּכְתִיב: (ירמיהו ו׳:ז׳) "חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד". עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דִּכְתִיב: (ישעיהו ס״ה:ג׳) "הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד".

את קרבני לחמי.
[א] אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ:יב). א"ר סימון שלש עשרה מידות של רחמים כתוב בו בהק', הד"ה דכת' ויעבר י"י על פניו ויקרא י"י י"י אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה (שמות לד:ז). וכי יש רחמן שהוא מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי אם ארעב לא אומר לך וג' (תהלים שם). א"ר יהודה בר' סימון א' הקב"ה עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע שאין ברשותך. אילו הן שברשותך, שור שה כשבים ושה עזים (דברים יד:ד). ואילו שאין ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (שם יד:ה). שמא הטרחתי עליך שתהא מחזר בהרים ובגבעות שתביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך, והלא לא אמרתי לך אלא ממה שברשותך ומן הגדל על אבוסיך, הוי אם ארעב לא אומר לך וג' (תהלים נ:יב). א"ר יצחק כת' את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח:ב). וכי יש לפני אכיל' ושתיה, אם אומ' את יש לפני אכילה ושתייה, ממלאכיי למד, ממשרתיי למד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו (תהלים קד:ד). מאיכן הן ניזונין, מזיו שכינה הם ניזונין, דכת' באור פני מלך חיים (משלי טז:טו). ר' חגי בשם ר' יצחק ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט:ו), ואתה מחיה לכולם. א"ר שמעון בן לקיש כת' עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לי"י (במדבר כח:ו), וכי יש לפני אכילה ושתייה, למד ממשה דכת' ביה ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד:כח), חמתי אכל וחמתי שתי. והרי דברים קל וחומ' מה אם משה שהלך בשליחתי ארבעי' יום לחם לא אכל ומים לא שתה, ולפני יש אכילה ושתייה, הוי אם ארעב לא אומר לך וג' (תהלים נ:יב). א"ר חייא ברבא בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לביריותי. שמעת מימיך או' השקו את הגפן הזה יין שהוא עושה יין הרבה, השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה, בריותי אינן צריכין לביריותי, ואני צריך לבריותי, הוי אם ארעב לא אומר לך וג' (תהלים נ:יב). א"ר יניי בנוהג שבעול' זה שהוא עובר על גוף הנהר איפשר לו שלא ישתה שנים שלשת לוגין מים, ואנה על לוגא דחמרך כתבת דאנה שתי דאנה רווי דאנה שביע. תני ר' חייה בקדש הסך נסך שכר לי"י (במדבר כח:ז), לשון שביע', לשון שתייה, לשון שיכרות. יוסי בר מנשיי בשם ר' שמע' בן לקיש צריכין הספלים שיהו פקוקין בשעת הניסוך. א"ר יוסה בר בון מילת' דר' שמע' בן לקיש אמרה לעיכוב. בהמה אחת מסרת לך ולא היית יכול לעמוד בה. ואיזה זה, זה בהמות בהררי אלף (תהלים נ:י). ר' יוחנ' ור' שמע' בן לקיש ורבנין. ר' יוחנ' אמ' בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מזונות והיא אוכלת. ומה טעמ', כי בול הרים ישאו לו (איוב מ:כ). ור' שמע' בן לקיש א' בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקי' לעתיד לבא. ומה טעמ', והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר (ישעיה סה:י). ורבנין אמרין בהמה אחת והיא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה בהמות והיא אוכלת. ומה טעמ', וכל חית השדה ישחקו שם (איוב מ:כ). ואיפשר כן דאית' בעיר אכל בעיר, א"ר תנחומ' גדולים מעשי אלהינו, מה משונים הן מעשיו של הקב"ה. ומיהכן הוא שותה, תני ר' יהושע בן לוי אמ' כל מה שהירדן מכנס לו' חדשים הוא עושה אותן גמייה אחת. ומה טעמ', הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ:כג). ורבנין אמרין כל מה שהירדן מכנס לשנים עשר חדש הוא עושה אותן גמייה אחת. ומה טעמ', יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (שם). ויש בהן כדי לכלוך פה, רב הונ' בשם ר' יוסי אין בהם כדי ליכלוך פה. ומאיכן הוא שותה, תני ר' שמעון בן יוחי ונהר יוצא מעדן (בראשית ב:י), ושמו יובל ומשם הוא שותה, דכתו' ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז:ח). תני בשם ר' מאיר ואולם שאל נא בהמות ותורך (איוב יב:ז), זו בהמות בהררי אלף (תהלים נ:י). ועוף השמים ויגד לך (איוב שם), זה זיז שדי (תהלים נ:יא). או שיח לארץ ותורך (איוב יב:ח), זה גן עדן. ויספרו לך דגי הים (שם), זה לויתן. מי לא ידע בכל אלה כי יד י"י עשתה זאת (שם יב:ט). מלך אחד מסרתי לך ולא הייתה יכול לעמוד בו, ואי זה זה, זה שלמה בן דוד. ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וששים כור קמח (מלכים א' ה:ב). א"ר שמואל בר רב יצחק ואילו מיני מילטימיה, אבל לסעודתו לא הייתה בירייה יכולה לעמו'. עשרה בקר בריאים (שם ה:ג), מפוטמים. ועשרים בקר רעי ומאה צאן (שם), מן המרעה. לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים (שם). מה היא ברבורים אבוסים, ר' ברכיה בשם ר' יהוד' א' מיני ברבריה. ורבנין אמר' עוף גדול מעולה ומשובח היה עולה וניתן על שלחנו של שלמה בכל יום. א"ר יודה בר' זבידא אלף נשים היו לו לשלמה וכל אחת ואחת היתה עושה סעודה כסעודה זו, סבורא שמא אצלה הוא סועד, הוי אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל וג' (תהלים נ:יב). שבוי אחד מסרתי לך ולא הייתה יכול לעמוד בו, ואיזה זה, זה נחמי' הפחה, ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צאן שש ברורות וצפרים וג' (נחמיה ה:יח). מה הוא לחם הפחה (שם), הונא בר ייקו א' קקבטון. תני אין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה, כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח, כך א' הקב"ה לישר' בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחח תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח:ב).

פס'. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך. שנא' (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם [וגו'] ועשיתי את אשר (בחקותי) [בחקי] תלכו. למען חייך. דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כי כימי העץ ימי עמי:

וּלֶעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָם. זִיו פָּנָיו מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם וְגוֹ' (ישעיה סא, ט). קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כו, יג). שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל גְּבַה קוֹמָה מֵאָה אַמּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, מָאתַיִם אַמָּה. קוֹמָה, מֵאָה. קוֹמְמִיּוּת, מָאתַיִם. וְחַיָּיו מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי (ישעיה סה, כב). וּפֵרוֹת הָאָרֶץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר (יחזקאל מז, יב).

הָאוֹמֵר: גַּד גְּדִי, וּסְנוּק לָא, אוּשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'גַּד' אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סה) "הָעוֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן". הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. דּוּנוּ דָּנֵי, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין 'דָּן' אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ח) "הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן, וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן". הָאוֹמֵר לָעוֹרֵב: (שרק) [צְרַח], וּלְעוֹרֶבֶת: שְׁרִיקִי, וְהַחֲזִיר לִי זְנָבִיךְ לְטוֹבָה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הָאוֹמֵר: שַׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹל זֶה, שֶׁקָּרָא עַרְבִית, וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁקָּרְאָה גַּבְרִית, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. (האומר) אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל (והטח) בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה (על גבי) [שִׁבְעִים וְאֶחָד] אֶפְרוֹחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח, וְהַמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים, וְהַמְצַוַּחַת לַגְּרִיסִין, יֵשׁ בּוֹ מִּשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵרָתָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

ועשרה על הנחש: א') נסתם פיו, ב') קצצו ידיו ורגליו, ג') אוכל עפר, ד') מפשיט עורו ומצטער כיולדה וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע, ה') ואיבה אשית, ו') א״ר חלפאי בשם ר״מ אפילו אוכל פטומין ושותה כל מתוק נעשה עפר בפיו שנאמר (ישעיה ס״ה) ונחש עפר לחמו, ז') מוליד לשבע שנים, (בכורות ח' ע״א) ח') אדם רואה חיה ועוף ואינו מקפיד וכשרואה נחש מקפיד ומקללו, ט') הכל מתברך והוא בקלקולו, י') היה ר' מאיר אומר עליו בקבלה (ויקרא כ״ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ.- ועשרה על הארץ: א') שהיתה שותה מים מאליה מכאן ואילך ואד יעלה מן הארץ, ב') שהיא לוקה בפירותיה, ג') שהיא לוקה בשדפון ובירקון, ד) שנעשו בה הרים ובקעות, ה') שנבראו בה טרשים וקשקשים (קש וגבבא), ו') שעלו בה אילני סרק, ז') שעלו בה חוחין ודרדרין, ח') שזורעין הרבה והיא עושה מעט, ט') שהיא עתידה להעיד על הרוגיה שנאמר (ישעיה כ״ו) וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה, י') שהיא עתידה לבלות כשמלה שנאמר (שם נ״א) והארץ כבגד תבלה. ומפני מה ארבעים גזרות הללו? כנגד מ' יום שהולד נוצר בו, ד״א כנגד גזרות הללו קבעו חכמים בב״ד מלקות ארבעים. הא כיצד אדם נכשל בעבירה נתחייב בה מיתה בידי שמים מביאין אותו בב״ד ומלקין אותו ומיד מוחלין כולו וזהו ששנינו ד' מתות ב״ד. (כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן (מכות כ״ג ע״א) ר״א אומר אדם הראשון דמו של עולם וכששפכתו אשתו נתחייבה בדם נדה. אדם הראשון חלתו של עולם היה וכשטמאתו אשתו נתחייבה בהפרשת חלה, אדה״ר נרו של עולם וכיון שכיבתו אשתו נתחייבה בהדלקת נר שבת, ההוא דשנינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן בנדה בחלה ובהדלקת הנר (שבת ל״א ע"ב).

וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, פְּרָט לְסוּמָא. דָּבָר אַחֵר, וְנֶעֱלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּעֲלָהּ רוֹאֶה וּמֵעַמְעֵם. וְנִסְתְּרָה, עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שִׁעוּר לַסְּתִירָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי חֲזִירַת הַדֶּקֶל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לֶאֱכֹל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זֶה אַחַר זֶה. רַבִּי חַנִּין אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן אֶצְבָּעָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ. פְּלִימוֹ אוֹמֵר, כְּדֵי לִפְשֹׁט יָד עַל הַסַּל לִטֹּל כִּכָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לֶחֶם (משלי ו, כו). וְעֵד אֵין בָּהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא, לא). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, וַתַּהַר וַתֵּלֵד כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (אסתר ב, י). לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּידָה עַכְשָׁו, הִגִּידָה לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָרְדְּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ (שם ח, א). וְאַף כָּאן, וְעֵד אֵין בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו, יֵשׁ לָהּ לְאַחַר זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים (מלאכי ג, ה). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְיַחֶדֶת עִם בַּעֲלָהּ, וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ וְלִבָּהּ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁרָאֲתָה בַּדֶּרֶךְ, אֵין לְךָ נִאוּף גָּדוֹל מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת, תַּחַת אִשָּׁה תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב). וְכִי יֵשׁ אִשָּׁה מְנָאֶפֶת תַּחַת אִשָּׁה. אֶלָּא זוֹ הִיא שֶׁפָּגְעָה בְּאִישׁ אַחֵר וְנָתְנָה עֵינֶיהָ בּוֹ, וְהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת עִם בַּעֲלָהּ וְלִבָּהּ עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי כּוּשִׁי וְאִשְׁתִּי כּוּשִׁית וְיָלְדָה לִי בֵּן לָבָן, הוֹרְגָהּ אֲנִי, שֶׁזָּנְתָה תַּחְתַּי. אָמַר לוֹ: צוּרוֹת בֵּיתְךָ שְׁחֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת. אָמַר לוֹ: לְבָנוֹת. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁהָיִיתָ עוֹסֵק עִמָּהּ, עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּצוּרוֹת לְבָנוֹת וְיָלְדָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה בַּדָּבָר, לְמַד מִן צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁמִּן הַמַּקְלוֹת הָיוּ מִתְיַחֲמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִחֲמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת (בראשית ל, לט). וְהוֹדָה מֶלֶךְ הָעַרְבִים וְשִׁבַּח לְרַבִּי עֲקִיבָא. הֱוֵי, כָּל אִשָּׁה שֶׁמִּתְיַחֶדֶת עִם בַּעֲלָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד מִמֶּנָּה בָּנִים צַדִּיקִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַנָּה שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִם בַּעֲלָהּ בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא קִפַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָהּ, וְנָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּן צַדִּיק כְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל (ירמיה טו, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צט, ו). וְכֵן חַנָּה אוֹמֶרֶת, אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי (ש״‎א א, כז). לָמָּה, שֶׁנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּעַבְתִּי כָּל הַנָּכְרִים עַל שֶׁהֵם מִזֶּרַע טֻמְאָה, וּבָחַרְתִּי בָּכֶם לְפִי שֶׁאַתֶּם זֶרַע אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת (ירמיה ב, כא). וּכְתִיב וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים יד, ב). וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא אֵינִי בּוֹחֵר אֶלָּא בָּכֶם, שֶׁאַתֶּם זֶרַע קְדֻשָּׁה בְּרוּכֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה (ישעיה סה, כג).

בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִם בִּבְגָדִים לְבָנִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה בְּגָדִים לְבָנִים יֵשׁ לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְאִם בִּשְׁמָנִים טוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה שְׁמָנִים טוֹבִים יֵשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבַתּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְרַחֲצוּ וְגַהֲצוּ וּסְכוּ וְרַחֲצוּ בִגְדֵיכֶם וְהַתְקִינוּ עַצְמְכֶם לַסְּעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמַן אֵימָתַי יָבוֹאוּ לַסְּעוּדָה, וְהָיוּ הַפִּקְחִין מְטַיְּלִין עַל פֶּתַח פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמְרִין כְּלוּם פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם. הַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְלֹא הִקְפִּידוּ עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ שֶׁסּוֹפֵנוּ לְהַרְגִּישׁ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּה הֶטְרֵחַ וְחֶבְרָה אֵלּוּ לָאֵלּוּ. וְהָלַךְ הַסַּיָּד לְסִידוֹ, וְיוֹצֵר לְטִיטוֹ, נַפָּח לְפֶחָמוֹ, כּוֹבֵס לְבֵית הַמִּשְׁרָה שֶׁלּוֹ, פִּתְאֹם אָמַר הַמֶּלֶךְ יָבוֹאוּ הַכֹּל לַסְּעוּדָה, מִהֲרוּם, אֵלּוּ בָּאוּ בִּכְבוֹדָם וְאֵלּוּ בָּאוּ בְּנִוּוּלָם, שָׂמַח הַמֶּלֶךְ עַל הַפִּקְחִין שֶׁקִּיְמוּ דְּבָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכִּבְּדוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, וְכָעַס עַל הַטִּפְּשִׁין שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְנִוְּלוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ שֶׁהִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵלּוּ שֶׁלֹא הִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה, לֹא יֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, יָכוֹל יֵלְכוּ וְיִפָּטְרוּ לָהֶם, חָזַר הַמֶּלֶךְ לוֹמַר לָאו, אֶלָּא יִהְיוּ אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ יִהְיוּ עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם לוֹקִין וְרוֹאִין וּמִצְטָעֲרִים. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא שֶׁיְשַׁעְיָה אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ. זִיוְתָאי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ מְסֻבִּין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׁוֹתִין, לֹא דוֹמֶה צַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לְצַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא מֵסֵב, זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹתֶה דּוֹמֶה לִמְשַׁמֵּשׁ, זֶה שֶׁמֵּסֵב וְאֵינוֹ אוֹכֵל צַעֲרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וּפָנָיו מוֹרִיקוֹת, הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (מלאכי ג, יח): וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע. בַּר קַפָּרָא וְרַבִּי יִצְחָק בַּר קַפָּרָא אָמְרֵי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל בּוּלְדָּרִיס שֶׁהָיְתָה מְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ בִּפְנֵי שְׁכֵנוֹתֶיהָ, אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ בַּעְלִיךְ אֵינוֹ כָּאן בִּפְנֵי מִי אַתְּ מְקַשֶׁטֶת עַצְמֵךְ, אָמְרָה לְהוֹן בַּעְלִי מַלָּח הוּא, אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מְעַט רוּחַ תֵּיכֶף יָבוֹא וְנִמְצָא עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי, לֹא מוּטָב שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי בִּכְבוֹדִי וְלֹא בְּנִוּוּלִי, כָּךְ, בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים מִן הָעֲבֵרוֹת, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר מִמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תָּנֵי וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי הוּא מֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן, יָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר שֶׁל אַחֲרָיו, וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים.

‎וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד (ישעיה סה, כה). בֹּא וּרְאֵה, כֹּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְרַפֵּא אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. הָעִוְרִים, שֶׁכָּתוּב, אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה (ישעיה לה, ה). וְאוֹמֵר: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. הַכֹּל מִתְרַפְּאִין.

(דף עד ע״ב) כתיב (דברים ח טז) המאכילך מן במדבר וכתיב (שם) ויענך וירעיבך רבי אמי ור׳ אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינן שבעין. אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. א״ר זירא מאי קראה (קהלת ו ט) טוב מראה עינים מהלך נפש. (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים ר׳ אמי ור׳ אסי חד אמר כל הנותן עינו בכוסו כל העולם דומה עליו כמישור וחד אמר כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור (שם יב כו) דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו רבי אמי ורבי אמי חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר וחד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מתקררת עד שיאכל עפר: תניא א״ר יוסי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו קלל את כנען אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה קלל את האשה הכל רצין אחריה קלל את האדמה הכל ניזונין הימנה:

סה כְּתִיב: (דברים ח) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר [לְמַעַן עַנֹּתְךְ"]. (וכתיב: (שם) "ויענך ויעיבך") רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וְחַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאוֹכֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לַסּוּמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה: (קהלת ו) "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". אָמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלָהּ אֶלָּא בִּימָמָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם" בְּאִשָּׁה, יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". (משלי כּג) "כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם [כֻּלּוֹ] דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. וְחַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. (שם יב) "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. (ישעיה סה) "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי. חַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, טוֹעֵם בָּהֶם טַעַם עָפָר. וְחַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, אֵין דַּעְתּוֹ (מתקררת) [מְיֻּשֶּׁבֶת], עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר.

וְאַחַר כָּךְ הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיה סה, כה), שֶׁאֵינוֹ מִתְרַפֵּא. לָמָּה, שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר.

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, זֶה יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ (דברים לג, יז). נִמְצְאוּ אוֹכְלִין כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ. וּכְתִיב: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.

ו׳) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוותֶיךָ - הלב הזה הוא מכניס הצדיקים לג״ע, ולבן של רשעים מורידם לגיהנם, וכה״א הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ וגו׳ הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ (ישעיה ס"ה, י"ג י"ד), וכן היה דוד אומר לשלמה בנו, וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה׳ וגו׳ (דהי"א כ"ח ט').

ה' ימלוך לעולם ועד, אמרו חז״ל אמר להם משה לישראל ראיתם הנסים והגבורות שעשה לכם הקב״ה, יותר ויותר הוא עתיד לעשות לכם לעתיד לבוא בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מלחמות וצרות ויצר רע ושטן ומלאך המות שיש להם רשות לשלוט בעולם, אבל לעולם הבא אין בו לא צרות ולא אנחות ולא שעבוד ולא יצר הרע ולא שטן ולא מלאך המות שנאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כ') וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (שם כ״ה). וכשיגיעו ימות המשיח יעלה גוג ומגוג על ארץ ישראל לפי שישמע שישראל הם בלא מלך ויושבין לבטח. מיד יקח עמו שבעים ואחד אומה ויעלה לירושלם, ויאמר פרעה שוטה היה שגזר להרוג את הזכרים והניח את הנקבות, ובלק טפש היה שרצה לקללם ולא היה יודע שאלהיהם היה מברכם, המן היה משוגע שרצה להרגם ולא היה יודע שאלהיהם יכול להצילם, אבל אני לא אעשה להם כן, אלא אעלה ואלחם עם אלהיהם תחלה ואח"כ אהרוג אותם שנאמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ויאמר לו הקב״ה רשע! עמי אתה מבקש לעשות מלחמה? בחייך אני אעשה עמך [כלה], מיד יוריד עליו אבני אלגביש שהם גנוזות ברקיע ויגוף אותם מגיפה גדולה, שנאמר וזאת המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלם המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיהם (זכריה י״ד י״ב). ואחריו יקום מלך אחר רשע ועז פנים ויעשה מלחמה עם ישראל שלשה חדשים, ושמו ארמילוס, ואלו הן אותותיו: יהיה קרח ועינו אחת קטנה ואחת גדולה וזרועו של ימין טפח ושל שמאל שתי אמות וחצי ויהיה לו צרעת במצחו ואזנו הימנית סתומה והשמאלית פתוחה, וכשיבא האדם לדבר אליו טובות מטה לו אזנו הסתומה ואם ירצה אדם לדבר אליו רעה יטה לו אזנו הפתוחה, ויעלה לירושלם ויהרוג משיח בן יוסף, שנאמר והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד (זכריה י״ב י'), ואח״כ יבא משיח בן דוד בענן שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש (דניאל ז') וכתיב בתריה ולה יהב שלטן ויקר ומלכו, וימית ארמילוס הרשע, שנאמר וברוח שפתיו ימית רשע (ישעיה י״א), ואח״כ יקבץ הקב״ה נדחי ישראל המפוזרים לכאן ולכאן, שנאמר אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו (זכריה י' ח'), ויהיו תלוים בירושלם שבעים ושתים מרגליות שהן מבהיקות מסוף העולם ועד סופו, ואו״ה ילכו לאותה אורה, שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך (ישעיה ס'). וההיכל יוריד הקב״ה מן השמים כמו שהראהו הקב״ה למשה שנאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'. וישבו שם ישראל אלפים שנה ואוכלין את לויתן, ולקץ אלפים שנה ישב הקב״ה על כסא דין בעמק יהושפט, ומיד השמים והארץ נחלפים וחמה ולבנה בושים שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כ״ד). ומנין שביום השלישי (באלף השלישי) יהיה הדין? שנאמר ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע י'), זה הדין. והקב"ה מביא כל אומה ולשון ויאמר להם למי עבדתם בעולם שהלך ולמי השתחויתם? והם אומרים לאלילי כסף ולאלילי זהב, ויאמר להם הקב״ה עברו אתם באש הזה ואלהיכם אם יכולין להציל אתכם יצילו. מיד הם עוברים ונשרפים שם שנאמר ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים (תהלים ט'). ואח״כ ישראל באים ואומר להם הקב״ה למי עבדתם? מיד עונים כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך (ישעיה ס״ג). מיד הקב״ה יצילם מדינה של גיהנם ויושבין בגן עדן ומתעדנין מפירותיה שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (תהלים ל״ז). ואח״כ מחדש להם הקב״ה שמים וארץ שנאמר כי הנני בורא שמים. חדשים וארץ חדשה (ישעיה ס״ה). והארץ שעתיד הקב״ה לחדשה תוציא אילנות טובות וכל מיני מגדים, והכל חיין לעולם ולעולמי עולמים. מי שעשה נסים ונפלאות בימים ההם הוא יעשה נסים ונפלאות עמנו בימים האלה ובזמן הזה ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו לירושלם, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (בראשית מו כח). זש"ה זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ישעיה סה כה). בא וראה שכל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה, מתרפאין לעולם הבא, העורים מתרפאין, שנאמר אז תפקחנה עיני עורים (שם לה ה), והפסחים מתרפאין, שנאמר אז ידלג כאיל פסח (שם שם ו), ואלמנים מתרפאין, שנאמר ותרון לשון אלם (שם) הכל מתרפאין, אלא כשאדם הולך כך הוא בא, הולך עור ובא עור, הולך חרש ובא חרש, הולך פסח ובא פסח, הולך אלם ובא אלם, כשם שהולך לבוש כך בא לבוש, שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד), ממי אתה למד משמואל, כשהעלה אותו שאול מה אמר לאשה, אמר לה מה את רואה, ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל (ש"א כח יד), שכך היה לבוש, שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו (שם ב יט), ולמה כשאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו רשעי עולם משמתו ריפא אותן הקב"ה, ואחר כך הביא אותן, כמדומה שאין אלו אותן אלא אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כשם שהלכו, ולאחר כך אני מרפא אותם, שנאמר לפני לא נוצר אל (ישעיה מג י), ואחר כך אף החיות מתרפאות, שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (שם סה כה), ומי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, שנאמר ונחש עפר לחמו (שם), ולמה שהביא את הכל לעפר.

ויאמרו גש הלאה. אע"פ שנדרש בשיטת רבותינו, צריכין אנו לפושטן, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אמרו גש הלאה אל תקרב אצלינו אין גש הלאה אלא לשון דחיפה, ודומה לדבר מהלאה לשערי ירושלים (ירמי' כב יט), וכה"א האומר (אליך קרב הלאה) [קרב אליך] אל (תיגע) [תגש] בי כי קדשתיך (ישעי' סה ה), חזרו ואמרו זה לזה האחד, האדם הזה בא יחידי לגור בארצנו, ועכשו וישפוט שפוט, כפל הדיבור, כלומר לא די שמנינו אותו ערכי הדיינין, אלא אפילו דינים שקדמונינו דנו שכל אכסנאי שבא לכאן נהי' מעוללין בו וליקח ממונו, וזה בא לעות דינם עלינו:

דָּבָר אַחֵר, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתְּ אֲמַרְתָּ לִי דֵּיוּ דֵּיוּ, דֵּיאוּ דֵּיאוּ אַתְּ לְגַבָּן תְּחִלָּה. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה צְּבִי זֶה מְדַלֵּג מֵהַר לְהַר, מִבִּקְעָה לְבִקְעָה, מֵאִילָן לְאִילָן וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה, מִגָּדֵר לְגָדֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּץ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת זֶה לְבֵית הַכְּנֶסֶת זֶה, מִבֵּית מִדְרָשׁ זֶה לְבֵית מִדְרָשׁ זֶה, כָּל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי לְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, וּבְאֵיזוֹ זְכוּת בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, א): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי יוֹשֵׁב, ישֵׁב כְּתִיב, בָּא אַבְרָהָם לַעֲמֹד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב אַבְרָהָם, אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתְּ יוֹשֵׁב וַאֲנִי עוֹמֵד, כָּךְ יִהְיוּ בָנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, הֵם יוֹשְׁבִין וּכְבוֹדִי עוֹמֵד בֵּינֵיהֶם, מַה טַּעֲמָא (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֱלֹהִים עוֹמֵד אֵין כְּתִיב, אֶלָּא נִצָּב, מַהוּ נִצָּב, אִיטִימוֹס, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לד, ב): וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר, וּכְתִיב (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וגו'. רַבִּי שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא כָּל קִלּוּס וְקִלּוּס שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אַחַר כָּתְלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַנוֹת, מִבֵּין כִּתְפֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. עָנָה דּוֹדִי וְאָמַר לִי, מָה אָמַר לִי (במדבר ו, כד): יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וגו' (במדבר ה, כז), הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר (גמרא סוטה כ-א): אִם נִמְחֲקָה מְגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מֵחֲמַת רְתִיתָא, מַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל אִם אָמְרָה מֵחֲמַת בַּרְיוּתָא, אֵין מַשְׁקִין אוֹתָהּ, שֶׁהֲרֵי הִיא בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת. (במדבר ה, כז): וּבָאוּ בָהּ וגו' לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (במדבר ה, כו): וְצָבְתָה בִטְנָהּ, אֵין לִי אֶלָּא בִטְנָהּ וִירֵכָהּ, שְׁאָר אֵבָרִים מִנַּין, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּבָאוּ בָהּ, (במדבר ה, כו): וְהָיְתָה לְאָלָה, שֶׁיִּהְיוּ אָלִין בָּהּ יְאָרְעִיךְ כְּשֵׁם שֶׁאֵרַע לִפְלוֹנִית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה, טו): וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהִים וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר, וּמָצִינוּ לְמֵדִים שֶׁהָרְשָׁעִים שְׁבוּעָה לַצַּדִּיקִים, וּמִנַּיִן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּרָכָה לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, ב): וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם, וְאוֹמֵר (בראשית מח, כ): וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם חוֹטְאִים עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע וְאַתֶּם מְשֻׁעְבָּדִים תַּחַת הָאֻמּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין שְׁכִינָתִי זָזָה מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר (ישעיה סג, ט). וּבְשִׂמְחָתָם שִׂמְחָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ (ש״‎א ב, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיה סה, יט). וְאוֹמֵר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה סב, ה). הֱוֵי, כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת.

ותאמר לאה בא גד. יש אם למסורה שנכתב בלשון אחד ותיבה אחת, כלומר בגד בי בעלי שנאני, אבל אני לא בגדתי בו, אלא מסרתי לו שפחתי לאשה, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא), ויש דורשין לשון גדוד, ודומה לו גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), כלומר בא מי שמגדד נביאי הבעל ונביאי האשרה, וכדברי ר' (נבוריי) [נהוראי], דאמר אליהו מבני גד היה, דכתיב אליהו התשבי (מתוך) [מתושבי] גלעד (מ"א יז א), וכתיב ויהי להם (גבול) [הגבול] יעזר (יהושע יג כה), וכתיב [ובני] גד לנגדם (ישכון) [ישבו] בארץ הבשן עד סלכה (דה"א ה יא), וכתיב (וישכון) [וישבו] בגלעד בבשן ובבנותיה וגו' (שם שם טז), אפס כי מיירי בחלוקה, דא"ר [אליעזר] אליהו מבני בנימין [דכתיב ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם] (שם ח כז), וכל אלה בני בנימין הם, כמפורש בדברי הימים, פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד, ואלו אומרין משל בנימין, בא [אליהו] ועמד לפניהם, אמר [רבותינו] אתם חולקים עלי, אני מבני בניו של רחל. ועוד מצינו חלוקה, דאשכחי' רבה בר אבהו לאליהו דקאי בבית הקברות, וא"ל לאו כהן הוא מר, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, א"ל אין, כהן אנא, ומיהו קברי גוים אינם מטמאין. ואני אומר בא מי שמתגודד לפני אחיו, דכתיב והוא יגד עקב (בראשית מט יט), כי יסוד המלה של גדוד גוד אחת, וכן בימי דוד כתיב ומן הגדי נבדלו אל דוד [למצד] מדברה גבורי חיל אנשי צבא (דה"א יב ט), וכתיב אלה בני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו):

דָּבָר אַחֵר, כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרוֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ (תהלים קה, מד-מה). וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם. כָּל מַה שֶּׁנָּטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, נָתַן לְיִשְׂרָאֵל, אֲרָצוֹת, כֶּסֶף וְזָהָב, שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְעָרִים. וְלֹא נָתַן לָהֶם כָּל אֵלּוּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרוֹתָיו יִנְצֹרוּ, הַלְלוּיָהּ. וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם (יחזקאל לו, יז), טִמְּאוּ אוֹתָהּ בְּחֶרְמוֹ שֶׁל עָכָן. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי (ירמיה ב, ז), בְּחֵרֶם עָכָן. וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה (ירמיה ב, ז) בְּצֶלֶם מִיכָה. וּמֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הִגְלָה אוֹתָן מִתּוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם (דברים כט, כז). מַהוּ וַיִּתְּשֵׁם, תַּשׁ חֵילָם. הָיוּ זוֹרְעִין וִיגֵעִין וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וְנוֹטְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו, וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ (שופטים ו, ג-ד). וּכְשֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְעוּ וְאַחֵר יֹאכַל (ישעיה סה, כב). לָמָּה, שֶׁהֵן נוֹטְעִין וְאֵין נוֹתְשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם (עמוס ט, טו).

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים וגו' (שיר השירים ב, ט), אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִן אַתְּ אֲתָא לְגַבָּן תְּחִלָּה, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה הַצְּבִי הַזֶּה מְדַלֵּג כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ מִמִּצְרַיִם לַיָּם, וּמִן יָם לְסִינָי. בְּמִצְרַיִם (שמות יב, יב): וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו'. בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. לְסִינַי (דברים לג, ב): וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְאוּרְזִילָא דְאַיַּלְתָּא. (שיר השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, זֶה מִדְבַּר סִינָי. (שיר השירים ב, ט): מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וגו'. (שיר השירים ב, ט): מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים וגו'. (שיר השירים ב, י): עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתְּ אֲמַרְתְּ לָנוּ אַתְּ אֲתָא לְגַבָּן תְּחִלָּה, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה הַצְּבִי הַזֶּה נִגְלֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, כָּךְ גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְנִכְסָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כַּגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, הַגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן זֶה משֶׁה נִגְלָה לָהֶם וְחָזַר וְנִכְסָה מֵהֶם, כַּמָּה נִכְסָה מֵהֶם, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ה, כ): וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וגו', אַף גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם. כַּמָּה יְהֵא נִכְסֶה מֵהֶם, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים, הָדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל יב, יא): וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַים וְתִשְׁעִים, וּכְתִיב (דניאל יב, יב): אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה, אִלֵּין מוֹתְרַיָּה כַּמָּה אִינּוּן, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם שֶׁהוּא נִכְסֶה מֵהֶן, וְחוֹזֵר וְנִגְלֶה לָהֶם. וּלְהֵיכָן מַעֲלֶה אוֹתָן, אִית דְּאָמְרִין לְמִדְבַּר יְהוּדָה וְאִית דְּאָמְרִין לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, כָּל מִי שֶׁהוּא מַאֲמִינוֹ וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו, הוּא אוֹכֵל שָׁרְשֵׁי רְתָמִים וַעֲלֵי מְלוּחִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ל, ד): הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרָיו הוּא הוֹלֵךְ וּמַשְׁלִים לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּבַסּוֹף אֻמּוֹת הָעוֹלָם הוֹרְגִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן לְסוֹף אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד לָהֶם מָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יב, י): עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד. וְאוֹמֵר (דברים טז, ו): מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לְאוּרְזִילָא דְאַיַּלְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, זֶה כֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵינוֹ חָרֵב לְעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת בִּזְכוּת אָבוֹת. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים בִּזְכוּת אִמָּהוֹת. כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין חַלּוֹן לְחָרָךְ כָּךְ יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין זְכוּת אָבוֹת לִזְכוּת אִמָּהוֹת. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי, מָה אָמַר (ישעיה מט, יח): חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה. דָּבָר אַחֵר, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, מַה הַצְּבִי הַזֶּה מְקַפֵּץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִגָּדֵר לְגָדֵר וּמֵאִילָן לְאִילָן וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ מִכְּנֶסֶת זוֹ לִכְנֶסֶת זוֹ, כָּל כָּךְ לָמָּה בִּשְׁבִיל לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, כד): בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו', בְּאֵי זוֹ זְכוּת בִּזְכוּת שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב: כֹּה תְבָרְכוּ, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית טו, ה): כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְאוּרְזִילָא דְאַיַּלְתָּא, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקֵּר אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לַמִּילָה, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית יח, א): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב וגו', יָשַׁב כְּתִיב, בָּא לַעֲמֹד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב אַבְרָהָם, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּנֶיךָ נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרְאִין אֶת שְׁמַע וְיוֹשְׁבִים וּכְבוֹדִי עוֹמֵד, וּמַה טַּעַם (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. אָמַר רַבִּי חַגַּאי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אֱלֹהִים עוֹמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֱלֹהִים נִצָּב, אֶטָיְמוֹס, הָא כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, לְכָךְ נֶאֱמַר: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו: כֹּה תְבָרְכוּ וגו', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לַכֹּהֲנִים אַתְּ אוֹמֵר שֶׁיְבָרְכוּ אוֹתָנוּ, אֵין אָנוּ צְרִיכִים אֶלָּא לְבִרְכוֹתֶיךָ, וְלִהְיוֹתֵינוּ מִתְבָּרְכִים מִפִּיךָ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים כו, טו): הַשְּׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְתִּי לַכֹּהֲנִים שֶׁיִּהְיוּ מְבָרְכִין אֶתְכֶם, עִמָּהֶם אֲנִי עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ הַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים אֶת כַּפֵּיהֶם, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד אַחֲרֵינוּ, וּלְכָךְ הוּא אוֹמֵר: מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, מִבֵּין כִּתְפוֹתֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי (במדבר ו, כז): וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. כֹּה תְבָרְכוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יב, ב): וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וגו'. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁבַע בְּרָכוֹת בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם, וְאֵלּוּ הֵן: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל (בראשית יב, ב): וַאֲבָרֶכְךָ (בראשית יב, ב): וַאֲגַדְלָה שְׁמֶךָ (בראשית יב, ב): וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב, ג): וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ (בראשית יב, ג): וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג): וְנִבְרְכוּ בְךָ. כְּנֶגֶד שִׁבְעָה פְּסוּקִים שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁכָּתוּב בָּהֶן כִּי טוֹב. רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא וְרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר שָׁלשׁ גְּדֻלּוֹת וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִיב כָּאן. בִּשֵֹּׂר שֶׁהֵן שְׁלשָׁה אָבוֹת וְאַרְבַּע אִמָּהוֹת. וַהֲלוֹא גְּדֻלּוֹת אֵינָן אֶלָּא שְׁתַּיִם, וְאֶעֶשְׂךָ, גְּדֻלָּה הִיא, דִּכְתִיב (שמואל א יב, ו): ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת משֶׁה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. וַאֲבָרֶכְךָ, זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי יִצְחָק. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. יָכוֹל יִהְיוּ חוֹתְמִין בְכֻלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וֶהְיֵה בְּרָכָה, בְּךָ חוֹתְמִין וְאוֹמְרִים מָגֵן אַבְרָהָם, וְאֵין חוֹתְמִין בְּכֻלָּן. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר זְעֵירָא וֶהְיֵה בְּרָכָה, בִּרְכָתְךָ קוֹדֶמֶת לְבִרְכָתִי, שֶׁמִּשֶּׁהֵם אוֹמְרִים מָגֵן אַבְרָהָם, אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים מְחַיֵּה הַמֵּתִים. דָּבָר אַחֵר, וֶהְיֵה בְּרָכָה, וֶהְיֵה בְּרֵכָה, מָה הַבְּרֵכָה הַזּוֹ מְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים, אַף אַתָּה מְקָרֵב רְחוֹקִים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אֶתֶּנְךָ, אֲשִׂימְךָ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְאֶעֶשְׂךָ, מִשֶּׁאֶבְרָא אוֹתְךָ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ז): וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, אַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר אַבְרָהָם לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִנֹּחַ לֹא הֶעֱמַדְתָּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, אָמַר לוֹ אוֹתָהּ אֻמָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (דברים ד, ז): כִּי מִי גוֹי גָדוֹל, אֲנִי מַעֲמִידָהּ מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא אֵימָתַי עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם לְגוֹי גָדוֹל, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבָאוּ לְסִינַי וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהִגִּיעוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִבִּיט בָּהֶם משֶׁה וְאָמַר הֲרֵי הֵן עֲשׂוּיִים כְּשֵׁם שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַזָּקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ח): וּמִי גוֹי גָדוֹל. דָּבָר אַחֵר, לְגוֹי גָדוֹל, שֶׁאֶתֵּן לְבָנֶיךָ אֶת הַתּוֹרָה וּמִמֶּנָּהּ יִקָּרְאוּ גוֹי גָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ו): רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. וַאֲבָרֶכְךָ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לָאָדָם לִשְׁלשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, מְמַעֶטֶת אֶת הַיְצִיאָה, וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר לוֹ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ מְמַעֶטֶת לְךָ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וַאֲבָרֶכְךָ, שֶׁלֹא תְמַעֵט לְךָ הַדֶּרֶךְ אֶת הַיְצִיאָה. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, שֶׁלֹא תְמַעֵט לְךָ אֶת הַשֵּׁם. אָמְרֵי אִינְשֵׁי בְּמַתְלָא מִבֵּיתָא לְבֵיתָא חָלוּק, מֵאֲתַר לַאֲתַר נְפָשׁ. בְּרַם אַתְּ לָא נֶפֶשׁ חָסֵר וְלָא מָמוֹן אַתְּ חָסֵר. וֶהְיֵה בְּרָכָה, כְּבָר כְּתִיב: וַאֲבָרֶכְךָ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וֶהְיֵה בְּרָכָה, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֶּׁבָּרָאתִי עוֹלָמִי וְעַד עַכְשָׁו הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת בְּרִיּוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וגו', וְאוֹמֵר (בראשית ט, א): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי בְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ, לְמַאן דְּהָנֵי לְךָ לִמְבָרְכָה בָּרֵךְ. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא בֵּרַךְ אַבְרָהָם לְבָנָיו, לָמָּה כֵן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נְתָנוֹ לְאָרִיס, וְהָיָה בְּתוֹךְ אוֹתוֹ פַּרְדֵּס אִילָן אֶחָד שֶׁל סַם חַיִּים וְאִילָן אֶחָד שֶׁל סַם הַמָּוֶת, אָמַר הֶאָרִיס אֲנִי אֶעֱבֹד וְאַשְׁלִים וּמַה שֶּׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּפַרְדֵּסוֹ יַעֲשֶׂה. כָּךְ הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַפַּרְדֵּס זֶה הָעוֹלָם, מְסָרוֹ לְאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר לוֹ: וֶהְיֵה בְּרָכָה, מֶה עָשָׂה אַבְרָהָם הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, אָמַר אַבְרָהָם אִם מְבָרֵךְ אֲנִי אֶת יִצְחָק הֲרֵי יִשְׁמָעֵאל מְבַקֵּשׁ לְהִתְבָּרֵךְ וְהוּא רָשָׁע, אֶלָּא עֶבֶד אָנִי, בָּשָׂר וָדָם אָנִי, לְמָחָר אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם וּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמוֹ, יַעֲשֶׂה. כְּשֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִצְחָק וּבֵרֲכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו', וְיִצְחָק בֵּרַךְ אֶת יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב בֵּרַךְ לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, כח): כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם. מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים יִהְיוּ מְבָרְכִים אֶת בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם וֶהְיֵה בְּרָכָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: כֹּה תְבָרְכוּ וגו'.

קמ וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ". וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְשַׁיֵּר פְּתִיתִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ה:י״א) "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן, וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ". לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּאִיכָּא שְׁלֵמָה בַּהֲדֵיהּ, הָא, דְּלֵיכָּא שְׁלֵמָה בַּהֲדֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמַּחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא: (בראשית כ״ז:י״ב) "וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ", וּכְתִיב הָתָם: (ירמיהו י׳:ט״ו) "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׁה תַּעְתֻּעִים". וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הֱוֵי קָבַל וְקַיָּם. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אַנָן נַמִּי תְּנִינָא: בַּיִת אָפֵל, אֵין פּוֹתְחִין לוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת נִגְעוֹ, שְׁמַע מִינָהּ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ג׳:ט׳) "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ".

ואמר ר׳ אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתן שנאמר (איוב כ כו) כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ידע שריד באהלו ואין שריד אלא ת״ח שנאמר (יואל ג ד) ובשרידים אשר ה׳ קורא. וא״ר אלעזר כל שאינו מהנה ת״ח מנכסיו אין רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (איוב כ כו) אין שריד לאכלו ע״כ לא יחיל טובו ואין שריד אלא ת״ח שנא׳ ובשרידים אשר ה׳ קורא. ואמר ר׳ אלעזר כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (שם) אין שריד לאכלו על כן לא יכיל טובו. והא״ר אלעזר כל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד ע״ז שנאמר (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן הממלאים למי ממסך לא קשיא הא דאיכא שלמה בהדיה תא דליכא שלמה בהדיה. ואמר ר׳ אלעזר כל המחליף בדבורו כאילו עובד ע״ז כתיב הכא (בראשית כז יב) והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם (ירמיה י טו) הבל המה מעשה תעתועים, וא״ר אלעזר לעולם הוי קבל וקיים א״ר זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו ש״מ:

וַיְדַבֵּר ה' וְגוֹ' צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ'. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַמְּנָחוֹת שֶׁהָיוּ נִקְרָבוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, כֵּיצַד הָיוּ נִקְרָבוֹת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבְּתוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵם בָּאוֹת חָמֵץ רַבִּי מֵאִיר אָמַר, הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לוֹ מִתּוֹכוֹ וּמְחַמְּצָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמַר לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ. וְאִם הֶחְמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ מִמֶּנָּה לַה' וְגוֹ' (ויקרא ב, יא). וְחַיָּב עַל לִישָׁתָהּ וְעַל עֲרִיכָתָהּ וְעַל אֲפִיָּתָהּ. וְאֵין לְךָ חָבִיב מִן הַקָּרְבָּנוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם אָמַרְתִּי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁלִּי הוּא. וְהַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים מִמֶּנָּה לְפָנַי, אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ, כִּי לִי תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ (תהלים נ, יב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנִי לַחְמִי, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַאֲכִילָה, שֶׁאֵין לְפָנַי לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. אָמַר רַבִּי סִמּוֹן, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וְגוֹ' (שמות לד, ו), יֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לָאַכְזָרִי. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ, שִׁבְעָה שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתְךָ. אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתְךָ, שׁוֹר שֶׂה כְּשָׂבִים וְשֶׂה עִזִּים (דברים יד, ד). וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אַיָּל צְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְגוֹ' (שם פסוק ה). שֶׁמָּא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מֵחֲזִיר בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת שֶׁתָּבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ. לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתְךָ מִן הַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסֶיךָ, הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי. וְכִי יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים קד, ד). הֵיכָן נִזּוֹנִין. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, מִזִּיו שְׁכִינָה הֵן נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי. וְכִי בְּהַר סִינַי עָשׂוּ עוֹלָה. אֶלָּא אִם תֹּאמַר יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות לד, כח). אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וּמַה מּשֶׁה שֶׁהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ וְגוֹ' (תהלים נ, יב). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיּוֹתַי אֵינָם צְרִיכִים לִבְרִיּוֹתַי. מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאָמַר הַשְׁקוּ אֶת הַגֶּפֶן הַזֶּה יַיִן וְהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה. בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם. וַאֲנִי כָּל הַיָּמִים מָלֵא שַׁעֲלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשַׁעֲלוֹ מַיִם (ישעיה מ, יב). וַאֲנִי עַל לוֹגְךָ כָּתַבְתִּי, בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה', שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לָשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. בְּהֵמָה אַחַת בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אַתָּה יָכֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵיזוֹ, זוֹ בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים הִיא רוֹעָה בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוּל הָרִים יִשְּׂאוּ לוֹ (איוב מ, כ). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, בְּהֵמָה רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיה סה, י). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהִיא אוֹכֶלֶת. מַה טַּעַם. דִּכְתִיב: וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכִיל בְּעִיר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ וּמַה מְּתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הוּא שׁוֹתֶה אוֹתָן גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפֹּז וְגוֹ'. וְיֵשׁ לָהּ בָּהֶן כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י), וּשְׁמוֹ יוּבָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל יוּבָל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיה יז, ח). וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְּהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (איוב יב, ז). שָׁאַל נָא בְּהֵמוֹת, זוֹ הַבְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׁדַי. אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (איוב יב, ח). שִׂיחַ לָאָרֶץ, זוֹ גַּן עֵדֶן. דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן. מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹאת (שם פסוק ט). מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לְךָ וּשְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קֶמַח, עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִיאִים וְגוֹ' (מל״‎א ה, ב-ג). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָה, אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָה לֹא הָיָה יְכֹלֶת בּוֹ לַעֲמֹד עַל סְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד וְגוֹ' (נחמיה ה, יח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בַּשְּׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִין וְנוֹתְנִין לְפָנַי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.

ואמרת להם זה האשה וגו' (במדבר כח ג). לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם ד), אמר ר' יהודה בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן בירושלים אדם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה (ישעיה א כא), אמר להן הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לחם הפנים וקרבנות, אבל לעולם הבא אני אערוך לכם שולחן גדול, ויהיו אומות העולם רואין ובושין, שנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהלים כג ה), ואומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו' (ישעיה סה יג).

תּוֹלְדוֹת אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה חֲסֵרִין בַּר מִן תְּרֵין (רות ד, יח): וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וגו' וְהָדֵין. וּמִפְּנֵי מָה אִינוּן חֲסֵרִין, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין אָמַר כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁנִּטְּלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ, וּפְרִי הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. חַיָּיו מִנַּיִן (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה. קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ח): וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה גֻּזְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה. פְּרִי הָאִילָן וּפְרִי הָאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יז): אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. מְאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַאי טַעְמֵיהּ (תהלים מט, יג): אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל זִיווֹ מִמֶּנּוּ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרָא בָּהּ הָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן עָמַד וְהִבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁהֵן מְקוּלְקָלִים, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, טו): וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם. וְלָמָּה גְּנָזוֹ, אֶלָּא גְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ד): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, י): אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁהוּא גָּנוּז לַצַּדִּיקִים שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג, ט): וְאוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי נְזֵירָא אָמַר, שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בִּקֵּשׁ לְגָנְזָהּ, חָלַק כָּבוֹד לַשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּבַמֶּה בֵּרְכוֹ, בָּאוֹר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת שִׁמְשָׁה הָאוֹרָה, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ, מִפְּנֵי מָה, (איוב לז, ג): וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הֵאִירָה אוֹתָהּ הָאוֹרָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר שֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּוג לִי, (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, אֶתְמְהָא. מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָאת הָאוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלט, יא): וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אַתְיָא כְּהַהִיא דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵיאָתָן, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָן חוֹזְרִין לְתִקּוּנָן עַד שֶׁיָּבֹא בֶּן פֶּרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ד, יח): וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פֶּרֶץ, מָלֵא, בִּשְׁבִיל שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁיַּחְזְרוּ, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, קוֹמָתוֹ, פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, לא): וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. חַיָּיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כב): כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, יג): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יְרֵאִים מִכָּל בְּרִיָּה. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר מֵאָה אַמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מָאתַיִם אַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שְׁלשׁ מֵאוֹת, קוֹמְמָאָה, מִיּוּת מָאתַיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אָמַר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵהָכָא: כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, כַּשִּׁקְמָה הַזּוֹ שֶׁהִיא עוֹשָׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוְּלַד יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ בְּאַמָּה גְדוּמָה, צֵא וַחֲשֹׁב אַמָּה וּמֶחֱצָה בְּכָל שָׁנָה, הֲרֵי תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, יב): כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וגו'. מְאוֹרוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וגו'.

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג, כה). זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כד, יז), כְּדֵי גְּמִיאָה. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר (משלי יג, כה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, הִלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כה, ל). אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירָא, פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, וְאָמַר, אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס. הַתָּם תָּנִינָן, אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְאֵין דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. דָּבָר אַחֵר, צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתָר (רות ב, יד), שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר, אֵלּוּ הַגּוֹיִם. מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל בְּנֵי עִירוֹ. אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי, אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתוֹ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבַד. מֶה עָשָׂה. נָטַל אֶת הַטַּבְלָה מִלְּפָנֵינוּ שֶׁהָיְתָה יָפָה יוֹתֵר מִשִּׁשָּׁה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ, מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ. אָמַר לִי, אַתֶּם אוֹמְרִים: שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ, וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם. אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִין עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִין. קָרָאתִי עָלָיו, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם שְׁנַיִם. לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, מֵעוֹלָם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן. כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּלַּיְלָה. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם. מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיה א, כא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים. לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה רוֹאִין וּבוֹשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרַי וְגוֹ' (תהלים כג, ה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכְלוּ וְגוֹ' (ישעיה סה, יג).

אמרו רבותינו אשה שהוא מתייחדת עם בעלה, והוא משמש עמה, והיא נותנת עיניה באחר בשעת תשמיש, אין לה ניאוף גדול מזה, שנאמר האשה המנאפת תחת אישה [תקח את זרים] (יחזקאל טז לב), וכי יש אשה שמנאפת תחת בעלה, אלא זו שפגעה באיש אחד, ונותנת עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה, ולבה עליו. שאל מלך הערביים את ר' עקיבא, אני כושי ואשתי כושית, וילדה לי בן לבן, אני הורגה שזינתה תחתי, א"ל יש לך צורות בתוך ביתך, א"ל הן, א"ל צורות ביתך לבנות או שחורות, א"ל לבנות, א"ל כשהיית עסוק עמה, נתנה עיניה בצורות, וילדה כיוצא בהם, ואם תמיה אתה על הדבר, למוד מצאנו של יעקב מן המקלות היו מתייחמות, שנאמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו' (בראשית ל לט), והודה מלך ערביים לר' עקיבא. הוי כל אשה שמתייחדת עם בעלה בקדושה, סוף מעמיד ממנה בנים צדיקים, שכן מצינו בחנה, שנתייחדה עם בעלה בקדושה, לא קיפח הקב"ה שכרה, אלא נתן לה בן צדיק כמשה, שנאמר אם יעמד משה ושמואל לפני (ירמיה טו א), ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט ו), וכן אמרה חנה אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי (ש"א א כז), למה שנזרע בקדושה, אמר הקב"ה בעולם הזה כל האומות תיעבתי אותם על שהם מזרע הטומאה, ובחרתי בכם שאתם מזרע אמת, שנאמר ואנכי נטעתיך שורק (כולו) [כלה] זרע אמת (ירמיה ב כא), וכתיב בך כחר ה' אלהיך (דברי ז ו), ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קודש, שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה [כי זרע ברוכי ה' המה] (ישעיה סה כג).

וְעוֹד, שֶׁקִּלֵּל זַרְעוֹ וְאָמַר, אָרוּר כְּנָעַן וְגוֹ'. וְחָם עַל שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו עֶרְוַת אָבִיו, נַעֲשׂוּ עֵינָיו אֲדֻמּוֹת. וְעַל שֶׁהִגִּיד בְּפִיו, נַעֲשׂוּ שִׂפְתוֹתָיו עֲקֻמּוֹת. וְעַל שֶׁחָזַר פָּנָיו, נִתְחָרֵךְ שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ. וְעַל שֶׁלֹּא כִסָּה הָעֶרְוָה, הָלַךְ עָרֹם וְנִמְשְׁכָה לוֹ עָרְלָתוֹ. לְפִי שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרִחֵם עָלָיו, שֶׁרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְנִמְכַּר עַצְמוֹ לְעַבְדוּת, יֵצֵא עַיִן בְּעַיִן שֶׁרָאָה וּבְפֶה שֶׁהִגִּיד. בְּדִין הוּא שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת בְּשֵׁם וּבְעַיִן, דִּכְתִיב וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְגוֹ' לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ (שמות כא, כו). וּכְתִיב: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ (שמות כא, כז). וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה, אִם עַבְדּוֹ קִנְיַן כַּסְפּוֹ עַל שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ וְהִפִּיל שִׁנּוֹ, יֵצֵא מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. זֶרַע בְּרוּכֵי ה', שֶׁהֵן מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר, כְּשֶׁהֵן מֵתִין אֵינוֹ דִין שֶׁיֵּצְאוּ לְחֵרוּת מִן הָעֲוֹנוֹת, דִּכְתִיב: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי (תהלים פח, ו), שֶׁיֵּצְאוּ לְחֵרוּת בְּרַמַ״‎ח אֵיבָרִים.

(משלי יג כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו" - זה הממלא נפשו מדברי תורה. "ובטן רשעים תחסר" - זה שאין בו דברי תורה. ד"א "צדיק אוכל לשובע נפשו" - שאם למד אדם בבחרותו, לא יעזוב בימי זקנותו, אלא כל ימיו ימלא נפשו מדברי תורה. "ובטן רשעים תחסר" - שאם למד אדם תורה בנערותו ושכחה, אם אינו מחזירה, הקב"ה מחסרו מטובה של גן עדן לעתיד לבוא, ואומר לו 'הואיל וחיסרת נפשך מדברי תורה בעולם הזה, אף אני מחסירך מן הטובה שצפנתי לצדיקים לעתיד לבוא', שנאמר (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם", "בינם לבינם" אינו אומר כאן, אלא "נגד בני אדם", נגד כל בני העולם. רבי יוחנן אומר: לא כן, אלא מראין לעין מה שיכולה לראות, ומשמיעין לאוזן מה שיכולה לשמוע, אבל מה שהתקין לצדיקים לעתיד לבוא, לא עין יכולה לראות ולא אוזן יכולה לשמוע, שנאמר (ישעיהו סד ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". ד"א "צדיק אוכל לשובע נפשו" - זה אליעזר עבד אברהם, שאמר לאמנו רבקה (בראשית כד יז): "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", גמיאה אחת; "ובטן רשעים תחסר" - זה עשו הרשע, שאמר ליעקב (בראשית כה ל): "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", פער פיו אותו רשע כגמל, ואמר "אנא, פתחי לפומי ותהא משלח ואזיל", כהדא דתנינן תמן (משנה שבת כד ג): "אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין". ד"א "צדיק אוכל לשובע נפשו" - זו רות המואביה, דכתיב בה (רות ב יד): "ותאכל ותשבע ותותר", את שמעת מינה תרתין: או ברכה שרתה בידו של צדיק, או ברכה שרת במעיה של אותה צדקת, אבל ממה דכתיב "ותאכל ותשבע ותותר" נראין דברים שברכה שרת במעיה של אותה צדקת. "ובטן רשעים תחסר" - אלו אומות העולם. אמר רבי מאיר: שאלני רבי דוסתאי מבי ישבב: מהו "ובטן רשעים תחסר"? אמרתי לו: גוי אחד היה בעירנו, ועשה סעודה לכל בני העיר, וזמנני עמהם, והביאו לפנינו מכל מה שברא הקב"ה בעולמו בששת ימי בראשית, ולא היה שולחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה? נטל את הטבלא מלפניהם, שהיתה שווה שישה כיכרי זהב, ושברה. אמרתי לו: למה עשית כן? אמר לי: אתם אומרים העולם הזה שלנו, והעולם הבא שלהם, אם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלין?! וקריתי עליו "ובטן רשעים תחסר". ד"א "צדיק אוכל לשובע נפשו" - זה חזקיהו מלך יהודה, שהיה אוכל שתי אגודות של ירק, וליטרא אחת של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מליזין אחריו ואומרין 'זה מלך?! ורצין בן רמליהו מלך, ומלכות ראויה לרצין בן רמליהו', הה"ד (ישעיהו ח ו): "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, ומשוש את רצין ובן רמליהו", מהו "לאט"? אלא, זה חזקיה מלך יהודה, שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה, מניין לא"ט. אמר להם הקב"ה: אתם אוכלים ושבעים, (ישעיהו ח ז): "ולכן הנה ד' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים". "ובטן רשעים תחסר" - זה מישע מלך מואב, שהיה נוקד, שנאמר (מלכים ב ג ד): "ומישע מלך מואב היה נוקד", מהו נוקד - רועה. ד"א "צדיק אוכל לשובע נפשו" - זה הקב"ה, אמר לישראל: בניי, מכל הקרבנות שאתם מקריבים לפניי, כלום אני נהנה מהם אלא הריח? שנאמר (במדבר כח ב): "ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו"; "ובטן רשעים תחסר" - אלו אומות העולם, שהן נחסרים מן הטובה הצפונה לצדיקים, שנאמר (ישעיהו סה ג): "הנה, עבדיי יאכלו ואתם תרעבו".

דָּבָר אַחֵר, וְקָרְבָּנוֹ, לָמָּה וי"ו יְתֵרָה, רַבִּי בֵּיבַי בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן שִׁתָּא, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּטְלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וַעֲתִידִים לַחֲזֹר עַל יְדֵי בֶּן נַחְשׁוֹן הוּא מָשִׁיחַ, אֵלּוּ הֵן שִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּטְּלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן: זִיווֹ, וְחַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ, וּפֵרוֹת הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. חַיָּיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. קוֹמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ח): וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וגו', שֶׁעָשָׂה קוֹמָתוֹ מֵאָה אַמָּה. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן, (בראשית ג, יז): אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וגו'. מְאוֹרוֹת (ישעיה כד, כג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה וגו'. מִנַּיִן שֶׁגְּנָזָם, דִּכְתִיב (איוב לח, טו): וְיִמָנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וגו'. וּמִנַּיִן שֶׁעֲתִידִים לַחֲזֹר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, לא): וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, חַיָּיו (ישעיה סה, כב): כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִיב (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. קוֹמָתוֹ (ויקרא כו, יג): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וְאֵין יְרֵאִים מִכָּל בְּרִיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מָאתַיִם אַמָּה, קוֹמְמִיּוּת קוֹמָה שֶׁל מֵיוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵאָה אַמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹמְמִיּוּת, ק' מֵאָה, מֵיוֹת מָאתָיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דִּכְתִיב: כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וְסַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה עוֹשֶׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוְּלַד הַזֶּה יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ אַמָּה גְדוּמָא, צֵא וַחֲשֹׁב אַמָּה וּמֶחֱצָה לְכָל שָׁנָה, אַתְּ מוֹצֵא תְּשַׁע מֵאוֹת אַמּוֹת. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן מִנַּיִן, דִּכְתִיב (זכריה ח, יב): כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן וגו'. מְאוֹרוֹת מִנַּיִן (ישעיה ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה:

השאלה העשירית - על העם אשר בהם הישועה בחייהם מה יהיה מענינם, וכן הילודים בזמן הישועה? ואשיב, בעבור שהכתוב לא דבר בזה, ורבותינו לא קבלו בזה קבלה, נחלקו בזה על שלשה דרכים: יש מי שאומר שאין מתים כלל, ונתלה באמרו בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיהו כ"ה ח'), ויש מי שאומר ימותו ויחיו כדי להשתוות עם המהויים ההם, ויש מי שאומר יחיו שנים רבות וימותו ולא יחיו עד העולם הבא. ולבי נוטה אל זה המאמר השלישי מפני שלא מצאתי תחיית המתים הובטחה בימי הישועה אלא למי שהיה בגלות, ולא ראיתי להוסיף ע״ז דבר מלבי וכו', אך ימיהם יהיו ארוכים כגון ארבע מאות שנה וחמש מאות שנה, עד שיהיה המת בן מאתים בדור ההוא כמו שמת בדור הזה בן עשרים, כמו שנאמר כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל (ישעיה ס"ה כ'), ויהיו הימים כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר (שם) לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי עכ״ל

העשירית - כשהישועה באה, החיים שהם חיים בימים ההם - מה יהיה בהם? א״ל, לא ימותו, שלא יהיה עוד מיתה לעולם, שנאמר בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיה כ"ה ח'), ויש אומרים שהקב״ה ימיתם ואח״כ יחיה אותם להשוותם אל החיים באותו הזמן, ויש אומרים יחיו שנים רבות ימים ארוכים כשנותיו של אדם הראשון ויותר, ואח״כ ימותו עד שיביאם לחיי עולם הבא, שנאמר כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי (ישעיה ס"ה כ"ב), ואין עץ אלא אדם, שנאמר כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ' י"ט).

וּנְטַעְתֶּם וַעֲרַלְתֶּם. הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּתִינוֹק. שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לֹא לְהָשִׂיחַ וְלֹא לְדַבֵּר. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ, שֶׁאָבִיו מַקְדִּישׁוֹ לַתּוֹרָה. הִלּוּלִים לַה'. מַהוּ הִלּוּלִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְהוֹלָל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. מִכָּאן וָאֵילָךְ, לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ. מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים לַמִּשְׁנָה. לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מוֹלִיד בֵּן, מוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יָגֵעַ עִמּוֹ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. גָּרְמוּ עֲוֹנוֹת, הוּא מֵת וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בָּכֶם, אַתֶּם חוֹטְאִים וּבְנֵיכֶם מֵתִים. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי מֵסִיר יֵצֶר הָרַע מִכֶּם וּמִבְּנֵיכֶם וְאַתֶּם מוֹלִידִים וּשְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה (ישעיה סה, כג).

ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם (את) ערלתו את פריו (ויקרא יט כג), מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים (שם), שאין יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו [קודש] (שם שם כד), שאביו מקדשיו לתורה, הילולים לה' (שם), [מהו הילולים], משעה שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו (שם שם כה), משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה, להוסיף לכם תבואתו (שם), מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, לפי שבעולם הזה אדם מוליד לו בן, ומוליכו לבית הספר, יגע עמו ומלמדו תורה, ומתוך עונות הוא מת, ואינו שמח ממנו, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי בכם, אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעתיד לבא אני מסיר יצר [הרע] מביניכם, ומולידין ושמחים, שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם (ישעיה סה כג).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר לָקוֹנְיָא לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן וְאַחֵר מְכַלֶּה אוֹתוֹ. אָדָם נוֹטֵעַ נְטִיעָה, וְאַחֵר יֹאכַל אוֹתָהּ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב (ישעיה סה, כב): לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכַל וגו' לֹא יִגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וגו', (ישעיה סא, ט): וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרֵךְ ה'.

דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מב, ט): הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, וְכִי יֵשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא חֲדָשׁוֹת, וְהָא כְתִיב (קהלת א, ט): מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, אֶלָּא מוֹצְאִין אָנוּ עֲשָׂרָה דְבָרִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהָאִיר לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יט): לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, וְכִי יָכוֹל אָדָם לְהַבִּיט בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לַשֶּׁמֶשׁ, מֵאִיר אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה חֶלְקֵי אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, וַאֲפִלּוּ אָדָם חוֹלֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לַשֶּׁמֶשׁ וּמְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כ): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. הַשְּׁנִיָּה, מוֹצִיא מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם וּמְרַפֵּא בָּהֶם כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, ט): כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וגו'. הַשְּׁלִישִׁית, עוֹשֶׂה הָאִילָנוֹת לִתֵּן פֵּרוֹתֵיהֶן בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וְיִהְיֶה אָדָם אוֹכֵל מֵהֶם וּמִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו' לֶחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, הָרְבִיעִית, שֶׁהֵם בּוֹנִים כָּל עָרִים הֶחֳרָבוֹת, וְאֵין מָקוֹם חָרֵב לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה נִבְנוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, נה): וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְנָה לְקַדְמָתָן. הַחֲמִישִׁית, שֶׁהוּא בּוֹנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּאֶבֶן סַפִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יא): הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וּכְתִיב (ישעיה נד, יב): וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וְאוֹתָן אֲבָנִים מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּאִין וְרוֹאִין בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאֹרֵךְ. הַשִּׁשִּׁית (ישעיה יא, ז): וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה. הַשְּׁבִיעִית, שֶׁהוּא מֵבִיא כָּל הַחַיּוֹת וְכָל הָעוֹפוֹת וְכָל הָרְמָשִׂים וְכוֹרֵת עִמָּם בְּרִית וְעִם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, כ): וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָֹּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם. הַשְּׁמִינִית, שֶׁאֵין עוֹד בְּכִי וִילָלָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, יט): וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה. הַתְּשִׁיעִית, אֵין עוֹד מָוֶת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כה, ח): בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר. הָעֲשִׂירִית, שֶׁאֵין עוֹד לֹא אֲנָחָה לֹא אֲנָקָה וְלֹא יָגוֹן, אֶלָּא הַכֹּל שְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, י): וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה.

דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם שְׁנַיִם עוֹמְדִים בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶחָד מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ וְאֶחָד סָנֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ, לֹא כָּל הַמְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא וְלֹא הַמְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן הוּא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא הוּא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא. הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, ד): הוֹי גוֹי חֹטֵא. הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק. הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, ד): עַם כֶּבֶד עָוֹן, הוּא שֶׁאָמַר (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, ד): בָּנִים מַשְׁחִיתִים, הוּא שֶׁאָמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'. הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, ד): זֶרַע מְרֵעִים, הוּא שֶׁאָמַר (ישעיה סא, ט): וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם. הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, טו): גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִי שֹׁמֵעַ, הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה. הַפֶּה שֶׁאָמַר (ישעיה א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הוּא שֶׁאָמַר (ישעיה סו, כג): וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. לָמָּה אָמַר חָדְשֵׁיכֶם, לְפִי שֶׁחֳדָשִׁים מַתָּנָה הֵם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

[צו את בני ישראל] את קרבני לחמי לאישי [ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו] (במדבר כ"ח ב'). זש"ה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ' י"ב) א"ר סימון י"ג מידות רחמים כתובים בהקב"ה הה"ד ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון [וגו'] נצר חסד לאלפים נושא עון ועובר על פשע וחטאה ונקה (שמות ל"ד ו' וז') וכי יש רחמן שמוסר מזונותיו לאכזרי הוי אם ארעב לא אומר לך: א"ר יודא בר' סימון אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בניי עשר בהמות טהורות נתתי לכם שלש נתתי (לכם) [ברשותכם] ושבע אינם ברשותכם [אילו הם שברשותכם] שור [שה] כשבים ושה עזים (דברים י"ד ד') ואילו הן שאינם ברשותכם איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (שם שם ה') שמא הטרחתי עליך שתהא מחזר בהרים ובגבעות שתביא לפני קרבן (מאיל שאינה) [מאילו שאינם] ברשותך והלא לא אמרתי לך שתביא אלא ממה שברשותך ומן הגדל על אבוסך הוי אם ארעב לא אומר לך. א"ר יצחק כתב את קרבני לחמי וכי יש לפני אכילה ושתיה אם אומר אתה שיש לפני אכילה ושתיה למד ממלאכיי למד ממשרתיי דכתב משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד ד') מהיכן הן ניזונים ר' יודן בשם ר' יצחק אומר מזיו שכינה דכתיב באור פני מלך חיים (משלי ט"ז ט"ו) ור' חגי בשם ר' יצחק אומר כתיב אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים ושמי השמים וגו' ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט' ו') ואתה מחיה לכולם [הוי אם ארעב לא אומר לך]: אמר ר' שמעון בן לקיש כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לה' (במדבר כ"ח ו') וכי יש אכילה ושתייה לפני ואם אומר [אתה] שיש אכילה ושתייה לפני למד ממה דכתיב ויהי שם [עם ה'] ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה וגו' (שמות ל"ד כ"ח) והרי דברים קל וחומר ומה אם משה שהלך בשליחותי ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ולפני יש אכילה ושתייה הוי אם ארעב לא אומר לך. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אמר הקב"ה בריותי אינם צריכים לבריותי ואני אצרוך לבריותי שמעת מימיך אומרים השקו את הזית הזה שהוא עושה שמן הרבה בריותי אינן צריכים לבריותי ואני מצריך לבריותי הוי אם ארעב לא אומר לך. א"ר ינאי בנוהג שבעולם זה שהוא עובר על גב הנהר איפשר לו שלא ישתה ב' או ג' לוגין ואנא על לוגין דחמרא כתבית דאנא שתי דאנא רוי דאנא שבע תני ר' חייא בקודש הסך נסך שכר לה' (במדבר שם ז') לשון שתייה לשון רווייה לשון שביעה לשון שכרות ר' יוסי בן מנסיה בשם ר"ש בן לקיש אומר צריכים ספלים שיהיו פקוקים בשעת הניסוך א"ר יוסי בר' אבין מלתיה דר"ש בן לקיש אמר לעכב: בהמה אחת מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בה ואיזה בהמה בהמות בהררי אלף (תהלים נ' י') ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ורבנן ר' יוחנן אומר בהמה אחת רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלים מזונות והיא אוכלת מאי טעמא כי בול הרים ישאו לו וחיית השדה ישחקו שם (איוב מ' כ') (ר"ש בן לקיש) ור' יהושע בן לוי אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים (מתגדלים) [מגדלים] לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לעתיד לבא ומה טעם והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר לעמי אשר דרשוני (ישעיה ס"ה י') ורבנין אמרין בהמה אחת רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלים לה (מזונות) בהמות והיא אוכלת ומה טעם וחית השדה ישחקו שם (איוב שם) ואיפשר כן אית בעיר אכל בעיר א"ר תנחומא גדולים מעשה אלקינו (תהלים קי"א ב') מה משונים הם מעשיו של הקדוש ברוך הוא: (ומהיכן) [ומה] הוא שותה ר' יהושע בן לוי אומר כל מה שירדן מכניס לששה חדשים הוא עושה אותה גמיאה [אחת] ומה טעם כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב שם כ"ג) ורבנן אמרין כל מה שהירדן מכניס לשנים עשר חדשים הוא עושה (אותו) [אותה] גמיאה (אחד) [אחת] ומה טעם כי יגיח ירדן אל פיהו ויש בהם (ליכלוך) [ליחלוח] פה [ור' יוסי אמר אין בהם ליחלוח פה] ומהיכן היה שותה תני רבי שמעון בן יוחי נהר יוצא [מעדן] ושמו יובל ומשם הוא שותה שנאמר על יובל ישלח שרשיו וגו' (ירמיה י"ז ח') תני בשם רבי מאיר ואולם שאל נא בהמות ותורך (איוב י"ב ז') זה בהמות בהררי אלף ועוף השמים ויגד לך (שם) זה זיז או שיח לארץ ותורך (שם שם ח') זו גן עדן ויספרו לך דגי הים (שם) זה לויתן מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (שם שם ט"ו) [הוי אם ארעב לא אומר לך]. מלך אחד מסרתי לך ולא היתה [בריה] יכולה לעמוד בו וזהו שלמה בן דוד ויהי לחם שלמה [ליום אחד] שלשים כור סלת [וששים כר קמח] (מלכים ה' ב') א"ר שמואל בר יצחק אילו מיני (מלטונים) [מלטומי'] היו אבל לסעודתו לא הייתה ברייה יכולה לעמוד עשרה בקר בריאים (שם שם ג') אפוטמים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (שם) מן המרעה לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים (שם) רבי ברכיה בשם רבי יהודא אומר מיני ציברייה ורבנין אומרין עוף גדול מעולה ומשובח היה עולה ונותן על שלחנו של שלמה בכל יום א"ר יהודא בר זבדא אלף נשים היו לשלמה וכל אחת ואחת היתה עושה סעודה כסעודה זו כסבורה שמא אצלה הוא סועד הוי אם ארעב לא אומר לך. (אפוי) [עפוי] אחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בו ואיזה זה (נהמין) [נחמיה] הפחה ואשר היה נעשה ליום אחד [שור אחד] צאן שש ברורות וצפרים נעשו לו כל עשרת ימים ויין להרבה ועם זה לחם הפחה לא בקשתי כי כבדה העבודה על העם הזה (נחמיה ה' י"ח) מהו לחם הפחה הונא בר יוקו אמר הקקבטין [הוי אם ארעב לא אומר לך]: ריח ניחחי תנא אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח [אמר להם הקב"ה בניי מכל קרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא הריח שנאמר ריח נחחי]: ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לאמנו רבקה הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בראשית כ"ד י"ז) גמיאה אחת ובטן רשעים תחסר זה עשו הרשע שאמר לאבינו יעקב הלעיטני נא מן האדם [האדם] הזה (שם כ"ה ל') אמר רבי יצחק בר אליעזר פער פיו אותו רשע כגמל ואמר אנא פתחי לפומי ואנת הוי משלח ואזיל כההיא דתנינן תמן אין אובסין את הגמל ולא דורסים אבל מלעיטים אותו (שבת פכ"ד): ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר (רות ב' י"ד) א"ר יצחק את ש"מ תרתי או ברכה שרתה בידו של צדיק או ברכה שרתה במעיה של צדקת [אלא מן מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת] ובטן רשעים תחסר אלו אומות העולם א"ר מאיר שאלתי את רבי דוסתאי (אחד) מן כוכבה (אמר לו) מהו ובטן רשעים תחסר (אמרתי לו) [אמר לי] גוי אחד היה בעירנו ועשה סעודה לכל זקני העיר (וזימני) [וזמנני] עמהם והביא לפנינו מכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולא היה שלחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד מה עשה נטל את הטבלא מלפנינו שהיתה יפה כששה ככרי זהב ושברה אמרתי לו מפני מה עשית כן אמר לי רבי אתם אומרים העולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם ואם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלים וקראתי עליו הפסוק הזה ובטן רשעים תחסר: ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיהו מלך יהודה שתי (אוגדות) [אגודות] של ירק וליטרא אחת של בשר היו מעלים לפניו בכל יום והיו ישראל מליזים אחריו ואומרים זה מלך ורצין בן רמליהו מלך ומשוש את רצין בן רמליהו (ישעיה ח' ו') יאי מלכות לרצין הדא היא דכתב יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצין בן רמליהו (שם) מה ההולכים לאט בר קפרא אמר חזרנו על כל המקרא ולא מצינו [מקום] ששמו לאט אלא זה חזקיהו מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל במקוה של ארבעים סאה מנין לאט אמר להם הקב"ה אוכלים אתון בעיין לכן הנני ה' מעלה עליכם את מי נהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו (שם שם ז') ובטן רשעים תחסר זה מישע מלך מואב [שנאמר ומישע מלך מואב] היה נוקד (מלכים ב' ג' ד') מה נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (שם) מה הוא אלף אילים צמר ר' אבא בר כהנא אמר (פרומטוי) [פרובטוי]: ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו אמר להם הקדוש ברוך הוא בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפני כלום אני נהנה מהם אלא הריח [שנאמר] ריח נחחי: תשמרו להקריב לי במועדו אתה צויתה פיקודיך לשמר מאוד (תהלים קי"ט ד') והיכן צוה בחומש הפיקודים לשמר מאוד תשמרו להקריב לי במועדו: היא הפרשה האמורה להלן היא הפרשה האמורה לכאן ולמה היא (אומרת) [אומרה] ושונה ר' יהודא ור' נחמיה ורבנין ר' יהודא אומר לפי (שהיה) [שהיו] ישראל אומרים לשעבר היו המסעים נוהגים התמידים [נוהגים] פסקו המסעים פסקו התמידים אמר הקב"ה למשה לך אמור להם שיהיו נוהגים בתמידים ורבי נחמיה אומר לפי שהיו ישראל מגללים בתמידים א"ל הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לישראל שלא יהו מגללים בתמידים ורבנן אמרין להלן לתלמוד וכאן למעשה רבי אחא בשם רבי חנינא בר פפא לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבים קרבנות ומתעסקים בהם ועכשיו שאין אנו מקריבים מהו להתעסק בהם אמר להם הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם כאילו אתם מקריבים אותם רב הונא אמר אין גליות הללו מתקבצות אלא בזכות משניות מה טעם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח' י') רב הונא אמר חורי כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכ"מ מוקטר ומוגש לשמי מנחה טהורה (מלאכי א' י"א) וכי יש מנחה בבבל אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם כאילו אתם מקריבים קרבנות ושמואל אומר ואם נכלמו מכל אשר עשה צורת הבית ותכונתו וגו' (יחזקאל מ"ג י"א) וכי יש צורת הבית עכשיו אלא אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתם מתעסקים בו כאילו אתם בונים אותו א"ר יוסי מפני מה (מתחילות) [מתחילין] לתינוקות מתורת כהנים א"כ יתחילו להם מבראשית אלא אמר הקב"ה מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים: ר' אבא בר כהנא ור' אבון תרויהון בשם ר' עזריה דכפר חטייה למלך שהיה לו שני (מגריפים) [מגריסין] בישל לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו בישל לו השני ואכלו והיה ערב לו ואין אנו יודעים איזה ערב לו ביותר אלא ממה שהוא אומר לשני כתבשיל הזה עשה לי אנו יודעים של שני ערב לו יותר כך הקריב נח קרבנות וערב לו להקדוש ברוך הוא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח' כ"א) הקריבו ישראל קרבן וערב לו להקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב ביותר אלא במה שמצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו אנו יודעים (שישראל) [של ישראל] ערב לו ביותר ר' אבין אומר למלך שהיה [מיסב] על הקובטין שלו והכניסו לו תבשיל ראשון ואכלו [והיה ערב לו וכן השני ואכלו וערב לו] והיה (מחיה) [ממחה] כזה שהוא ממחה את הקערה רבי אבין אומר חורי למלך שהיה מהלך בדרך הגיע לבורגנין הראשון ואכל לבורגנין השני ואכל שם ושתה שם ולן שם למה מתני על העולה היא העולה (ויקרא ו' א') אלא מלמד שהעולה כליל לאישים: כבשים בית שמאי אומרים שהן כובשים עונותיהם של ישראל כד"א ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו וגו' (מיכה ז' י"ט) וב"ה אומרים כל דבר שהיא [נכבש] סופו לצוף אלא כבשים בני שנה שהם מכבסים עונותיהם של ישראל כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' (ישעיה א' י"ח) ובן עזאי אומר כבשים בני שנה שהם מכבסים עונותיהם של ישראל ועושים [אותם] כתינוק בן שנה. שנים ליום בגלל היום: שנים ליום פרקליט ליום והיו לי נאם ה' צבאות ליום שאני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד [אתו] (מלאכי ג' י"ז): שנים ליום שהם נשחטים עליהם לשם היום. שנים ליום שיהא יודע איזה נשחט בשחרית ואיזה נשחט בערבית: עולת תמיד א"ר יודא בר' סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום מ"מ לא לן אדם בירושלים ובידו עון מה טעם צדק ילין בה (ישעיה א' כ"א): ר' יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן שלשה דברים שמע [משה] מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו בשעה שאמר ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח') אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה לא כשאתה סבור אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי בניהם למטה שנאמר ונועדתי לך שם וגו' (שם שם כ"ב) בשעה שחטאו ונתנו איש כופר נפשו (שם ל' י"ב) אמר משה רבון העולמים מי יכול ליתן פדיון נפשו אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשם וגו' (תהלים מ"ט ז' וח') אמר לו הקב"ה לא כשם שאתה סבור אלא זה יתנו (שמות ל' י"ג) כזה יתנו א"ר מאיר כמין מטבע אש (הראהו) הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו ובשעה שאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים אם אני מכניס כל חיות שבעולם יש בהם כדי העלייה אחת או כל העצים שבעולם יש בהם כדי הבערה אחת דכתיב ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיה מ' ט"ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא משה לא כשם שאתה סבור אלא כבשים בני שנה שנים ליום ולא שנים בבת אחת אלא אחד בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים רב הונא בשם רב אמר שדי לא מצאנוך שגיא כח (איוב ל"ז כ"ג) לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות על ישראל וכיון ששמע משה כך התחיל משבח בישראל ואומר להם אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו (תהלים קמ"ד ט"ו):

‎אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כח) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּמָּה אַתְּ חַיָּב לִי, אַתָּה חוֹטֵא לְפָנַי וַאֲנִי מַמְתִּי לְךָ, וְנַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי בְּכָל יוֹם וּבְכָל אֶמֶשׁ וְאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְהִיא מִתְחַיֶּבֶת, וַאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי. אַף אַתָּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְךָ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ. אַף אַתָּה דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי אֶצְלָךְ, אִם אֵין אַתָּה מַחֲזִיר מַשְׁכּוֹנוֹ, אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ. לְפִיכָךְ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. שֶׁהוּא קוֹרֵא תִּגָּר לְפָנַי וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֲנִי אָדָם וְהוּא אָדָם. הוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ, וַאֲנִי בַּמֶּה אֶשְׁכַּב. לְפִיכָךְ, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶה, הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת יְחִידִים. וְלֶעָתִיד, וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיה סה, כד). וְהַנָּבִיא אוֹמֵר: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב וְגוֹ' (ישעיה ל, יט).

שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב אוֹ עֵז. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אוֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְּאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְּרוּעָה. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּקְרִיבוּ קָרְבַּן שׁוֹר, רָמָה רֹאשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי. וְהָיוּ מְהַלְּכִין בַּהֲרָמַת רֹאשׁ וְאוֹמְרִין, עַכְשָׁו אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁנִּתְרַצָּה לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶזְבְּחָה בְּאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אֲשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'. שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב אוֹ עֵז. יֵשׁ שׁוֹר נוֹלָד, עֵגֶל אֵינוֹ נוֹלָד שֶׁיְּהֵא שׁוֹר שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַקְרִיב שׁוֹר. וְלָמָּה אָמַר שֶׁיַּקְרִיבוּ שׁוֹר. לְכַפֵּר עַל תַּבְנִית שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַסּוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי, הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי (תהלים קג, ג). תֵּדַע לְךָ, בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם (יחזקאל א, ו). מַה כְּתִיב שָׁם. וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל (שם פסוק ז). וּבִשְׁבִיל כַּפָּרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוֹסִיף לָהֶם עוֹד שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד (ישעיה ו, ב). לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּכַסּוּ רַגְלֵיהֶם, שֶׁהֵן דּוֹמוֹת כְּעֵגֶל. כִּבְיָכוֹל שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְיִזְכֹּר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו (שם). וְכָל כָּךְ לָמָּה. אֶלָּא לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, זֶהוּ הַסּוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי. אֵין לְךָ גָּדוֹל בָּעוֹפוֹת אֶלָּא הַנֶּשֶׁר, וְנַעֲשָׂה פָנִים לַחַיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵי נֶשֶׁר (יחזקאל א, י). הַגָּדוֹל שֶׁבַּחַיָּה אֲרִי וְנַעֲשָׂה פָנִים לַחַיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵי אַרְיֵה (שם). הַשּׁוֹר גָּדוֹל שֶׁבַּבְּהֵמוֹת וְנַעֲשָׂה פָנִים לַחַיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל (שם). פְּנֵי אָדָם (שם), בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל מָחָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשּׁוֹר וְנָתַן כְּרוּב תַּחְתָּיו. שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין מַזְכִּיר שָׁם אֶלָּא כְּרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב (שם י, יד). כָּל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי, הַסּוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי. וְלָמָּה הֵסִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֵגֶל, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין לְפָנָיו. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ עֲבֵרָה אוֹ דָּבָר רָע, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר, אָוֶן אִם רָאִיתִי בְּלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע ה' (תהלים סו, יח). וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ. בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹמֵד וּמְהַרְהֵר בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי (שם לא, כד). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמַע (מלאכי ג, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִין בָּהּ, הָיִיתִי מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹתֵיכֶם. אֲבָל לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא תִּקְרְאוּ לְפָנַי, אֲנִי עוֹנֶה אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיה סה, כד).

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. אלו טיפי דמים שהאשה מצטערת עליהם, דם בתולים ודם נדה, ולמה לקתה בדם, וכן נחש, לפי שגרם לחוה ולתולדותיה לחזור לעפר, לכך הוא ותולדותיו אכילתם עפר, שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה):

(משלי טז יא): "פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס": פלס - זה המקרא, ומאזני משפט - אלו הדינין, לה' - אלו ההלכות, מעשהו כל אבני כיס - זה התלמוד, וכל עושיהן עתידין ליטול שכרן לעתיד לבוא. אמר רבי יוסי הגלילי: משל למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס גדול, ובנה בתוכו מגדל גבוה ומקירו שהיה גנתו בתוכו, והשכיר פועלין והפקידן שיהיו עוסקים במלאכתן. עמד המלך ועלה בראש המגדל, והיה רואה אותם והן לא היו רואים אותו. לפנות יום בא המלך ועמד עליהם בדין, אמר: המעדרים יבואו ויטלו שכרן, המנכשין יבואו ויטלו שכרן, מלקטי צרורות יבואו ויטלו שכרן, ונשתיירו בהן פועלים שלא עסקו במלאכתן. אמר המלך: אלו מה הן עושין? אמרו לו: הן מפנין בתים מלאים לתוך בתי ריקנין. אמר המלך: וכי מה הנאה יש לי מהם? אמר המלך: אלו שעוסקים במלאכתי יטלו שכרן, ואלו שלא עסקו במלאכתי יצאו להריגה, שמרדו בדברי. כך ברא הקב"ה עולמו, ונתן בתוכו בני אדם, ופקדן שיהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, והשרה שכינתו ביניהם, הוא רואה אותם והם אינם רואין אותו, שנאמר (תהלים יא ד): "וה' בהיכל קדשו". לעתיד לבוא, עתיד הקב"ה לישב עליהם בדין, ומניח ספר תורה על חיקו, ויאמר: כל מי שעסק בזה - יבוא וייטול שכרו, שנאמר (ישעיהו לג יח): "איה סופר, איה שוקל, איה סופר את המגדלים": איה סופר - אלו מלמדי תינוקות לשם שמים, יבואו ויטלו שכרן. איה שוקל - אלו שוקלין קלים וחמורים, יבואו ויטלו שכרן. איה סופר את המגדלים - זה לומדי הלכות והגדות, יבואו ויטלו שכרן. רבי זעירא אומר: הרשעים, מה עתיד הקב"ה לעשות בהם? עתיד לומר להם: רשעים, לריק יגעתם כוחכם, הואיל ולא עסקתם בתורה ובמעשים טובים, אלא הייתם בעולמי ככלי ריק שאין בו חפץ, אין לי חפץ בכם. יכול ייפטרו וילכו להם חינם? לא, אלא בתחילה יראו בשמחתן של צדיקים, ואחר כך הם נידונים בגיהנם. משל למלך שעשה סעודה, והזמין את הכל, ולא קבע להם זמן, אלא אותם שהיו מקפידין על דבר המלך, הלכו ורחצו וסכו, וכיבסו את בגדיהם, והתקינו עצמם לסעודה, ואלו שלא היו מקפידין על דבר המלך, הלכו ועשו מלאכתן. כיוון שהגיע זמן הסעודה, אמר המלך 'יבואו כולם בבת אחת', אלו באין בכבודן, ואלו באין בניוולן. אמר המלך: אלו שהתקינו עצמם לסעודה יאכלו מסעודתי, ואלו שלא התקינו עצמם לסעודה לא יאכלו מסעודתי. יכול ייפטרו וילכו להם? אמר המלך: לא, אלא אלו יהיו אוכלין ושותין ושמחין, ואלו עומדין על רגליהן ורואין ולוקין ומצטערין, שנאמר (ישעיהו סה יג): "לכן, כה אמר ה' אלהים: הנה עבדיי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדיי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדיי ישמחו ואתם תבושו, הנה עבדיי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו". מי גרם להם? לפי שלא הקפידו על דבר המלך, עליהם פירש שלמה בחכמתו ואמר: (משלי טז כה): "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" - דרך ישר לפני איש, אלו שמקפידין על דבריו של הקב"ה; ואחריתה דרכי מוות - אלו שאין מקפידין על דבריו של הקב"ה.

הרי הוא אומר (תהלים כד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו. נקי כפים זה היה מרע"ה אב החכמים ואב הנביאים שהיו ידיו של משה נקיות מן הגזל שנאמר ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' וגו' לא חמור אחד מהם נשאתי וגו' (במדבר טו) ובר לבב זה משה שהיה לבו של משה ברור ביראת אלקים אשר לא נשא לשוא נפשי אמר הקב"ה למשה נפש רוח ונשמה שנתתי בך לא טענה דבר שוא שלא כתבתי בתורתי ולא נשבע למרמה שלא רמה בשבועתו שנשבע ליתרו שנאמר (שמות ב) ויואל משה לשבת את האיש אין ויואל אלא לשון שבועה שנאמר (שמואל א יד) ויואל שאול את העם וגו' נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה אלה האמור להלן הוא לשון שבועה אף אלה האמור כאן לשון שבועה הוא ומה שכרו של משה שקיבל ברכה מפי אלקיו שנאמר ישא ברכה מאת ה' וגו'. אבי שבשמים יהא שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. ותהיה לך קורת רוח מישראל עברתי בכל מקומות מושבותם של ישראל וראיתי כל הדברים המכוערים ודברים שאינם ראויין שעשו ישראל אעפ"כ לא שמרת אתה להם שום קנאה ונקמה ולא התגאית אתה עליהם ודברי תורתך לא מנעת מפיהם אלא זכרת להם הטובות שעשו לפניך ולא הרעות שעשו לפניך ואמרת להם ע"י ישעיהו (ישעיה סה) ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב כ"א שישו וגילו עדי עד וגו'. וכשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם עול מלכות שמים בנדבה אף הוא ירד משמי השמים העליונים ממקום כבוד גדלו ותפארתו וקדושתו ושיכן שמו הגדול עמהם בנדבה שנאמר (ישעיה לב) ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. אשרי אדם שמעשיו מרובים מחכמתו למה"ד לרגל שמונחת במנעל ומוצלת מכל צער ויגון שנאמר (ש"ה ז) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך וגו'. מה ירך בסתר אף כל דבר טוב שיעשה אדם יעשה בסתר. צדקה בסתר. ענוה עם אשתו בסתר. ואם עושה כן יהא חביב לפני המקום וכך אמר להם הקב"ה לישראל כמה וכמה פעמים כמו כן עתיד אני לקרוא עליכם אלף אלפים לטובה מפני שסלסלתם את התורה וחבקתם אותה על זרועכם ועל ידכם שנאמר סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה וגו' (משלי ד) ואומר בני תורתי אל תשכח וגו' כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וגו' (משלי ג) וכן הוא אומר בענין המשכן שנאמר (שמות לח) אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' ומאהבה שהקב"ה אוהב אותם את ישראל ומשמחה שהוא שמח עמהם הוא בעצמו משבח אותם שנאמר (שה"ש ג) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו במלך שלמה במלך מלכי המלכים הקב"ה שהשלום שלו: ד"א במלך שלמה בממ"ה הקב"ה שמתכוין ועושה שלום בארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת שעומדין לפניו ומקדישין שמו הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה עד שקיעת החמה אומרים ק' ק' ק'. ומשקיעת החמה עד יציאת החמה אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו שנאמר (איוב כה) עושה שלום במרומיו. ד"א במלך שלמה בממ"ה הקב"ה שהוא מתכוין ועושה שלום בכל באי העולם בכל מעשה ידיו שברא בעולמו. ד"א במלך שלמה במלך שלמה ודוד שהן היו יושבין על הכסא והיו עבדיהן ובני ביתן ובני מדינתן מביאין לפניהם אכילה ושתיה ומזונות וכל סיפוקי מאכלים אבל הקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אינו כך אלא הוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש היום הוא קורא ושונה ושליש היום דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שברא בעולמו שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר וגו'. ד"א במלך שלמה זה ממ"ה הקב"ה שהוא אינו דומה ונמשל למלך בשר ודם שהוא יושב על כסאו וזקני מדינתו יושבין לפניו והמלך לומד מהן דבר חכמה בינה דעה והשכל אבל הקב"ה ממ"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אינו כן אלא יושב על כסא הכבוד שלו שליש היום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא זן ומפרנס את הצדיקים ות"ח בחכמה ובבינה בדעה והשכל שנאמר (ישעיה מ) נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה ואומר (דניאל ב) ענה דניאל ואמר להוי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמא וגבורתא די ליה היא והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה וגו'. והוא מהשנא עדניא זו עדניא של סדום וזמניא זו זמניא של ירושלים מהעדה מלכין ומהקים מלכים זה נבוכדנצר יהב חכמתא לחכימין זה משה רבינו אבי החכמים אבי הנביאים ומנדעא לידעי בינה זה יהושע בן נון. ד"א יהב חכמתא לחכימין זה יוסף הצדיק שנאמר (בראשית מא) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ומנדעא לידעי בינה זה דניאל וחביריו שנאמר אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי (דניאל ב) הוא גלי עמיקתא זה עומק המרכבה ומסתרתא זה מעשה בראשית. ידע מה בחשוכא זה פורענותן של רשעים בגיהנם ונהורא עמיה שרא זה מתן שכרן של צדיקים בג"ע וכן הוא אומר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה לכך נאמר במלך שלמה. מהו בעטרה שעטרה לו אמו כשהיו ישראל במצרים ויצאו ממצרים והיו במדבר ולא שינו שמם ולשונם והיו מה"ש מרננים אחריהם ואומרים בודאי יש בהם כאלו כמעשה אברהם יצחק ויעקב לפי שלא שינו שמם ולשונם לכך נאמר בעטרה שעטרה לו אמו: ד"א מהו בעטרה וגו' כשיצאו ממצרים למדבר על חררה אחת יצאו ולא הרהרו אחר דרכיו של הקב"ה ולא אמרו שום דבר אלא היו תמימי דרך בדבר ואם רוצה אתה ללמוד וחפץ אתה בדברי תורה צא ולמד מירמיה מה שאמר בהן ביוצאי מצרים (ירמיה ב) הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר וגו'. לפיכך עשה הקב"ה את ישראל קדש בעולם מה הקדש הזה כל האוכל ממנו מתחייב מיתה לשמים כך הם ישראל שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' וגו'. ומהו ביום חתנתו וביום שמחת לבו כשעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היה הקב"ה צופה ובא ואמר בלבבו שמא לא יקבלו ישראל את תורתי עליהן כדרך שלא קבלו עליהן העכו"ם ויתחתם גזר דין עליהן ויאבדו מן העולם הזה והעולם הבא ח"ו. אבל אח"כ כיון שקבלו עליהן עול מלכות שמים בשמחה אף הקדוש ב"ה ממקום כבודו ותפארתו משמי השמים העליונים ירד עליהן ואמר להן (ישעיה מט) התשכח אשה עולה וגו' ואומר (תהלים קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'. וכיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן שנאמר (שמות כה) דבר אל בנ"י וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'. באותה שעה אמר הקב"ה בלבבו שמא לא יביאו בנ"י נדבתם לפני ושמא יהיו אומרים כלפי מעלה וכי לכסף וזהב הוא צריך והלא כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שלו הוא שנאמר (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות. ומפני מה אומר לבני אדם הביאו לי נדבה ועשו לי מקדש אבל מה שביקש הקב"ה מישראל נתנו לו ישראל והוא עושה לישראל מה שאמר להן. וכשעשו ישראל רצון הקב"ה במדבר והקב"ה מצא בהן קורת רוח כמה שנאמר בהן (שמות לה) ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו וגו'. וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וגו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. על אותה שעה הוא אומר (שה"ש ה) אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה. וכן כשערכתי תורת כהנים וצויתי את אבותיכם על הדינין של אותן הדברים מה שעשיתי בכם זבין וזבות נדות ויולדות ולא הרהרו עלי ולא אמרו שום דבר כלל אלא היו תמימי דרך בדבר ועל אותה שעה הוא נאמר (זכריה ח) והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה וגו': שמעוני אחי ואמי מי שיש לו עינים לראות ולב חכם להשכיל וכליות להתיעץ יבין וישכיל ויראה בעיני שכלו שאין בין אדם לבהמה כלום. ואפילו כשיש גדולה על האדם שמושיבין אותו מלך בקרון אעפ"כ יסתכל בלבו ובגופו ובעצמותיו וידע שהרוח והנשמה שברא הקב"ה לישראל בשביל אהבה שהקב"ה אוהב אותם ובשמחה שהוא שמח בהן ויעמידם מן העפר על רגליהם ויושיבם בין ברכיו ומגפפן ומחבקן ומנשקן ומביאן לחיי עוה"ב שנאמר (ישעיה סו) כי כאשר השמים החדשים וגו' וכן כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם חזרו ועשו תשובה בסתר שנאמר (שמות לג) וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו וגו' מלמד שעשו תשובה בסתר לפיכך נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליהם ונתן להם יוה"כ למחילה להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. וכן בימי יהושע בן נון קבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה שנאמר (יהושע כד) ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלקים אחרים כי ה' אלקינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים וגו' שכרן של ישראל שקבלו עליהן באותה השעה עול מלכות שמים באהבה לפיכך האריך הקב"ה את פניו להן שלש מאות שנה בימי שפוט השופטים ועשאן כתינוקות של בית רבן וכבנים על שלחן אביהם וקבע להם ברכה שהיא מדה טובה לעולם שנאמר (יהושע כב) ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם. ומנין תדע לך שכן הוא צא ולמד מגדעון בן יואש ומאבצן ומעבדון בן הלל הפרעתוני שהיו באותה שעה. בגדעון מה הוא אומר (שופטים ח) ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו. באבצן מהו אומר (שופטים יב) ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות וגו'. בעבדון מהו אומר (שופטים יב) ויהי לו ארבעים בנים ושלשים בני בנים רוכבים על שבעים עירים. וכן בימי שמואל קבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה ויראה שנאמר (שמואל א ז) ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' וגו'. וכן אחר ששאלו בני ישראל מן שמואל שימנה להם מלך וכשהיה ממנה להם מלך קבלו ישראל עליהם עול מלכות שמים ביראה שנאמר (שמואל א יב) ויירא כל העם מאד את ה' ואף הוא השיב אותם כענין שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וגו' אך יראו את ה' ועבדתם אותו באמת בכל לבבכם וגו'. שכרן של ישראל שקבלו עליהן עול מלכות שמים ביראה אף הקב"ה ירד משמי השמים העליונים ממקום גדלו ותפארתו וקדושתו ושכן עמהם במלחמה שנאמר (שמואל א ז) ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה' וגו'. וקבע להן ברכה שהוא מדה טובה בעולם שנאמר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול וגו'. וכן בימי אליהו הנביא היו ישראל יראי שמים לאמיתן כשהוא היה עומד ובונה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע סביב שנאמר (מלכים א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'. ויבנה את האבנים מזבח בשם ה' ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח וגו'. ואמר לתלמידים שלו מלאו ארבעים כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו וילכו המים סביב למזבח וגם את התעלה מלא מים (מלכים א יח) וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדים של מים נתמלא כל המקום מים אינו כן אלא כשאמר להם לתלמידים שלו מי שיש לו מים יבוא ויצוק על ידי א"ל אלישע תלמידו יש לי מים בכדי א"ל אליהו בא וצק על ידי מיד היה בא אלישע ויצוק על ידיו ויצאו מהן עשר מעינות עד שנתמלא כל המקום מים שנאמר (מלכים ב ג) ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו באותה שעה עמד אליהו להתפלל שנאמר (מלכים א יח) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלקים וגו' ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואתה האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה. באותה שעה עזבו ישראל את הע"ז שהיתה בידם והיו יראי שמים לאמיתן שנאמר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים וגו': בכל דור ודור צופה הקב"ה בשתי ידיו ונותנן כנגד לבו וחוזר ונותנן כנגד זרועותיו ובוכה עליהן בין בסתר בין בגלוי ומפני מה הוא בוכה בסתר מפני שגנאי הוא לארי שיבכה לפני שועל וגנאי הוא למלך שיבכה לפני עבדיו וגנאי הוא לרב שיבכה לפני תלמידיו וגנאי הוא לבעל הבית שיבכה לפני הפועל ששכרו. שנאמר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיה ח) וכי נגד ירמיה הכתוב מדבר הא אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה שחלק את עולמו לשתי מדות אחת של צדיקים ואחת של רשעים אחד של מדת הצדיקים כיצד צא ולמד מבן עשרים שנה ואילך כיון שבא אדם למשנה ולמד מהן יראת שמים ומעשים טובים מלוין אותו עד שהוא נכנס לבית עולמו והקב"ה שמח ובא כנגדו ואומר מה אם יהיה לו בן או בן בן ממלא מקומו של אביו שנאמר (תהלים יז) ממתים ידך ה' ממתים מחלד וגו'. מדה של רשעים כיצד צא ולמד מבן שלש עשרה שנה ואילך כיון שבא אדם למקרא ולמשנה ופורש בדרכים מכוערים ודברים שאינן ראויין הקב"ה מתאנח ובא כנגדו ואומר מה אם יהיה לו בן או בן בן ויזכור שמו של אביו שנא' (מלאכי ג) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר כתיב (מלכים ב יד) כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד וגו'. ואין עוזר לישראל וגו' ויושיעם ביד ירבעם בן יואש וכי מה נשתנה ירבעם בן יואש מכל מלכי ישראל שהיו לפניו והלא ירבעם עובד ע"ז היה אלא מפני שלא קבל לשון הרע עליו על עמוס הנביא שנאמר (עמוס ז) וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל וגו'. מיד גער בו ירבעם והוציא לאמציה בנזיפה ואמר לו ח"ו לא ניבא הנביא אותה נבואה ואם נתנבא כך לא מעצמו הוא מתנבא כך אלא מן השמים הוא מתנבא באותה שעה אמר הקב"ה דור וראש הדור עע"ז היו הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה הריני נותנה בידו של זה מפני מה מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס ועליו הוא אומר (מלכים שם) הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' וגו'. בא זכריה בן ירבעם בן יואש בן יהוא אחריו ואם היה עושה תשובה ומעשים טובים היה צדיק בן רשע והיה טוב לו וכיון שלא עשה תשובה והיה רשע בן רשע לכן היה רע לו וכן במדה הזאת לכל משפחות האדמה בין לישראל בין לעכו"ם. וכן בימי חזקיהו מלך יהודה והיו ישראל עוסקין במקרא במשנה במדרש בהלכות ואגדות. שכרן של ישראל שקבלו עול מלכות שמים בימי חזקיהו אותה הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר (זכריה יד) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיהם כך נעשה לחזקיהו מלך יהודה ולדורו כיצד שנאמר (ישעיה לז) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וגו' וקבע להם נחמה שהיא מדה טובה בעולם שנאמר (ישעיה מ) נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וגו'. משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שכעס על אשתו והיה לו ממנה בן כמו שנים עשר חודש ובכל יום מכניסין אותו לפניו והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו ואוחזו בשתי ידיו ומושיבו בין ברכיו ואומר לו אלמלא רחמי שרבים עליך כבר הוצאתי את אמך מתוך ביתי כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שנאמר (הושע ו) מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וגו' ואומר (הושע יא) לא אעשה חרון אפי לא אשיב לשחת אפרים וגו.

(והשקה את האשה עד) וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אין לי אלא בטנה וירכה שאר אבריה מנין, תלמוד לומר ובאו בה, אני אקרא ובאו בה מה תלמוד לומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אבר שהתחיל בעבירה ממנו תתחיל הפורענות. כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. כיוצא בו אתה אומר ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. כיוצא בו אתה אומר ואכבדה בפרעה ובכל חילו פרעה התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. כיוצא בדבר אתה אומר הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. אף כאן וצבתה בטנה ונפלה ירכה אבר שהתחיל בעבירה הוא התחיל בפורענות. והלא דברים קל וחומר אם מדת פורענות ממועטת אבר שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות קל וחומר למדת הטובה מרובה. והיתה האשה לאלה שיהיו אלין בה ואומרים יארעך כשם שאירע לפלונית. לשבועה שיהיו נשבעים בה שיארעך כשם שאירע לפלונית וכן הוא אומר (ישעיה ס"ה) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי. נמצינו למדין, שהרשעים, שבועה לצדיקים. ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים שכן הוא אומר (ירמיה ד') והתברכו בו גוים ובו יתהללו ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית יב) ואומר ויברכם ביום ההוא לאמר (שם מ"ח):

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר כל תולדות שבתורה חסרין ו', חוץ משנים שהן מלאין, אלה תולדות פרץ (רות ד יח), אלה תולדות השמים, שניהן מלאים. אמר ר' יהודה הלוי בר שלום והן ששה, אמר ר' פנחס בשם ר' ראובן כנגד ששה דברים שהיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה, זיו פניו מנין, שנאמר משנה פניו ותשלחהו (איוב יד כ). קומתו מנין, שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה). חייו מנין, שנגזר עליו מיתה [שאילו זכה] היה חי וקיים לעולם. ופירות הארץ מנין, שנאמר ארורה (הארץ) [האדמה] בעבורך (בראשית ג יז). וגן עדן מנין, שנאמר ויגרש את האדם (שם שם כד). וחמה ולבנה מנין, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו (ישעיה יג י), אבל לעולם הבא הקב"ה (חזיר לו) [מחזירן], זיו פניו [מנין], שנאמר כל רואיהם יכירום וגו' (שם סא ט). וקומתו מנין, שנא' ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו יג), ר' יהודה אומר מאי קוממיות, עתיד שיהיו כל אחד ואחד (מישר) [מישראל] גובהו מאה אמה. ר' שמעון בן יוחי אומר מאתים אמה, שנאמר קוממיות, קום מאה, מיות מאה, הרי מאתים. (ויחיו לעולם) [וחייו מנין], שנאמר כימי העץ ימי עמי וגו' (ישעיה סה כב). ופירות הארץ מניין, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה [כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר] (יחזקאל מז יב). וגן עדן מנין, שנאמר ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע יד ח). חמה ולבנה מנין, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיה ל כו). אמר ר' אחא בשם ר' חנינא מחץ מכתו של עולם ירפא.

מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היה עושה בסתר והיה לו עשרה בנים מאשה אחת ששה זכרים וארבע נקבות ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער. ואמרו לא יצתה אותה שנה ולא שנית ולא שלישית עד שבא עזרא והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל ואותו הכהן עמהם ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו עליו הכתוב אומר (תהילים ל״ז:ד׳) בטח בה' ועשה טוב וגו'. והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וגו'. וכך אמר הקב"ה לישראל בני וכי יש יכולת בהבלי מכחישי התורה ליתן לעובדיהם אכילה ושתיה ומזונות אפילו בעוה"ז ואצ"ל בעוה"ב אבל אתם בני ישראל לקחתי אתכם אצלי משום שהכל שלי והכל מעשי ידי ולא עוד אלא שאני יושב על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואת כל מעשי ידי שבראתי בעולמי שנאמר (ישעיהו כ״ו:ג׳-ד׳) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים ששני עולמים שלי לפיכך אני אומר הבוטח בשמך באמת לא יבוש לעולם שנאמר (תהילים כ״ב:ה׳-ו׳) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו ואומר (ישעיה כה) אלקי בך בטחתי אל אבושה וגו' גם כל קויך לא יבושו וגו'. וכן הבטחת על ידי עבדיך הנביאים שנאמר (ירמיהו י״ז:ז׳-ח׳) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. אשריהם הצדיקים שכך בטחונן שהן בוטחין על אביהם שבשמים שברא את העולם בחכמה בבינה בדעת ובהשכל לכך נאמר והיה כעץ שתול וגו'. משלו משל למה"ד למלך שהביא עבדו דורון לפניו איפה של חטים אם טחנה ולא בררה הרי זה דבר מגונה אם בררה ולא טחנה הרי זה דבר מגונה בררה וטחנה ולא הוציא ממנה סולת הרי זה מדה בינונית אבל אם בררה וטחנה והוציא ממנה סולת הרי זו מדה שלמה. כך ת"ח דומים בעוה"ז בד"ת קרא אדם ולא שנה הרי זה דבר גנאי שנה ולא קרא הרי זה דבר גנאי קרא ושנה ולא שימש ת"ח זו מדה בינונית אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושמש ת"ח זו מדה שלמה לכך נאמר (ישעיהו י״ח:ז׳) בעת ההיא יובל שי לה' צבאות וגו' כדי לעשות רצון אביהם שבשמים כמו במנחה לפני המלך וכן הוא אומר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה ומהו העץ אשר יעלה בנחל זה אלו ת"ח שיש בהם תורה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ומעשים טובים ושימוש ת"ח והכל משכימין ויוצאין לפני הגבורה ועובדין לפני בני ישראל ולת"ח מכאן ומכאן והכל יהא מתוקן ומונח לפניהם. משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו על השלחן וצבר ציבורין לפניהם שאין להם סוף כך ת"ח בעוה"ז בד"ת כיון שקראו את המקרא ושנו את המשנה וד"ת מתוק עליהם הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעשים טובים ות"ת והכל יהא מתוקן לפניהם לכך נאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וגו' לא יבול עלהו וגו' מה זית זה אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ת"ח גם בניהם הם תלמידי חכמים ואינם פוסקים מד"ת לא ביום ולא בלילה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים שנאמר (תהילים קכ״ח:א׳) אשרי כל ירא ה' וגו'. יכול אתה לומר אף העבדים אף הגרים שהן יראי שמים אף הן בכלל אשרי. שאם לא כן היה לו להכתוב שיאמר אשרי החכמים ותלמידיהם ומלמדיהם אלא מן המקרא שלאחריו לא תוכל לומר כך מדכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך מעיד אני עלי שמים וארץ שכל ת"ח שאוכל משלו ונהנה מיגיע כפו ואינו נהנה משל צבור כלום הרי הוא בכלל אשרי וכל שלחן שאין ת"ח נהנה ממנו אינו מבורך שנאמר (איוב כ׳:כ״א) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו ואין שריד אלא ת"ח שנאמר (יואל ג׳:ה׳) ובשרידים אשר ה' קורא: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך אשתך תהא כגפן שהוא עושה פירות ולא כגפן שאינו עושה פירות ואימתי תהא אשתך כגפן שהוא עושה פירות כל זמן שאשתך תהא בירכתי ביתך מה כתיב בתריה בניך כשתילי זיתים מה זית זה יש בו זית לאכילה וזית ליבש וזית לשמן ושמנו דולק בכל הנרות כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך היא אינה דומה אלא לגפן שאינה זזה ממקומה לעולם ובניה דומין לזית מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי תלמוד מהם בעלי משא ומתן מהן חכמים ומהן נבונים יודעי בינה כל דבר בעתו לכך נאמר אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים וגו'. שניה לה אשה שמהלכת בשוק ומדברת עם כל אדם היא גורמת רעה לעצמה ושיהיו בניה רעים ומתחייבת בעצמה ובבניה מכאן אמרו אשה רעה גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו בניה בעלי מומים כיצד אם היא מתגברת פעם בחוץ פעם ברחובות היא גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו כל בניה רעים בעלי מומין ואם לא קוצה לה חלה בטהרה או פשעה לה מן הנדה האמורה בתורה גם היא גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו כל בניה בעלי מומין ואינה מוצאה קורת רוח לעולם ובשביל מעשיהן המקולקלין הויין להם בנים חגרין אלמין וסומין אחד מהן שוטה ואחד מהן רשע. תדע לך שכן הוא שכל זמן שתלמידי חכמים בבית המדרש ודברי תורה מתוק עליהן מתוך כך הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעשים טובים ות"ת צא ולמד מתינוק הזה כשדנין אותו אין דנין אותו לא מתחלה כשנולד ולא משעה שגומלין אותו מן החלב עד שמכניסין אותו בבית רבו כיון שבא אדם בבית רבו למקרא ולמשנה ואח"כ הניח הכל ופירש והולך לו אז דנין אותו שנאמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו'. אבל אם עוסק במקרא ומשנה ואינו פורש הכל אוהבין אותו ומרחמין עליו שנאמר (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל חיי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש ומנין לתורה שהיא משולה לאשה שנאמר (משלי י׳:א׳״ח:כ״ב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' וכיון שלומד את התורה הרי זה מביא טובה לעולם ויכול הוא לבקש רחמים ולהתפלל לפני הקב"ה ויפקפק את הרקיע ויביא מטר לעולם לכך נאמר ויפק רצון מה' ואומר כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך וגו' ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' (ישעיהו נ״ד:ח׳) ובזמן שישראל עוסקין בתורה ועושין צדקה ומשפט הקב"ה שמח בהן ומגיד להן ששמחתן יהא עד סוף כל הדורות שנאמר (תהילים קל״ב:י״ג-י״ד) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני וכי מה שמחה יש לו לאדם אלא בד"ת בלבד הא כל המשמח בכסף וזהב באבנים טובות ומרגליות מה שמחתו בהן לאחר מיתה הלא לאחר שמחתך מות א"כ מה יתרון לכל שמחתו אבל אתם בני בואו ושמחו עם התורה שמחה שלמה כדרך שאני משמח בכם לעד ולעולמי עולמים שנאמר (ישעיהו ס״ה:י״ח) כי אם שישו וגילו עד עד וגו'. מהו לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד לבן שהוא בכור לאביו ולאמו שמחדש ד"ת שהכל שמחין בו כיצד אם יש לאדם בן בכור בבית רבו אם יש בו תורה שמחה מתחדש לו לאביו בכל יום עליו הכתוב אומר (משלי י) בן חכם ישמח אב אבל אם פשע הבן בחכמה ומוציא חכמתו לדברים של בטלה ולדברים אחרים ואביו אינו מיסרו עליו הכתוב אומר (משלי י״ג:כ״ד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר:

ברוך המקום ברוך הוא שבחר בכם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן בכם חכמה בינה דעה והשכל שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה. ד"א קומי רני בלילה וגו' אין רוני זו אלא הודאת היסורין כיצד עושה אדם כל מה שהוא עושה ובאו עליו יסורין יעמוד בחצי הלילה וישבח ויברך וירומם ויגדל ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא שנאמר (תהילים קי״ט:ס״ב) חצות לילה אקום להודות לך וגו'. והיכן היה דוד יודע לכוון חצות לילה אלא כך אמרו חכמים כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכשהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והתחיל הכנור לנגן מאליו לכך נאמר חצות לילה וגו'. ואומר (משלי כ״ח:י״ג) מכסה פשעיו לא יצליח וגו' כדי להציל מידיו כל מה שעשה וכן כשבאו עליו יסורין לטובתו (נ"י לטובת ישראל הם וכו') הם באים עליו כדי להציל מידיו כל מה שעשה לא יאמר בלבו אני צדיק אני ישר גומל חסדים אני עלי יבאו יסורין אל יכמרו דברים במקום כשאינו יכול לדבר ואל ידבר דברים אלא יסתכל אדם בעצמו ויודיע לעצמו שלא לשום אדם נושא הקב"ה פנים שנאמר (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל ולהלן הוא אומר (דברים י׳:י״ז׳:י״ז״ד:א׳) בנים אתם לה' אלקיכם כשהוא מייסרן אינו מייסרן אלא לאמיתן שנאמר (דברים ח׳:ה׳) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' וכי יש לך אדם בעולם שהוא רוצה שיחטא בנו ח"ו שנאמר (דברים י) כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים וגו': ד"א קומי רני בלילה אין רננה זו אלא שמחה שנאמר (ירמיהו ל״א:ז׳) רנו ליעקב שמחה ואומר (זכריה ב׳:י״ד) רני ושמחי בת ציון רני ברננות הרבה ושמחי בשמחות הרבה מפני מה כי הנני בא ושכנתי בתוכך וגו' ואומר (צפניה ג׳:ט״ו) רני בת ציון וגו' הסיר ה' משפטיך וגו' ואומר (זכריה ב׳:ג׳) ויראני ה' ארבעה חרשים וגו' ואלו הן בן דוד ובן יוסף ואליהו וכהן צדק. ברוך המקום ב"ה שבחר בחכמים ובתלמידיהם ומקיים עליהם במדה שאדם מודד מודדין לו כמו שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וחוזרין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבבם ומחזיקין ד"ת על פיהם ומקבלין עליהם בשמחה עול מלכות שמים כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתן שנאמר (תהילים ד׳:ח׳) נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. משלו משל למה"ד למלך שהיה לו גן עצים סמוך לתוך ביתו וטובל הגינה ומעדרה ומשקה אותה מים מהשקוי (נהר) ונותן לה זבל בזויות כל עץ ועץ שיש בה ימי זקנותו יפים מימי בחרותו שנאמר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי וגו' (נ"י ואומר לא יגעו לריק ואומר וכו') ואומר (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. דבר זה עתיד להיות בסוף ונעשה מקצתו היום. דבר אחר קומי רני בלילה אין רנה זו אלא דרך שבח אבל כל זמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים אף הקב"ה בעצמו בא ומשבח את שמו הגדול בפניהם שנאמר רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו' ואומר (ירמיהו ל״א:י״ב) ובאו ורננו במרום ציון וגו' לפיכך הייתי אומר חייב אדם שיברך וישבח ויפאר וירומם ויגדל ויקדש לשמו של הקב"ה על כל מה שבאות לו לאדם בין טובות ובין רעות הא כיצד פגע בו ארי ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לארי היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו דוב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לדוב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו כלב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לכלב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו זאב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לזאב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו נחש או עקרב ולא עקצו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לאלו היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא עקצוהו הכהו קוץ במקום בשר ולא הכהו במקום גידים ועצמות יברך וישבח לשמו של הקב"ה שלא הכהו במקום גיד ועצם. וכל המתפלל ונותן הודאה על הקלות כאלו התפלל ונותן הודאה על החמורות שנאמר (תהילים ל״ב:ו׳) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וגו'.

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וְגוֹ' וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ. וַהֲלֹא כְּתִיב: וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם (נחמיה ט, כ). אֶלָּא אוֹתָן שַׁיָּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶם מִיתָה, לֹא הָיוּ רוֹאִים בַּמִּדְבָּר נַחַת רוּחַ וְלֹא רוּחַ טוֹבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רוֹעִים בַּמִּדְבָּר וְגוֹ' (במדבר יד, לג), זֶה הוּא עַם שֶׁקָּצְרָה נַפְשָׁם בַּדֶּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, הִשְׁווּ עֶבֶד לְקוֹנוֹ. וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלוֹקֵל, שֶׁלֹּא הָיָה יָכֹל אוֹתוֹ הַדּוֹר לִטְעֹם מִן פֵּרוֹת הָאָרֶץ כְּלוּם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁהָיוּ מְגַלִּין לָהֶם הַתַּגָּרִים הַסַּל הַבָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, הָיוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרַע הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (דברים א, לה), כָּל טוּב הַבָּא מֵחֲמַת הָאָרֶץ. לְכָךְ נִתְקַצֵּר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ. הֵם שֶׁרִנְּנוּ, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה. וַיִּשְׁלַח ה' בָּעָם אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים. מָה רָאָה לִיפָּרַע מֵהֶן בִּנְחָשִׁים. אֶלָּא נָחָשׁ הוּא פָּתַח בְּלָשׁוֹן הָרַע תְּחִלָּה, וְנִתְקַלֵּל, וְלֹא לָמְדוּ מִמֶּנּוּ וַיְדַבְּרוּ לָשׁוֹן הָרַע עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יָבֹא נָחָשׁ מִי שֶׁהִתְחִיל בְּלָשׁוֹן הָרַע תְּחִלָּה וְנִתְקַלֵּל, וְיִפָּרַע מִמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשָּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִפְרַע מֵהֶם בִּנְחָשִׁים. הַנָּחָשׁ, אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם, נֶהְפָּכִין בְּפִיו לֶעָפָר, דִּכְתִיב: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיה סה, כה). וְאֵלּוּ אוֹכְלִין אֶת הַמָּן שֶׁנֶּהְפַּךְ לָהֶם לְמַטְעַמִּים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם (תהלים קו, טו), וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם (שם עח, כט). וְאוֹמֵר: זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר (דברים ב, ז). יָבֹא נָחָשׁ שֶׁאוֹכֵל מִינִין הַרְבֵּה וּבְפִיו טַעַם אֶחָד, וְיִפָּרַע מֵאוֹכְלֵי מִין אֶחָד וְטוֹעֲמִים מִינִין הַרְבֵּה. אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, שֶׁשּׂוֹרְפִין אֶת הַנֶּפֶשׁ. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר, הַנְּחָשִׁים שֶׁהָיָה הֶעָנָן שׂוֹרֵף אוֹתָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גָּדֵר לַמַּחֲנֶה לְהוֹדִיעָם נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַמָּקוֹם, אוֹתָן גִּירָה בָּהֶן. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וְיֹאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִּבַּרְנוּ בַּה' וּבָךְ, יָדַעְנוּ שֶׁדִּבַּרְנוּ בְּמֹשֶׁה. וְנִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ. רַבִּי אוֹמֵר, נָחָשׁ יְחִידִי הָיָה, לְהוֹדִיעֲךָ עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּהָה לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וּלְהוֹדִיעְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ חָטָאנוּ, מִיָּד נִתְרַצָּה לָהֶם, שֶׁאֵין הַמּוֹחֵל נַעֲשָׂה לָהֶם אַכְזָרִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיְרַפֵּא הָאֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ (בראשית כ, יז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְּלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ (איוב מב, י). וּמִנַּיִן שֶׁאִם סָרַח אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ חָטָאתִי שֶׁאִם אֵינוֹ מוֹחֵל לוֹ נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם אֲנֹכִי חָלִילָה לִי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם (ש״‎א יב, כג). אֵימָתַי, כְּשֶׁבָּאוּ לוֹ וְאָמְרוּ חָטָאנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאנוּ כִּי עָבַרְנוּ וְגוֹ' (שם פסוק יט). וְהֵשִׁיב, חָלִילָה לִי מֵחֲטֹא. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ. לֹא נְשׁוּךְ נָחָשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַנָּשׁוּךְ, אֲפִלּוּ נָשׁוּךְ מִפֶּתֶן וְעַקְרָב וְחַיָּה רָעָה וְכֶלֶב. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂימֵהוּ עַל הַנֵּס, זְרָקוֹ לָאֲוִיר וְעָמַד. וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בְּאוֹבוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ אוֹיְבִים לַמָּקוֹם. וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, שֶׁהָיוּ מְלֵאִים עֶבְרָה. וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד, שֶׁלֹּא הָיָה הַנַּחַל אֶלָּא מָלֵא זֶרֶת וְלֹא יָכְלוּ לְעָבְרוֹ. וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה נִשְׁתַּהוּ לְעָבְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַתָּה קוּמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד, וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְגוֹ' (דברים ב, יג-יד). מִשָּׁם נָסְעוּ וַיַּחֲנוּ מַעֲבַר אַרְנוֹן, שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְֹּׂרָפִים (במדבר כא, ו), מָה רָאָה לִפָּרַע מֵהֶם בִּנְחָשִׁים, לְפִי שֶׁנָּחָשׁ פָּתַח בְּלָשׁוֹן הָרָע תְּחִלָּה וְנִתְקַלֵּל וְלֹא לָמְדוּ מִמֶּנּוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא נָחָשׁ שֶׁהִתְחִיל בְּלָשׁוֹן הָרָע תְּחִלָּה, וְיִפָּרַע מִמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִפְרַע מֵהֶם בִּנְחָשִׁים, הַנָּחָשׁ אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם מִתְהַפְּכִים בְּפִיו לְעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, וְאֵלּוּ אוֹכְלִין אֶת הַמָּן שֶׁנֶּהְפַּךְ לְמַטְעַמִּים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טו): וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם, וְאוֹמֵר (דברים כ, ז): זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָבָר, יָבוֹא נָחָשׁ שֶׁאוֹכֵל מִינִין הַרְבֵּה וּבְפִיו טַעַם אֶחָד, וְיִפָּרַע מִן אוֹכְלִים מִין אֶחָד וְטוֹעֲמִין מִינִין הַרְבֵּה. הַנְּחָשִׁים הַשְֹּׂרָפִים, שֶׁשֹּׂוֹרְפִים אֶת הַנֶּפֶשׁ, רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר, הַנְּחָשִׁים הַשְֹּׂרָפִים, שֶׁהָיָה הֶעָנָן שׂוֹרֵף אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן גָּדֵר לַמַּחֲנֶה, לְהוֹדִיעֲךָ נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָן גֵּרָה בָּהֶן.

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ (בראשית ג, יד), בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָצְצוּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, בָּא נָחָשׁ לְלַמֵּד עַל מַפַּלְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם וְנִמְצָא לָמֵד מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מו, כב): קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, חַד מִנְהוֹן אָמַר אַתָּה גָּרַמְתָּ לַבְּרִיּוֹת שֶׁיְהוּ מְהַלְּכֵי גְּחוּנִים עַל מֵתֵיהֶם, אַף אַתָּה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף קִלְּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ בָּהּ בְּרָכָה, אָמַר אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, הֵיאַךְ הָיָה בּוֹרֵחַ לַכֹּתֶל וְנִכְנַס לַחֹר וְנִצֹּל. (בראשית ג, יד): וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אָמַר רַבִּי חִילְפָאי לֹא עָפָר מִכָּל צַד אֶלָּא בּוֹקֵעַ וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע וְשׁוֹמֵט גִּידִין שֶׁל אֲדָמָה וְאוֹכֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֶעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִנָּחָשׁ וְגִבְעוֹנִים, נָחָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ וגו', גִּבְעוֹנִים (יחזקאל מח, יט): וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, רַבִּי אָסֵי וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַחַיָּה וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא מְהַלֵּךְ קוֹמְמִיּוּת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. אֲנִי עֲשִׂיתִיךָ שֶׁתְּהֵא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת כְּאָדָם, וְאַתָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם וְלִשָֹּׂא אֶת חַוָּה, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, הֱוֵי מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נִתַּן לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ. וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וּבְקֹרַח וּבִלְעָם וּבְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וּבַאֲדוֹנִיָּהוּ וּבְעֻזִּיָּהוּ וּבְהָמָן, מַה שֶׁבִּקְּשׁוּ לֹא נִתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִטַּל מֵהֶם.

פס'. למען ירבו ימיכם. אם למדתם את בניכם תורה ירבו ימיכם ואם לאו מתקצרין. אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לתת לכם אין כתיב אלא לתת להם. נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה. כימי השמים על הארץ. שיהו פני הצדיקים דומין ליום. וכן הוא אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. רבי שמעון בן יוחאי אומר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כימי העין ימי עמי אין עץ אלא תורה שנא' (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה:

ד"א אלה פקודי המשכן. ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, כי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל אברהם אבינו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא אברהם, כי (המלות) [האותיות] הפוכות. מה תקנתו של עולם, שנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, וכנגדן שנים עשר שבטים, ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית, ביום הראשון בראת שמים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת, (ישעיה מ' כ"ב) וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ. ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר והבדילה הפרכת לכם (שמות כ"ו ל"ג). ביום השלישי בראת את הים הגדול, שנאמר יקוו המים מתחת השמים וגו' (בראשית א' ט'), וכנגדו עשינו לך כיור, וים שעשה המלך שלמה. וגם ביום השלישי בראת מזונות, שנאמר תדשא הארץ (שם שם י"א), ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים. ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות, שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו' (שם שם ט"ז), וכנגדן עשינו לך מנורה, שנאמר ושבעה נירותיה עליה (זכריה ד' ב'), כנגד שבעה מזלות שהעולם מתנהג בהם, והם חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק מאדים. ביום החמישי בראת העופות, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א' כ'), וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כ"ה כ'). ביום הששי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד, וגדולת אהרן יותר גדולה מגדולת אדם הראשון, שאדם [הראשון] כיון שעבר עבירה, שהיא הגזרה שגזרת ואמרת שלא יאכל מן האילן והוא אכל, ונטרד מגן עדן, אבל אהרן כיון שבא לידי סרחון, נתרצה לו הקב"ה, ונכנס ושימש באוהל מועד, וכפר על בני ישראל, מיד השיב הקב"ה את כנסת ישראל, ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים, כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר כי הנני בורא שמים וגו' (ישעיה ס"ה י"ז). וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י"ב ג'), וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, שנאמר ועץ השדה יתן פריו (ויקר' כ"ו ד'), וכנגד שעשיתם מנורה ונירותיה, הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' (ישעיה ל' כ"ו), וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם, שנאמר מי אלה כעב תעופנה וגו' (ישעיה ס' ח'), וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתם לכם גדולה ככהנים, שנאמר ואתם כהני ה' תקראו וגו' (ישעי' ס"א ו'), לכך אמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה ח'), שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב"ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב"ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות עד היו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה:

דָּבָר אַחֵר, מַה תִּצְעַק אֵלָי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, שְׁתֵּי פְּעָמִים הוּא אוֹמֵר בַּפָּסוּק וַאֲנִי, וַאֲנִי, וּמשֶׁה אוֹמֵר (דברים לב, לט): רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן הַמָּקוֹם וּמְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בַּתְּפָלָּה, שׁוֹמֵעַ לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד לָבוֹא (ישעיה סה, כד): הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע, וּמָה הֵם מְדַבְּרִים, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד וּמַשְׁמִיעַ תַּלְמוּדוֹ, כִּבְיָכוֹל הוּא יוֹשֵׁב וּמַשְׁמִיעַ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וּכְתִיב (ישעיה ל, כ): וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, וְאוֹמֵר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִם כֵּן מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בָּשָׂר וָדָם אִם שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי אָדָם עוֹשֶׂה דִינוֹ, אִם לֹא שָׁמַע אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן דִּינוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, עַד שֶׁלֹא יְדַבֵּר אָדָם הוּא יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה אוֹמֵר (דברי הימים א כח, ט): דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ וגו' וְכָל יֵצֶר מַחְשָׁבוֹת מֵבִין, עַד שֶׁלֹא יְצָרָהּ מַחֲשָׁבָה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מֵבִין. אַתָּה מוֹצֵא לִפְנֵי שִׁבְעָה דּוֹרוֹת עַד שֶׁלֹא נוֹלַד נְבוּכַדְנֶצַּר נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה וּפֵרַשׁ מֶה עָתִיד לַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, יג): וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, וּמַה אִם לִפְנֵי שִׁבְעָה דּוֹרוֹת צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרָאָה מֶה עָתִיד לַחְשֹׁב, הַצַּדִּיק בֶּן יוֹמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֶה עָתִיד לַחֲשֹׁב, לְכָךְ כְּתִיב: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, לְכָךְ נֶאֱמַר: מַה תִּצְעַק אֵלָי.

בְּהֵמָה בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵיזוֹ זוֹ (תהלים נ, י): בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, י): וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהוּא אוֹכֵל, מַה טַּעַם (איוב מ, כ): וְכָל חַיַּת הַשָֹּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם, אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכֵיל בְּעִיר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ מָה רַבּוּ מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּמַכְנִיס, הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, כג): הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ, וְיֵשׁ בָּהֶן לִכְלוּךְ פֶּה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר אֵין בּוֹ כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (בראשית ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, וְיוּבָל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ח): וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר (איוב יב, ז): וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ. שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת, זוֹ בְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׂדַי, (איוב מ, ח): אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָֹּ, זֶה גַּן עֵדֶן, (איוב מ, ח): וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן, (איוב מ, ט): מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹאת.

מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לָךְ זֶה שְׁלֹמֹה (מלכים א ה, ב ג): וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי זְבִידָא אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשָׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ה, יח): וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִים וְנוֹחִין לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחֹחַ.

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם (במדבר כח, ג), לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו', אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ.

הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו'. (שמות כג) ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהן בישראל יותר מבכל מעשה ידיו וקנה אותם קנין גמור וקרא אותם בנים ועבדים לשמו. בא וראה מה נאמר בהן בישראל (שמות ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. יהי רצון מלפניך אבי שבשמים שלא תתנני ביד שליח לעולם מה כתיב מקודם (שמות יט) בחדש השלישי וגו' ואחריו מה כתיב (שמות כא) ואלה המשפטים ואחריו מה כתיב הנה אנכי שולח מלאך וגו'. משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שבא בסוסים ובפרשים ובחיילות הרבה כיון ששמעו עבדיו ובני ביתו נזדעזעו ופחדו ורעדו וחרדו חרדה גדולה והמלך היה חכם ופקח ובעל בינה ומחשבה. מה עשה בא וישב במדינה סמוך לביתו ואמר להשרים והדוכסין שלו כמה בעלי בתים יש להם תנו להם כך וכך חטין ושעורין לאכילה וצמר ופשתים להלבישם כמה עניים ואביונים יש בהם כמה סומין ופסחין וחרשים יש בהם תנו להם כך וכך חטין ושעורין לאכילה וצמר ופשתים להלבישם. כמה נערים וקטנים וכמה זקנים וזקנות יש בהם תנו להם כך וכך חטין ושעורין לאכילה וצמר ופשתים להלבישם. מיד נחו עבדיו ובני ביתו מן הפחד והחרדה. כך כשנגלה הקב"ה ליתן התורה לישראל לא נגלה עליהם אלא במאתים וארבעים ושנים אלפים רבבות מלאכים שנאמר (תהלים סח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן ונאמר (חבקוק ג) אלוה מתימן יבוא וגו'. אף כשבא הקב"ה ושכן על הר סיני היה עמו עשרים ושנים אלף מלאכים ממונים על ישראל ונוטלין כל א' וא' מישראל שנים עשר מיל שנאמר כנשר יעיר קנו וגו' יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב) וכשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל את התורה באותה שעה נזדעזעו ורעדו ופחדו וחרדו חרדה גדולה שנאמר (שמות יט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה וגו' ואומר (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. כיון שראה משה את ישראל שהיו מתייראין כשהיה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא והיה מדבר עמהם אמר להם משה אל תיראו שנאמר ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וגו' פייסן משה תחלה לישראל ואח"כ ערך להם נזיקין וכל מדות הדין דכתיב אח"כ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וגו' עד ורצע אדוניו את אזנו וגו'. אוי להם לרשעים שבשביל מעשיהם המקולקלים ודברים שאינן ראויין שהם עושין הן מביאין את עצמן לידי פסול והן עניים עד יום מותן והלא הדברים הם ק"ו ומה אם הרשעים שנמכרים בגניבתם אומר הכתוב (דברים טו) העניק תעניק לו מצאנך וגו' לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי וגו'. צדיקי עולם שעושין רצונו של מקום בכל יום עאכ"ו. משלו משל למה"ד למלך שהיה לו פלטרין גדולים והדלת נעולה שאין אדם יכול לכנוס בהן והיה זיז יוצא ממנה והיו עליו תאנים וענבים וכל מיני מגדים כולן וזיז אחר סמוך לו יוצא ממנה והיה עליו אכילה ושתיה וכל מיני מזונות וסיפוקין כולן וכל העם העומדים חוץ מפלטרין של מלך באים ועוברים ושבים שם מה הן אומרים מן הזיז שהוא יוצא מן הפלטרין של מלך אתה תוכל לידע מה יש בתוכה כך מן היסורין של הצדיקים בעולם הזה אתה למד מדת פורענותן של הרשעים בגיהנם. אף משלותן של רשעים בעוה"ז אתה למד מתן שכרן של הצדיקים לעוה"ב שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' ואומר (ישעיה סד) ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה וגו': פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני זקן אחד ואמר לי וכי יש עכו"ם לימות בן דוד ואמרתי לו כי כל הגוים וכל הממלכות שעינו אותם את ישראל ולחצו אותם יהיו רואין בשמחתן של ישראל ויצטערו ויכעיסו בלבבם ואח"כ הן הולכין לעפרם ושוב אינן חוזרים לעולם שנאמר (תהלים קיב) רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד ואומר (ישעיה סה) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי וגו'. וכל הגוים וכל הממלכות אשר לא עינו את ישראל ולא לחצו אותם יהיו רואין בשמחתן של ישראל והויין אכרים וכורמים לישראל שנאמר (ישעיה סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו וגו' ואומר (ישעיה סה) ולעבדיו יקרא שם אחר אלו כשרים שבישראל לימות בן דוד. עד שאני עומד ומדבר עם הזקן בא אצלי תלמיד אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לי עוסק אני בד"ת ומחמד ומתאוה ומצפה אני אם תורה תבא אלי ואין תורה באה אלי. אמרתי לו בני לא זכה האיש לד"ת אלא א"כ מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמים כשור הזה שמכניסין אותו לעול והוא מוסר עצמו על כבוד בעליו לעובדו שנאמר (משלי יד) ורב תבואות בכח שור מה הבריות אומרים שרוב תבואתה של התורה בכח השור ואומר (משלי טז) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ואומר העניים והאביונים מבקשים מים ואין וגו' אני ה' אענם (ישעיה מא) אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותם על מה שאמרת שאתה מקבל את פושעי ישראל בתשובה שאפילו הגדיל אדם מאה עבירות זו למעלה מזו ועשה תשובה הריני עמו ברחמים ואקבל את תשובתו שאפי' עומד אדם ומחרף כלפי מעלה ויחזור ויעשה תשובה אתה הקב"ה מוחל לו על כלם שנאמר (ישעיה לה) אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם וגו' ואין עור וחרש ופסח ואלם אלא מי שהוא חסר דעת בד"ת וחסר מעשים טובים שהרי נאמר כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה (ישעיה לה).

[ה] בעשרה מקומות נקראו ישר' כלה, שש על ידי שלמה, ושלש על ידי ישעיה, ואחת על ידי ירמיה. שש על ידי שלמה, אתי מלבנון כלה (שה"ש ד:ח), ליבבתיני אחותי כלה (שם ט), מה יפו דודיך אחותי כלה (שם י), נפת תטפנה שפתותיך כלה (שם יא), גן נעול אחותי כלה (שם יב), באתי לגני אחותי כלה (שם ה:א). ושלש על ידי ישעיה, כי כולם כעדי תלבשי ותקשרם ככלה (ישעיה מט:יח), והדין, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה (שם סא:י), ומשוש חתן על כלה (שם סב:ה). ואחת על ידי ירמיה, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה (ירמיה לג:יא). וכנגדן לבש הקב"ה עשרה לבושין. ביום ביריתו של עולם, הלבוש הראשון שלבש הקב"ה של הוד והדר היה, שנ' הוד והדר לבשת (תהלים קד:א). הלבוש השיני שלבש הקב"ה ליפרע מדור המבול של גאות היה, שנ' י"י מלך גאות לבש (שם צג:א). הלבוש השלישי שלבש הקב' ליתן תורה לישר' של עוז היה, שנ' לבש י"י עוז התאזר (שם). הלבוש הרביעי שלבש הקב"ה ליפרע ממלכות בבל לבן היה, שנ' לבושיה כתלג חיור (דניאל ז:ט). הלבוש החמישי שלבש הקב"ה ליפרע ממלכות מדי של נקמה היה, שנ' וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה (ישעיה נט:יז), הרי תריי. הלבוש השביעי שלבש הק' ליפרע מלכות יוון של צדקה היה, שנ' וילבש צדקה כשירין וכובע ישועה בראשו (שם), הרי תריי. הלבוש התשיעי שעתיד הקב"ה ללבוש ליפרע ממלכות אדום אדום הוא, שנ' מדוע אדם ללבושיך (שם סג:ב). הלבוש העשירי שעתיד הקב"ה ללבוש ליפרע מגוג ומגוג הדור הוא, שנ' זה הדור בלבושו (שם א). אמרה כנסת ישר' לפני הקב"ה מכל לבושין אין לך נאה כזה, שנ' זה הדור בלבושו (שם). כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא:יא). ר' פנחס ור' חלקיה בש"ר סימון כאיניש דאמ' ליה לחבריה קודשא בריך הוא יצמח לך זכו בדינך, וראו גוים צדקך (שם סב:ב). א"ר לוי לפי שבעולם הזה כל מי שהוא מפרש שמו של הב"ה חייב מיתה, שנאמ' ונוקב שם י"י מות יומת (ויקרא כד:טז), כך לעתיד לבא כל מי שהוא מפרש שמו של ירושלם חייב מיתה, שנאמ' וקורא לך שם חדש וגו' (ישעיה סב:ב). א"ר לוי ששה דברים עתיד הב"ה לחדש לעתיד לבא ואלו הן, שמים וארץ ולב ורוח ושמו של משיח ושמה של ירושלם. שמים וארץ מניין, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה (שם סה:יז). ולב ורוח מניין, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה (יחזקאל לו:כו). ושמו של משיח מניין, יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (תהלים עב:יז). ושמה של ירושלם מניין, וקורא לך שם חדש (ישעיה סב:ב). א"ר לוי טובי דקרתא דשמה כשם מלכא ושם מלכא כשם אלהא. דשמה כשם מלכא, ושם העיר מיום י"י שמה (יחזקאל מח:לה). ושם מלכא כשם אלהא, בימיו תושע יהודה וישראל (ירמיה כג:ו). חסלת שוש אשיש.

דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמו, ז): עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוֹן (ירמיה נ, לג): כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה. (תהלים קמו, ז): נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים ח, ג): וַיְעַנְךָ וַיַרְעִיבֶךָ. (תהלים קמו, ז): ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ הִתַּרְתִּי לְךָ, אָסַרְתִּי לְךָ חֵלֶב בְּהֵמָה וְהִתַּרְתִּי לְךָ בְּחַיָּה, אָסַרְתִּי לְךָ גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחַיָּה וְהִתַּרְתִּי לְךָ בְּעוֹף, אָסַרְתִּי לְךָ שְׁחִיטָה בְּעוֹפוֹת וְהִתַּרְתִּי לְךָ בְּדָגִים. רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ הִתַּרְתִּי לָךְ, דַּם הַנִּדָּה אָסַרְתִּי לְךָ הִתַּרְתִּי לְךָ דַּם בְּתוּלִים, אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אִישׁ הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַשְּׁבוּיָה. אֵשֶׁת אָח הִתַּרְתִּי לְךָ יְבָמָה, אִשָּׁה וְאֶת אֲחוֹתָהּ בְּחַיֵּיהֶם הִתַּרְתִּי לְךָ לְאַחַר מִיתָה, לְבִישַׁת כִּלְאַיִם הִתַּרְתִּי לְךָ סָדִין בְּצִיצִית, בְּשַׂר חֲזִיר הִתַּרְתִּי לְךָ דָּג שֶׁשְּׁמוֹ שִׁבּוּטָא, אֶת הַחֵלֶב הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַשֻּׁמָּן, אֶת הַדָּם הִתַּרְתִּי לְךָ טְחוֹל, בָּשָׂר בְּחָלָב הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַכְּחָל. רַבִּי מְנַחֲמָא וְרַבִּי בֵּבַי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמְרוּ תַּחַת מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ הִתַּרְתִּי לָךְ, תַּחַת אִסּוּר דָּגִים לִוְיָתָן דָּג טָהוֹר, תַּחַת אִסּוּר עוֹפוֹת זִיז עוֹף טָהוֹר הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים נ, יא): יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ אֶת כְּנָפָיו מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לט, כו): הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ זִיז, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה מִינֵי טַעַם מִזֶּה וּמִזֶּה. תַּחַת אִסּוּר בְּהֵמוֹת (תהלים נ, י): בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר בְּהֵמָה אַחַת הִיא וּרְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי עֲשָׂבִים וְהִיא אוֹכֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, כ): כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְהִיא אוֹכֶלֶת, מַאי טַעְמָא (ישעיה סה, י): וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא וּרְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ מִינֵי בְּהֵמוֹת, וְהִיא אוֹכֶלֶת, מַאי טַעְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, כ): וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם, וְאֶפְשָׁר כֵּן אִית בְּעִיר אָכֵיל בְּעִיר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גְּדוֹלִים הֵם מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים מַה מְּשֻׁנִּין הֵם מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אֶחָת, מַאי טַעְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, כג): הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גְּמִיעָה אַחַת, מַאי טַעְמָא (איוב מ, כג): יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ, וְיֵשׁ בָּהֶם לִכְלוּךְ פֶּה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר אֵין בָּהֶם לִכְלוּךְ פֶּה, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וּשְׁמוֹ יוּבַל וּמִשָּׁם הוּא שׁוֹתֶה, מַאי טַעְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ח): וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר (איוב יב, ז): וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, זֶה בְּהֵמוֹת, (איוב יב, ז): וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ, זֶה זִיז שָׂדָי, (איוב יב, ח): אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, זֶה גַּן עֵדֶן, (איוב יב, ח): וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן, (איוב יב, ט): מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹאת.

ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. א"ר שמואל כל קילוס וקילוס שישראל מקלסין להקב"ה כבודו יושב ביניהם שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. אמרה אסתר אם אין אתה עונה אותנו מאבדין אותנו מיד מה אני אומרת יושב תהלות ישראל אם הושעתנו ואתה קדוש בין כך ובין כך ואתה יושב תהלות ישראל. א"ר יהושע ב"ל יבוא עלי אם נסתכלתי בספר אגדה מימי. פעם אחת מצאתי ספר אגדה ראיתי בו מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה אמירה וצווי כנגד מאה ושבעים וחמש שנותיו של אברהם אבינו. שנאמר (תהלים סח יט) לקחת מתנות באדם. זה אברהם. שנאמר (יהושע יד טו) האדם הגדול בענקים הוא. ומאה וארבעים ושבע מזמורים שבספר תהלים כנגד שנותיו של יעקב אבינו. מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ומאה ועשרים ושלש פעמים שעונין אחר הקורא את ההלל הללויה כנגד שנותיו של אהרן. ומה טעם (תהלים לד י) יראו את ה' קדושיו. זה אהרן שנקרא קדוש. שנאמר (שם קו טז) לאהרן קדוש ה'. רבי שמואל בשם רבי חנינא אמר על כל תהלה ותהלה שישראל מקלסין אתה למעלה מן הקילוס. שנאמר (נחמיה ט ה) ומרומם על כל ברכה ותהלה. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר כתיב (בראשית יח א) וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל. ישב כתיב בא לעמוד אמר לו הקב"ה שב סימן זה יהי לבניך שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין את שמע ומתפללין הן יושבין וכבודי עומד ביניהם. ומה טעם (תהלים פב ב) אלקים נצב בעדת אל. רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אלקים עומד אין כתיב כאן אלא נצב בעדת. כמה דאמר (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (ישעיה ה, ח): הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, מַלְוֵהוּ עַל בֵּיתוֹ מַלְוֵהוּ עַל שָׂדֵהוּ לִטְלָהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אַתֶּם סְבוּרִין שֶׁאַתֶּם יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ, (ישעיה ה, ח): וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כָּזֶה שֶׁהוא צוֹוֵחַ בְּאָזְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לֹא בְאַחַת אֶלָּא בִשְׁתַּיִם, כָּךְ בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת. הִגַּעְתֶּם חֻרְבָּן רִאשׁוֹן לְחֻרְבָּן שֵׁנִי, מַה חֻרְבָּן רִאשׁוֹן צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, אַף חֻרְבָּן שֵׁנִי צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. עַד אֶפֶס מָקוֹם, מִי גָרַם לַמָּקוֹם לֵחָרֵב עַל שֶׁלֹא הִנִּיחוּ מָקוֹם שֶׁלֹא עָבְדוּ בוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, בַּתְּחִלָּה הָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל ח, יב): וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶּן אָדָם וגו' עֹשִׂים בַּחשֶׁךְ וגו', וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָם חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין אַחַר הַדֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז, ח): וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ, וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין עַל הַגַּגּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה א, ה): וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בַּגַּנּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, ג): זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יג): עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בַּשָֹּׂדוֹת, דִּכְתִיב (הושע יב, יב): גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי טֶבִי בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָה אָמְרֵי עַל כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם הָיוּ מַעֲמִידִין צֶלֶם. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמְרֵי הָיָה אֶחָד מֵהֶן חוֹרֵשׁ שָׂדֵהוּ לוֹכְסוֹן מַעֲמִיד צֶלֶם בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיְהוּ רָאשֵׁי תְּלָמִים מַרְאִין לָהּ. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בְּרָאשֵׁי הַדְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, כה): אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן הִתְחִילוּ [חזרו] לִהְיוֹת עוֹשִׂין בָּרְחוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל, כד): וַתִּבְנִי לָךְ גָּב וַתַּעֲשִׂי לָךְ רָמָה בְּכָל רְחוֹב. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בָּעֲיָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, כח) (ירמיה יא, יג): כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וגו'. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בַּחוּצוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יא, יג): וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלַיִם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבּשֶׁת. עַד אֵימָתַי, עַד שֶׁהִכְנִיסוּהָ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח, ה): סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה, מַהוּ בַּבִּאָה, אָמַר רַבִּי אַחָא הָא בִּיָּיה בִּיָּיה תּוֹתָבָא מְפַנֵּי מָארֵי בֵיתָא. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה (ישעיה כח, כ): כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ, מַהוּ מֵהִשְׂתָּרֵעַ, שֶׁתָּרִיעַ לְקַבֵּל אִשָּׁה וּבַעְלָהּ וְרֵעָהּ. וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס, עֲשִׂיתֶם מַסֵּכָה צָרָה לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים לג, ז): כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.

וחרה אפי ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן חרון אף. ונאמר להלן חרון אף, וחרה אף ה' בכם (דברים ז). מה להלן עצירת גשמים וגלות, אף כאן עצירת גשמים וגלות. ומה (להלן) חרב אף (כאן) חרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים ממשמע שנאמר והרגתי אתכם בחרב, איני יודע שנשיכם אלמנות [ובניכם יתומים], ומה תלמוד לומר והיו נשיכם אלמנות ((ובניכם יתומים) [אלא אלמנות ולא אלמנות].) כענין שנאמר, ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (שמואל ב' כ). ובניכם יתומים ((אין) ואין יתומין אלא) שאין ב”ד מניחין אותם בנכסי אביהן, מפני שהן בחזקת קיימים. והרי דברים קל וחומר. ומה אם כשלא תענון את הדין אין נשיכם אלמנות, כשתעשון את הדין על אחת כמה וכמה. [כמו] שכתוב משפט אמת שפוטו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ז). ואומר, כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא (ישעיה נז) (עאכ"ו שאין נשיכם אלמנות ובניכם יתומים). וכן הוא אומר, למען תירא את ה' אלהיך [וגו' ולמען יארכון ימיך] (דברים ו). ואומר, ולמדתם אותם את בניכם (שם יא) ואומר למען ירבו ימיכם (שם). ואומר, כי (ימי) [כימי] העץ ימי עמי. ואומר, לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם (ישעיה סה). ואומר, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו (שם מח). ואומר, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' (שם סו). ואומר, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'. (ואומר,) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך וגו' (שם נט). על אחת כמה וכמה שתאריכון ימים בעולם הזה ותראו לכם בנים ובני בנים ותזכו לחיי העולם הבא.

[ד"א] שור או כשב או עז. למה אמר הקב"ה להקריב שור, לכפר על תבנית שור, שנאמר הסולח לכל עוניכי וגו' (תהלים קג ג), תדע לך ראה מה כתיב ארבעה פנים [לאחת] (וארבעה) [וארבע] כנפים (לאחד) [לאחת] להם (יחזקאל א ל), מה כתיב שם ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל (שם שם ז), ובשביל כפרתן של ישראל הוסיף להם [עוד] שתי כנפים, שנ אמר שש כנפים [שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו] (ישעיה ו ב), למה כדי שיתכסו הרגלים שהן דומות לעגל, כדי שלא יראה אותם, ויכור מעשה העגל, בשתים יכסה רגליו, וכל כך למה, אלא לכפר על ישראל, הסולח לכל עוניכי. אין לך גדול בעוף אלא הנשר, ונעשה פנים לחיה, שנאמר ופני נשר לארבעתן (יחזקאל א י), הגדול שבחיה ארי, והוא עשוי פנים לחיה, שנאמר (פני האחד) [והשלישי] פני אריה (שם י יד), והשור גדול בבהמה, ועשה אותו פנים לחיה, שנאמר ופני השור [מהשמאל] לארבעתן (שם א י), (ופני אדם) ובשביל ישראל מחה הקב"ה את השור, ונתן כרוב תחתיו, שאין אתה מוצא שהוא מזכיר אם אלא כרוב, שנאמר פני האחד פני הכרוב (שם י יד), וכל כך למה, לכפר על ישראל, הוי יפה אמר הסולח לכל עוניכי. למה הסיר הקב"ה את העגל, שיהו ישראל זכין לפניו, ולא עוד אלא כשאחד מישראל מהרהר בלבו עבירה או דבר רע, [אין] הקב"ה מצרפה, שכן דוד אומר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' (תהלים סו יח), ומה הקב"ה שומע, כשאדם עומד ומהרהר בתפלה, שנאמר אכן שמע אלהים והקשיב בקול תפלתי (שם שם יט), ולא עוד אלא כששני בני אדם יושבין ועוסקין בתורה, הקב"ה מקשיב ושומע, שנאמר [אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו] ויקשב ה' וישמע (מלאכי ג טז), אמר הקב"ה בזכות התורה שאתם עסוקין בה הייתי מקשיב ושומע תפלותיכם, אבל לעולם הבא עד שלא תאמרו לפני תפלה ותקראו לפני, אני שומע אתכם, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה [עוד הם מדברים ואני אשמע] (ישעיה סה כד).

כָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּעוֹלָם לְשׁוֹן נְקֵבוֹת, לוֹמַר מָה הַנְּקֵבָה הַזֹּאת מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת וְחוֹזֶרֶת וְיוֹלֶדֶת, כָּךְ הֵן הַצָּרוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶן, וְהָיוּ אוֹמְרִים שִׁירוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבוֹת, לְכָךְ עָמְדוּ בָּבֶל וּמָדַי וְיָוָן וֶאֱדוֹם, וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, אֵין עוֹד צָרוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, טז): כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, וּכְתִיב (ישעיה לה, י): שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִֹּׂיגוּ וגו', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמְרִים שִׁיר לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צח, א): שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ.

(דף קמד) תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות. א״ל וכ״ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך. טפשין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהן מקושטים והטפשין שבהן נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים. אמר הללו שקשטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קשטו את עצמן לסעודה יעמדו ויראו. חתנו של ר״מ היה אומר משום ר״מ והלואי שיהיו הללו עומדין ונראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים שנא׳ (ישעיה סה יג) כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי רונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין:

קטו תְּנָן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵע אֵיזֶה יוֹם יָמוּת? אָמַר לָהֶם: וְכָל־שֶׁכֵּן! יָּשׁוּב הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר, וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: (קהלת ט׳:ח׳) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמָן. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן, וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: כְּלוּם חָסֵר לְבֵית הַמֶּלֶךְ? טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה בְּלֹא טֹרַח? פִּתְאוֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם נִכְנְסוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהֵן מְקֻשָּׁטִים, וְהַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן נִכְנְסוּ לְפָנָיו כְּשֶׁהֵן מְלֻכְלָכִין. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים. אָמַר: הַלָּלוּ, שֶׁקִּשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ. הַלָּלוּ, שֶׁלֹּא קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ. חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: וְהַלְוַאי שֶׁיִּהְיוּ הַלָּלוּ עוֹמְדִין וְנִרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁין. אֶלָּא, אֵלּוּ וָאֵלּוּ יוֹשְׁבִין, הַלָּלוּ אוֹכְלִין, וְהַלָּלוּ רְעֵבִים. הַלָּלוּ שׁוֹתִים, וְהַלָּלוּ צְמֵאִים. שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ה:י״ג) "כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ, הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ. וְגוֹ' הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוֹב לֵב, וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב". דָּבָר אַחֵר: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין.

והיה כי תבואו אל הארץ תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן. כאשר דבר והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (שמות ו׳:ח׳). כיוצא בדבר אתה אומר, הוא אשר דבר ה' שבתון (שמות ט״ז:ה׳) והיכן דבר – והיה ביום הששי וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר, הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו' (ויקרא ט) והיכן דבר – ונועדתי שמה לבני ישראל וגו' (שמות כ״א:ל״ג). כיוצא בדבר אתה אומר, פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' כאשר דבר (דברים יא) והיכן דבר – את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו' (שמות כג). כיוצא בדבר אתה אומר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך (דברים יב) והיכן דבר – כי אוריש גוים מפניך וגו' (שמות לד) ושתי את גבולך מים סוף וגו' (שמות כג), כיוצא בדבר, כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו) והיכן דבר – ברוך תהיה מכל העמים (שם ז), כיוצא בדבר אתה אומר, וה' האמירך היום (וגו' שם) והיכן דבר – את ה' האמרת היום). כיוצא בדבר אתה אומר, ולתתך עליון וגו' והיכן דבר – ונתנך ה' לראש ולא לזנב (שם כח) (ואומר) [כיוצא בדבר אתה אומר, ולהיותך עם קדוש וגו' כאשר דבר והיכן דבר – ] והייתם לי קדושים וגו' (ויקרא י). כיוצא בדבר אתה אומר, שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר (ישעיה א) והיכן דבר – האזינו השמים ואדברה (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר (ישעיה א) והיכן דבר – ראו עתה כי אני הוא (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, ואם תמאנו ומריתם וגו' והיכן דבר – והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו' (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, בלע המות לנצח וגו' (ישעיה כה) והיכן דבר – אני אמית ואחיה וגו' (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, אז תתענג על ה' וגו' (ישעיה נב) והיכן דבר – ירכיבהו על במותי ארץ וגו' (דברים לב). כיוצא בדבר, הנה באה ונהיתה נאם ה' הוא היום אשר וגו' (יחזקאל לב) והיכן דבר – אשכיר חצי מדם (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, וישבו איש תחת גפנו וגו' (מיכה ד׳:ד׳). והיכן דבר – ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, ולא יהיה שריד וגו' (עובדיה א) והיכן דבר – וירד מיעקב והאביד שריד וגו' (במדבר כ״ו:ס״ג). כיוצא בדבר אתה אומר, וה' פקד את שרה וגו' (בראשית כא), והיכן דבר – אבל שרה אשתך וגו' (שם יז) כיוצא בדבר אתה אומר, ויעש ה' לשרה וגו' (שם כא) והיכן דבר – (ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'). כיוצא בדבר אתה אומר, ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם וגו' (יואל ד) והיכן דבר – ויאמר ארור כנען וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר, וה' אמר לכם לא תספון וגו' (דברים יז) והיכן דבר – כי אשר ראיתם וגו' (שמות יד). כיוצא בדבר אתה אומר, זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ישעיה סה). והיכן דבר – והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, מן הגוים אשר אמר ה' (מלכים א' יא) והיכן דבר – לא תתחתן בם (דברים ז). כיוצא בדבר אתה אומר, אז אמר שלמה ה' אמר וגו' (מלכים א' ח) והיכן דבר – כי בענן אראה על הכפרת (ויקרא טז). כיוצא בדבר אתה אומר, והיו לי אמר ה' (מלאכי ג) והיכן דבר – והייתםם לי סגלה (שמות יח). כיוצא בדבר אתה אומר, והיה כל אשר יקרא ביום וגו' (יואל ג) והיכן דבר – וראו כל עמי הארץ (דברים כח). כיוצא בו, וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה', והיכן אמר – הנסתרות לה' אלהינו וגו' (דברים כח) (אף כאן אתה אומר, והיה כי תבואו אל הארץ וגו' תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן). והיה כי יאמרו אליכם בניכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני בנים להם. (שנאמר) ויקד העם וישתחוו וגו' למה השתחוו – משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות עלו. ר' נהוראי אומר, העבודה, ולא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וגו' (יחזקאל כו). וכתיב ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א), שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד – ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו. ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה, כתיב לא ראו איש את אחיו, שהיו קוברין מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויבים ושמחו במפלתם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' רבי יוסי הגלילי אומר, ראויין היו שונאיהם של ישראל כליה במצרים, עד שגמר (אחד מהם) את פסחו. (ואמרתם זבח פסח הוא) ללמדך שכל מי ששומע הנסים האלו שעשה הקב"ה לישראל במצרים, צריך לשבח (וגומר), ואומר ויספר משה לחותנו וגומר, ויחד יתרו (וגו'). וילכו ויעשו ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. ויעשו, וכי כבר עשו – אלא משקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו (וגומר). כאשר צוה ה', להודיעך שבחן שכשם (שאמרו להם משה) ואהרן כן עשו. (דבר אחר) מה תלמוד לומר כן, אלא אף משה ואהרן עשו כן.

להוסיף לכם תבואתו. מכאן אמרו רבותינו ז"ל בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, לפי שבעולם הדה אדם מישראל מוליד בן. ומוליכו לבית הספר, ויגע עמו ומלמדו תורה, ומתוך עונות הוא מת, ואינו שמח הימנו, אמר להם הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעולם הבא אני מסיר את יצר הרע מביניכם, אתם מולידים ושמחים בהם, שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה וגו' (ישעי' סה כג). אמן:

דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה סה, א): נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן (שמות טז, ב): וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה הַלָּנָה הָיָה שָׁם, אֶלָּא הַצֵּידָה שֶׁהוֹצִיאוּ בְּיָדָם מִמִּצְרַיִם עָשָׂה לָהֶם שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוּדוֹת, וְאָכְלוּ אוֹתוֹ שְׁלשִׁים וְאֶחָד יוֹם, וְשָׁלֵם אוֹתוֹ הַבָּצֵק וּבָעֶרֶב הֵלִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה לָהֶם לָבוֹא וְלוֹמַר לְמשֶׁה הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁנִּשְׁלַם אוֹתוֹ הַבָּצֵק, אֶלָּא בָּאוּ עָלָיו בִּמְרִיבָה וְאָמְרוּ (שמות טז, ג): כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב, אָמְרוּ רָעָב שֶׁל לֶחֶם וְרָעָב שֶׁל מַיִם. וְכֵיוָן שֶׁהֵלִינוּ הָיָה צָרִיךְ מִיָּד שֶׁיֵּצֵא הַכַּעַס עֲלֵיהֶם וְלֹא עָשָׂה לָהֶם כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן עָשׂוּ כְּמוֹת שֶׁהֵן וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה כְּמוֹת שֶׁאָנִי, אֱמֹר לָהֶם בְּשַׁחֲרִית יִהְיֶה הַמָּן יוֹרֵד לָכֶם. הֱוֵי: נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, הָיָה לָהֶם שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּלְתָה הָעֻגָה יַעַמְדוּ וִיבַקְּשׁוּ רַחֲמִים מִלְּפָנַי, אֶלָּא עָמְדוּ וְשָׁפְכוּ תַּרְעֹמֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב (ישעיה סה, א): הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי. מַהוּ הִנֵּנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא הִנֵּנִי עַל הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ו): הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָׁם עַל הַצּוּר, וְהִנֵנִי עַל הַמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם.

דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם, [הדא הוא דכתיב] [[דכתיב]] (משלי ט, ה): לְכוּ לַחְמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי גָּרַם לָכֶם לֶאֱכֹל מִן הַמָּן וְלִשְׁתּוֹת מֵהַבְּאֵר, מִפְּנֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כה): שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וגו', הֱוֵי בִּזְכוּת לַחְמִי נְטַלְתֶּם לַחְמוֹ שֶׁל מָן, וּבִזְכוּת יַיִן שֶׁמָּסַכְתִּי, שְׁתִיתֶם מֵי הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמָּן כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ עַל הַבְּאֵר, אֶלָּא עַל הַמָּן הָיוּ מוֹצִיאִין דִּבְרֵי תִפְלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ו): וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לֹא תַרְעוֹמוֹתֵיכֶם וְלֹא קִלּוּסֵיכֶם, לְפִיכָךְ לֹא נָתַן לָהֶם רְשׁוּת לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַל הַבְּאֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יז): עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, אֵימָתַי אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל דָּבָר זֶה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְהָיוּ הָאֻמּוֹת אוֹמְרִים עֲתִידִין אֵלּוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, וְאָמְרוּ (תהלים עח, יט): הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶסִּבָּן תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יח): וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם, וְהֶאֱכִילָם מָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, טז): הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר. וְהָיָה גָּבְהוֹ שֶׁל מָן יוֹתֵר מִמֵּי הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, כג): וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וּבַמַּבּוּל כְּתִיב (בראשית ז, יא): וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ, וְהָיוּ אֻמּוֹת רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, זֶה הַשְֹּׂלָו, (תהלים כג, ה): כּוֹסִי רְוָיָה, זֶה הַבְּאֵר. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָהֶם, וְהֵם מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין בְּגַן עֵדֶן, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִין מִנְהָגָם וְנִימוּסִין [נסחא אחרת, ונימסין], שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ וגו'.

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ (שיר השירים ה, טו), שׁוֹקָיו זֶה הָעוֹלָם. עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שֶׁהוּא מְיֻסָּד עַל יְמֵי בְרֵאשִׁית, דִּכְתִיב (שמות כ, יא): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וגו', (שמות כ, יא): מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים יט, יא): הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. דָּבָר אַחֵר, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, אֵלּוּ פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵן נִדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, וּלְמָה הֵן דּוֹמוֹת, רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּעַמּוּד הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס מִלְמַטָּן וְקִיפְּלוֹס מִלְּמַעְלָה, כָּךְ הֵם פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה נִדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם וְנִדְרָשׁוֹת לְאַחֲרֵיהֶם, נִדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וּכְתִיב (ויקרא יט, כ): אִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה לָזֶה, אֶלָּא מִשֶּׁהוּא מְנַכֵּשׁ עִמֵּיהּ הוּא אָזֵל וּמִתְעֲבֵיד בְּרָבְיֵי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא נֶחְשַׁד עַל שִׁפְחָתוֹ, אָמַר לֹא חַטָּאת אֲנִי חַיָּב וְלֹא אָשָׁם אֲנִי חַיָּב, חַטָּאת אֲנִי מֵבִיא וְאָשָׁם אֲנִי מֵבִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אֵלּוּ שֶׁהֵם נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּשְּׁפָחוֹת בְּעוֹלָם הַזֶּה עֲתִידִין הֵן לְהִתָּלוֹת בְּקָדְקָדֵי רָאשֵׁיהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סח, כב): אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, מַהוּ מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, כָּל עַמָּא אָמְרִין יֵזִיל הַהוּא גַבְרָא בְּחוֹבוֹי, יֵזִיל הַהוּא גַּבְרָא בְּחוֹבוֹי. נִדְרָשׁוֹת לְאַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כג): שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, וּכְתִיב (ויקרא יט, כו): לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה לָזֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַתָּה מַמְתִּין לָעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים, וּלְאִשְׁתְּךָ אֵינְךָ מַמְתִּין שֶׁתִּשְׁמֹר עַל נִדָּתָהּ. לָעָרְלָה אַתָּה מַמְתִּין שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלִבְהֶמְתֶּךָ אִי אַתָּה מַמְתִּין עַד שֶׁיִּמָּצֶה דָמָּהּ. וּמִי קִיֵּם מִצְוַת הַדָּם (שמואל א יד, לג לד): וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה', וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה, מַהוּ בָּזֶה, רַבָּנִין אָמְרֵי סַכִּין בַּת אַרְבָּעָה עָשָׂר הֶרְאָה לָהֶן, ב' תַּרְתֵּין, ז' שִׁבְעָה, ה' חֲמִשָּׁה. אָמַר לָהֶן כַּסֵּדֶר זֶה תִּהְיוּ שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִים. אֵימָתַי פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱוֵי אוֹמֵר בְּיוֹם מִלְחֶמֶת פְּלִשְׁתִּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יג, כב): וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחָמָה וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וגו', וְלֹא נִמְצָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ (שמואל א יג, כב): וַתִּמָּצֵא, מִי הִמְצִיאָהּ לוֹ, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר מַלְאָךְ הִמְצִיאָהּ לוֹ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִמְצִיאָהּ לוֹ. כְּתִיב (שמואל א יד, לה): וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ, כַּמָּה מִזְבְּחוֹת בָּנוּ רִאשׁוֹנִים, נֹחַ אֶחָד, אַבְרָהָם אֶחָד, יִצְחָק אֶחָד, יַעֲקֹב אֶחָד, משֶׁה אֶחָד, יְהוֹשֻׁעַ אֶחָד, וְאַתָּה אוֹמֵר אֹתוֹ הֵחֵל, אֶלָּא אֹתוֹ הֵחֵל לִהְיוֹת רֹאשׁ בַּמְלָכִים. אִיכָּא דְאָמְרֵי עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה, הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לַקּוֹנְיָא, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בּוֹנֶה אָדָם וְאַחֵר מְבַלֵּהוּ, נוֹטֵעַ נְטִיעוֹת וְאַחֵר אוֹכֵל. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב (ישעיה סה, כב): לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל לֹא יִגְעוּ לָרִיק וגו', וּכְתִיב (ישעיה סא, ט): וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם.

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת (בראשית ו, י), כְּתִיב (תהלים צב, יד): שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', זֶה נֹחַ שֶׁשְּׁתָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתֵּבָה. בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ, וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (תהלים צב, טו): עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. עוֹד יְנוּבוּן, זֶה נֹחַ. דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, וַיּוֹלֶד נֹחַ, אָמַר רַבִּי יוּדָן מַה טַּעַם כָּל דּוֹרוֹת הוֹלִידוּ לְמֵאָה שָׁנִים וּלְמָאתַיִם שָׁנָה, וְזֶה הוֹלִיד לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם רְשָׁעִים הֵם אֵין רְצוֹנִי שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם, וְאִם צַדִּיקִים הֵם אַטְרִיחַ עָלָיו וְיַעֲשֶׂה לָהֶם תֵּבוֹת הַרְבֵּה, וְכִיבֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲיָנוֹ וְהוֹלִיד לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר אֲפִלּוּ יֶפֶת שֶׁהוּא הַגָּדוֹל לִכְשֶׁיָּבוֹא הַמַּבּוּל אֵינוֹ בֶּן מֵאָה שָׁנָה שֶׁרָאוּי לָעֳנָשִׁים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין מִיתָה לֶעָתִיד לָבוֹא אֶלָּא בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בִּלְבָד, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעוֹבְדֵי כוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כה, ח): וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, מָה עָבִיד לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא מֵעַל כָּל פָּנִים, מֵעַל פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהָכְתִיב (ישעיה סה, כ): כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא. מָה עָבִיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, רָאוּי לְכָל עֳנָשִׁים, וְהָא כְתִיב (תהלים מט, טו): כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים, וְהָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא. מָה עָבִיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה פַּרְעֹה בִּשְׁעָתָן, סִיסְרָא בִּשְׁעָתָן, סַנְחֵרִיב בִּשְׁעָתָן, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מַלְאַךְ הַמָּוֶת סְטַטְיוֹנָר שֶׁלָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מט, טו): וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁאוֹל בָּלָה וְגוּפָן אֵינָהּ בָּלָה, וְכָל כָּךְ לָמָּה עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, יג): בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ.

מדרש רבי תנחומא שהסוטה עוברת על עשרת הדברות. כופרת באנכי ולא יהיה לך. ונשבעת לשקר על כבד. כיצד הבן הנולד הימנה מקלל את אביו כסבור הוא שאינו אביו. לא תרצח גורמת לבעלה לרציחה. נואפת וגונבת. שנאמר (משלי ט׳:י״ז-י״ח) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. על לא תענה מעידה שקר על בעלה ואומרת ממך אני מעוברת. חומדת שאינו בעלה. על השבת כיצד הרי שהיה בעלה כהן ובועל הזר ובנה מקריב בחזקת שהוא כהן הרי חיללה גם זכור את יום השבת לקדשו. לכך נאמר (קהלה ז) אשר היא מצודים וחרמים. מצודים בשדה וחרמים בעיר. צדה בכל מקום (שם) טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא וגו'. אמרו מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו בא להשקותה בעלה ושנתה את בגדיה באחותה השקו את הטהורה ולא לקת ובחזירתה נשקתה וכיון שהריחה מים המרים מיד מתה הטמאה לקיים מה שנאמר (שם ח) ולא ימלט רשע את בעליו. המים המאררים. מפי הכהן מתאררים. למרים. מלמד שהיו נהפכין למרים. וצבתה במנה. וכן הוא אומר לצבות בטן ולנפיל ירך. ומהו שאמר למעלה בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. שהיתה רצה אחר הזמה. וכן הוא אומר (משלי א׳:ט״ז) כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. (שם ז) פעם בחוץ פעם ברחובות. הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה. והיתד האשה לאלה. שיהו בני אדם אומרין יארעוך כשם שאירע לפלונית. ולמעלה הוא אומר לאלה ולשבועה שיהו הכל נשבעין בה אומרים יארעהו כשם שאירע לפלונית אם כן וכן. ובקבלה הוא אומר (ישעיהו ס״ה:ט״ו) והנחתם שמכם לשבועה. ובקללה כתיב (ירמיהו כ״ט:כ״ב) ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה. אבל בצדיקים כתיב (בראשית כ״ו:ד׳) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. שיהו אומרים מי שבירך את אברהם יברכך שנאמר (שם מח) בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (שם יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה. מי שבירך את אברהם יברכך. ואומר (ירמיהו ד׳:ב׳) והתברכו בו גוים ובו יתהללו:

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הַנֵּס הַזֶּה שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּשְׁבִילוֹ עָשָׂה, לְמַעַן שְׁמוֹ עָשָׂה. שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לְאוֹתוֹ הַנֵּס. אַתְּ מוֹצֵא, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּנֵּס, הַנֵּס לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות יז, טו). צָרָה לְיִשְׂרָאֵל, צָרָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר (ישעיה סג, ט). שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל, הַשִּׂמְחָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ (ש״‎א ב, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְגַלְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיה סה, יט). וְאוֹמֵר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה סב, ה), אָמֵן, וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

רַבִּי סִימוֹן פָּתַח (ישעיה סה, ח): כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ, מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת וְרָאָה עוֹלֵלָה אַחַת וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, אָמַר כְּדַאי הִיא הָעוֹלֵלָה הַזּוֹ שֶׁנְּבָרֵךְ עָלֶיהָ, כָּךְ כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וגו'.

נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם (ישעיה מ' א'): זהו שנאמר ברוח הקודש מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב' י"ג) כנגד מי אמר ירמיה למקרא הזה לא אמרו אלא כנגד ירושלים שהיו כל הנביאים מבקשים זיווג לירושלים ולא מצאו משל לאדם שמתה לו אשתו ונכנסו חביריו לנחמו אם על אשתו מנחמים לו ואינו מתנחם אומרים לו וכי אשתך יפה מאשת פלוני שמתה וקיבל עליה תנחומים אם על בנו כך אומרים לו בנך יפה מבנו של פלוני כך אתה [מוצא] בשעה שהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על המדינה מזדווג בה מדינה אחרת לנחם בה כשהביא הפורענות על נינוה מזדווג לה אלכסנדריה שבמצרים שנא' והיה כל רואיך וגו' [שדדה ננוה וגו' מאין אבקש מנחמים לך התטבי מנא אמון הישבה ביארים וגו' גם היא לגלה הלכה וגו'] (נחום ג' ז' עד ט') לאלכסנדריה מזדווג בה נינוה לנחם שנאמר אמור אל פרעה [וגו' הנה אשור ארז בלבנון וגו'] (יחזקאל ל"א ב' וג') ובסוף כתיב ויכרתוהו זרים עריצים (שם שם י"ב) אבל כנסת ישראל לא מצא להזדווג [בה] עד (שיאמרו) [שאמרו] ישראל הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו (תהלים קכ"ג ב') בא (הושע) [יואל] וזיווג לה ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם (יואל ב' כ"ג) וכתב וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול צעקה (ישעיה ס"ה י"ט) כיון שגלו ישראל מארצם אמר להם הקב"ה במי אתם רוצים באבותיכם הראשונים שאעמיד אותו מקברו וילך בראשיכם אם באברהם יצחק ויעקב אם במשה ואהרן אעמיד אותו מקברו וילך בראשיכם אם בדוד ושלמה אתם רוצים אעמיד אותו מקברו וילך בראשיכם אמרו לו ישראל רבון של עולם אין אנו רוצים באלו אלא בך שנאמר כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך (שם ס"ג ט"ז) אמר להם הקב"ה הואיל וכך אמרתם אני אעלה עמכם בבלה שנאמר למענכם שלחתי בבלה (שם מ"ג י"ד) ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מ"ט ל"ח) למלך שנשא אשה והייתה אצלו שנים הרבה ולא היה לו בנים ממנה אמר לה בתי לכי הנשאי לאדם אחר שמא יהו לך בנים ממנו אלא כל כלי חמדה שיש לי בתוך ביתיך טלי וצאי אמרה לו אם כך הוא אעשה לך סעודה ונאכל ונשתה ואפרוש ממך שלא יהו אומרים ראו אשתו של מלך מתוך שהוא שונא אותה הוציאה מביתו אמר לה הן מיד עשתה סעודה אכל ושתה המלך ונשתכר והיא צותה לעבדיה בחצי הלילה ועמדו והוציאוהו במיטה לבית אביה כיון שניער המלך משנתו אמר באיזה מקום אני מיסב אמרה לו בבית אבי אמר לה ומה טיבה בבית אביך אמרה לו כך אמרת לי כל כלי חמדה שיש לי טלי וצאי אין לי מחמד עיני ומשמח נפשי אלא אתה אף כנסת ישראל בשעה שאמר להם הקדוש ברוך הוא למי אתם רוצים (שעמד) [שאעמיד] אותו מקברו וילך (אותו) בראשיכם לבבל אמרו לו אין אנו רוצים אלא בך שנאמר כי אתה אבינו מיד אמר להם הקדוש ברוך הוא אני אהיה זיווגך ואני אעלה אתכם שנאמר למענכם שלחתי בבלה (ישעיה שם): דבר אחר נחמו נחמו למה שני פעמים אלא בשביל בכה תבכה (איכה א' ב') אמר הקב"ה עכשיו [אני] מנחם אתכם שני פעמים נחמו נחמו עמי: דבר אחר אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך ונחם את ירושלים שמא מקבלת תנחומים ממך הלך אברהם ואמר קבלי ממני תנחומים אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומים שעשיתני [כהר שנאמר] בהר ה' יראה (בראשית כ"ב י"ד) אמר ליצחק לך ונחם (לישראל שמא מקבל) [לירושלים שמא מקבלת] תנחומים הלך יצחק ואמר [וכו' אמרה] לו איך אקבל ממך תנחומים שיצא ממך עשו הרשע ועשאני כשדה שנאמר ויצא עשו השדה (שם כ"ז ה') ובניו שרפוני באש אמר ליעקב לך ונחם לירושלים [וכו'] אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומים ששמתני כלא הייתי שנאמר אין זה כי אם בית אלקים (שם כ"ח י"ז) אמר למשה לך ונחם כו' אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומים שכתבת עלי קללות וגזירות קשות מזי רעב ולחומי רשף וגו' (דברים ל"ב כ"ד) מיד (הבו) [שבו] כולם ואמרו להקב"ה לא קבלה ממנו תנחומים שנאמר ענייה סוערה לא נוחמה (ישעיה נ"ד י"א) מיד אמר הקב"ה עלי לנחם את ירושלים שכך כתבתי שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב ה') אני היצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש (איכה א' י"ג) אני מנחם אותה שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו' (זכריה ב' ט') אמר הקדוש ברוך הוא אני כתבתי בתורה לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כ"ג ט"ז) ואני מסרתים ביד אומות העולם שנאמר אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם (שם ל"ב ל') אני כתבתי לא תכלה פאת שדך לקצור (ויקרא י"ט ט') ואני כיליתי חמתי שנאמר כלה ה' חמתו (איכה ד' י"א) ואלמלא בעונות (שנחסרים) [שנמסרים] אין כל בריה יכולה להם לישראל. מעשה בגוי אחד שרדף אחר ישראל להורגו ולא הגיעו עד שבא נחש וסיבבו והפילו אמר לו המתן עד (שיאמר לך הדבר) [שאומר לך דבר] אילו לא מסרנו הקב"ה בידכם אין אתם יכולים לנו שנאמר אם לא כי צורם מכרם (דברים ל"ב ל'). וכשהרגו את בן כוזיבה (ואכל אספסיינוס) [הביאו ראשו אצל אדריאנוס] אמר להם הביאו לי את גופו ומצאו נחש כרוך על לבו אמר [להם] לא אנו הרגנו אותו אלא הקדוש ברוך הוא מסרו בידינו שכן כתב בתורתכם אם לא כי צורם מכרם ועתיד הקדוש ברוך הוא לומר לירושלים קבלי ממני תנחומים שנאמר פתחי לי אחותי וגו' (שה"ש ה' ב') אמרה לו אינו מקבל ממך תנחומים עד שאני ואתה (מדברו') [מדברים] תוכחות שנאמר לכה דודי נצא השדה (שם ז' י"ב) למקום שאין משא ומתן נלינה בכפרים (שם) אראך לאומות העולם שאתה משפיע להם טובות וכופרים בך אמרה לפניו רבון של עולם מפני מה לא עשית לי כיוסף שנאמר מי יתנך כאח לי (שם ח' א') יוסף גמלו אותו אחיו רעה ובקשו להורגו וכשבאו לידו גמלם טובה והוא בעצמו ניחם אותם שנאמר וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ' כ"א) ואף שמעי בן גרא אמר לדוד הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף (שמואל ב' י"ט כ"א) אמר לו (כולם) [כלום] ציערו אותך כציערוהו אחיו של יוסף וקיבלו הימנו דוד [חזרה] ואמרה לפניו רבון של עולם כשנתתה תורה לישראל החזרת אותה על כל שבעים אומות ולא קיבלוה עד שקיבלוה ישראל ועכשיו שקבלוה תעשה כך מיד הורה לה הקב"ה ואומר הסתכלתי בכם שנאמר כי אנכי בעלתי בכם (ירמיה ג' י"ד) אמרה לפניו רבונו של עולם בדין הוא שתאמר ביני לבין עצמך מי מודיע עלי לאומות העולם שעשיתי רצונך יהו מנאצים ומחרפים אותי ומכלימים אותי ואומרים לי אתם מרדתם באלקיכם ואתם מעלתם בו מיד אמר לה הקדוש ברוך הוא אני מודיע עליך לאומות העולם מעשה צדקותיך שנאמר כי אגיד צדקתך ואת מעשיך (ישעיה נ"ז י"ב) ומודיע הקב"ה צדקתן של ישראל לאומות העולם באותה שעה היה מיכאל וירושלים (אומר) [אומרים] הוציא ה' את (ישראל וגו') [צדקותינו באו ונספרה בציון את מעשה ה' אלקינו] (ירמיה נ"א י):

אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את [ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן] וגו' (ישעיה נ"א י"ב): ילמדינו רבינו המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו. כך שנו רבותינו יכוין אדם לבו נגד בית קדשי הקדשים (ברכות פ"ד מ"ה). רבי אליעזר בן יעקב אומר היה מתפלל בחו"ל יכוין לבו לארץ ישראל. היה מתפלל בארץ ישראל יכוין לבו לירושלים. היה מתפלל בירושלים יכוין לבו לבית המקדש. היה מתפלל בבית המקדש יכוין לבו לבית קדשי הקדשים. אמר ר' אבין הלוי ברבי כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות (שה"ש ד' ד') מהו לתלפיות תל שכל הפניות פונים בו. ואחר כל השבח הזה כתב פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכריה י"א א'). וכן אמרו שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג). אמרו לו ישראל רבון העולמים עד אימתי כך לא הכתבת בתורתך שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב ה') ואתה הוא שהבערת שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה שם) ואתה צריך לבנותו ולנחם אותנו לאע"ימלאך אלא אתה בכבודך. אומר להם הקדוש ברוך הוא חייכם כך אני עושה שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') ואני הוא שמנחם אתכם ומניין ממה שקראו בעניין הנביא אנכי אנכי הוא מנחמכם: אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא ברבי זהו שאמר רוח הקודש על ידי איוב ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף (איוב כ"ט י"ז) לפי שאתה מוצא את איוב זה אדם גדול ועשיר וכל מי שהוא עשיר אינו [משגיח] על דין דלים תאמר שהיה איוב כן לא אלא נתן נפשו על (הדכים) [הדינים] ולא עוד אלא שהוא היה שופט והוא היה שוטר שכן אמרה תורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז י"ח) אמר רבי אלעזר אם אין שוטר אין שופט [השופט] דן את הדין והשוטר מעשה את הדין. אמר רבי שבתי צריך הדיין שיהא לפי המקל לפי הרצועה לפי מה שהוא שלא יהא חשוד והמקל והרצועה גדולים (והקשרים) [וכשרים]. אמר איוב התורה איימה על הדיין שיהא עושה את הדין והשוטר שיהא מוציא את הגזל (אמר איוב) אני לא עשיתי כן אלא אני הייתי הדיין ואני הייתי השוטר ואף עפ"י שהיה השוטר עומד לפני לא הייתי ממתין לו שהוא יוציא את הגזל אלא כיון שהייתי דן את הדין אני עומד הייתי על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף. אבחר דרכם ואשב ראש [וגו'] (שם שם כ"ה) שהיה מושיב (ראש) הדיינים והיה אומר לכל אחד ואחד דרכו ויושב בראש כולם כמלך אבחר דרכם [ואשב ראש] ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. דבר אחר אבחר דרכם ואשב ראש [בזמן] שהיתה ההלכה והמעשה מכוונים לפני הייתי מוציאה והמעשה שהיה קהה הייתי שואלו (ומבחרו) [ומבהרו] אבחר דרכם ואשב ראש מהו ואשכון כמלך בגדוד אלא שהייתי מרשיע לרשע ומחייב לחייב הייתי יושב ואוכלוסים עומדים לפני ואילו היה אותו שהיה רשע (ומבקש) [מבקש] שלא לקיים את הדין מן היראה של אותם שהיו עומדים עלי בגדוד היה מתיירא ומקיים את הדין אשכון כמלך בגדוד ואם היה יצר הרע בא להטעותי שלא לילך ולנחם את האבילים לומר שאני אדם גדול לא הייתי שומע אלא [כאשר] אבילים ינחם למה שהייתי אומר אין אני טוב מבוראי הקדוש ברוך הוא אין ברייה בעולם (או מלך) חי וקים כמותו או מלך גדול כיוצא בו והוא בכבודו מנחם את ישראל שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח ר' תנחומא בי רבי זהו שנאמרה ברוח הקודש על ידי דוד מלך ישראל אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך (תהלים מ"ה ח') אהבת צדק זה אברהם אבינו שהפסוק הזה נדרש באברהם אבינו באהרן ובישעיהו. אהבת צדק (היה) זה אברהם שבשעה שראה הקב"ה כל אותם הדורות שהיו עכו"ם ואברהם עמד ופירש מהם ולא השוה להם אלא היו כולם עכו"ם ואברהם עמד ונתחכם מאיליו ועבד הקדוש ברוך הוא לכך כתב בו ויגד לאברהם העברי (בראשית י"ד י"ג) מהו העברי שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד והיה אוהב להקדוש ברוך הוא ועובדו לכך קורא אותו הקב"ה עברי וזרע אברהם (אוהבי) [אוהבו אמר] הקב"ה אהבת צדק וצוית את בניך שיעשו אף הם צדקה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' (שם י"ח י"ט) ותשנא (רשעים) [רשע] של דורות שלך שהיו עובדי עכו"ם ושמא הפסדת הרי עשרה צדיקים ראשי דורות היו מלפנים ולא זכה אחד מהם להתעלה בעולם אלא אתה על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך. דבר אחר אהבת צדק ותשנא רשע זה היה אהרן שתפש את האמת שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו' (מלאכי ב' ו') ותשנא רשע שבשעה שעשו ישראל אותו המעשה לא היה שבט לוי עמהם אלא שנאו הרשע אמר לו הקדוש ברוך הוא ושמא הפסדת על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך הרי כל ישראל עומדים לפני המשכן וי"א שבטים מקיפים אותו [עם] שבטו של לוי משפחות הגרשוני משפחת העמרמי משפחת היצהרי ומשפחת הקהתי ומכל אלו העומדים חייך [אין] אני אומר למשה שיבחר מכולם אלא לך ולבניך קח את אהרן ואת בניו אתו (ויקרא ח' ב'). נבא (לענייה) [לעניין] אהבת צדק זה ישעיה שבשעה ששמע ישעיה מצעק ואומר את מי אשלח (ישעיה ו' ח') אמרו רבותינו היה הקדוש ברוך כביכול צועק ומיילל בפני עצמו את מי אשלח מי מקבל עליו מעכשיו לילך בשליחותי ששלחתי את מיכה והכוהו ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכה (מלכים א' כ"ב כ"ד) שלחתי את זכריהו והרגוהו שלחתי את ירמיה והשליכוהו לבור את מי אשלח מי מקבל עליו לילך התחיל ישעיה משיב ואומר הריני לפניך ואומר הנני שלחני (ישעיה שם) כיון שראה את מלאכי השרת מקלסים להקב"ה ולא שיתף קילוסו עמהם התחיל מיצר על הדבר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש [וגו'] (שם שם ה') דברים שלא היה אפשר לראות (ולהיות) [ולחיות] ראיתי ולא (חתי) [מתי] ולא היה לי לשתף קילוסי עם קילוסן של מלאכי השרת שאילולי שיתפתי קילוסי עם קילוסם שלהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם היאך היה לי שדממתי אוי לי כי נדמתי עם (ההוא) [שהוא] עומד ומשתומם על הדבר הוציא דבר יתר מפניו ואמר [כי איש טמא שפתים אנכי] ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (שם) א"ל הקדוש ברוך הוא אמרת כי איש טמא שפתים אנכי הותרה לך על שהיית שליט בעצמך שמא בבניי היית שליט שהיית עומד ואומר עליהם ובתוך עם טמא שפתים מיד נטל את שלו שנ' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו [רצפה במלקחים לקח מעל המזבח] (שם שם ו') גחלת אין כתב כאן אלא רצפה מהו רצפה אמר ר' שמואל בר נחמן רץ פה שאמר דלטורא על בניי במלקחים [וגו'] מהו במלקחים להודיעך כחו של צדיק אמר הקדוש ברוך הוא למלאך ליטול גחלת מעל המזבח וליתן על פיו נטל המלאך גחלת במלקחתו מתוך המזבח של מעלה והוא משליך אותה ונוטל מלקחת אחרת ונותן את הגחלת בשתיהן והוא הולך ונותן את הגחלת בשפתיו של ישעיה אמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר (שם שם ז') והרי המלאך של אש הוא וכשנטל הגחלת במלקחת אחת ניכוה עד שנטל מלקחת אחרת במלקחים לקח מעל המזבח וישעיה לקח הגחלת על פיו ולא הרגיש ויגע על פיו (שם) וכיון שראה ישעיה כן התחיל מצדיק את ישראל ומלמד עליהם סניגוריא מהו אומר בסוף נבואתו ה' אלקים נתן לי לשון למודים [לדעת לעות את יעף דבר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים] (שם נ' ד') אמר ר' יצחק הכהן בן חמה בשם ר' חלקיהו בשם ר' סימון מהו לשון [למודים] לדעת לעות את יעף דבר שהוא פתח לי לשון למודים (לדעת לעות) [ללמד עליהם סניגוריא] מהו אומר בסוף ה' אלקים פתח לי אוזן (שם שם ה') הוא פתח לי אוזן לשמוע קולו כשאמר את מי אשלח ונתן בי דעת לומר הנני שלחני וה' אלקים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי (שם) לפיכך ואחור לא נסוגתי (שם) לא נעשיתי אחור (לנבואת) [לנבואה] אלא [נתנביתי יותר] לכל הנביאים שכן אתה מוצא את ישעיה שנתנבא נבואות הרבה יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם משא בערב (שם כ"א י"ג) משא מואב (שם ט"ו א') משא דומה (שם כ"א י"א) מי גרם לישעיה לבא לכל השבח הזה ולכל הכבוד הזה על שצידק את ישראל ולימד עליהם זכות אמר דוד אהבת צדק אהבת לצדק את בריותיו ותשנא רשע שנאת להרשעים על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחביריך רוח אלקים עלי יען משח ה' אותי (שם ס"א א'). ונפתח עוד שם בפרשת רוח אלקים עלי יען משח אותי על כן משחך אלקים. (אלקים) שמן ששון מחביריך שזכה להתנבאות יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא נחמות הרבה יותר מכל הנביאים ועוד שהיו נבואותיו נבואות כפולים עורי עורי (שם נ"א ט') התעוררי התעוררי (שם שם י"ז) שוש אשיש (שם ס"א י') נחמו נחמו (שם מ' א') אנכי אנכי הוא מנחמכם. פתח בכל אילו הפרשיות: דבר אחר אנכי אנכי למה שני פעמים אנכי אנכי אלא לפי שבסיני קבלו שני אנכי אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') כי אנכי ה' אלקיך אל קנא (שם שם ה') לפיכך הקב"ה מנחמכם בשני אנכי [אנכי] אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי כך פתח ר' תנחומא ברבי זה שאמר הכתוב: מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן מי את למה את מתיירא שמא אין את יודעת מי את אין את בתו של אברהם בתו [של יצחק ובתו] של יעקב ובתם של שלשה הררי עולם ואת מתיירא מן ברייה ומן אנוש שהיום הוא חי למחר הוא מת מאנוש ימות אלא אין את יודעת מה עשיתי (כל) [לכל] מי שנזדווג (לאברהם) [להם] אמרפל שנזדווג לאברהם תחילה להשליכו לתוך כבשן האש לא הצלתי אותו וחזרתי אותו בידו אלא עוד יצחק שנזדווגו לו פלשתים ואבימלך ושלחו אותו ממקומם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כ"ו ט"ז) לא חזר עוד לפניו ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כ"ח) אלא יעקב אביכם שנזדווג לו עשו וברח לפניו לא חזר ונפל בידו ופינה מלפניו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם ל"ו ו') מי את ותראי ובתו של אותם ומתייראית שאבותיכם כל מי שנזדווג להם נפל לפניהם אף אתם כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם: דבר אחר [מי את ותראי וגו'] מאנוש ימות את מתיירא אמר רבי יהודה ברבי שמעון למי שהיה רואה תולעת והיה מתיירא ממנו רואה בגחלת נקראת גומרת לילו אמרו לו מזו אתה מתיירא בלילה היא גחלת ויוקדת יבא הבקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת כך אמר להם הקדוש ברוך הוא מאנוש אתם מתייראים תולעה הוא אף כי אנוש רימה ובן אדם תולעה (איוב כ"ה ו') מאנוש אתם מתייראים אמרו לפניו רבש"ע והרי שיעבודם של מלכיות קשה (היה) [הוא] אמר להם מפני שהעולם הזה לילה (היה) [הוא] ושולטים בו יבא בוקר ואתם רואים אותם שאינם אלא תולעה איזה בקר מה ישעיה אומר שומר מה מלילה [וגו'] אתא בוקר [וגם לילה] וגו' (ישעיה כ"א י"א וי"ב): ותשכח ה' עושך בצרת המן הכתוב מדבר שנתייראו (לאחר שעה) [לשעה אחת] ונתייאשו מן הגאולה אמר רבי שמואל בר נחמן ראוים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן על שנתייאשו מן הגאולה אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם יעקב שמע מפי הדיבור והנה אנכי עמך (בראשית כ"ח ט"ו) ונתיירא מן עשו ויירא יעקב מאד וייצר לו (שם ל"ב ח'). דבר אחר ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעיה שם י"ב) מה ענין זה אצל זה אלא היו ישראל מתפחדים שהיו לקוחים למיתה ולהריגה ונתיאשו מן הגאולה אמר להם שכחתם מה שאמרתי לירמיה (מה שכתבתי) כה אמר ה' אם ימדו שמים [מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל] וגו' (ירמיה ל"א ל"ז) [אתם] רואים את השמים במקומם ואת הארץ במקומה ואתם מתייראים ותפחד [תמיד] כל היום [מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק] (ישעיה שם) פרוסטומא שלו פרושה מיום ליום ומחודש לחודש (אסתר ג' ז') והיו מתבהלים בכל יום מפני חמת המציק זה המן איש צר ואויב המן הרע הזה (שם ז' ו') ואיה חמת המציק: [מהר צעה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו] (ישעיה שם י"ד) מהו מהר צועה להפתח אלא מן אדם שהוא ממהר בפסיעתו בשביל להיפתח בשביל שלא ימות וממהר בפסיעתו לכאן ולכאן ורץ לכל מקום שלא יחסר לחמו (ואתם מתייראים) [את מתייראית] הוי מי את ותראי א"ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר' חלקיה בשם ר' סימון מהו לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו אלא האדם הזה חסר לחמו מת כיון שאינו אוכל הוא מת לא חסר לחמו מת כיון שאוכל ואינה נפנה ומקלקל את המזון הראשון הוא מת וסימן בחולה כיון שנפנה אינו מת מיהר צועה להפתח לא ימות לשחת. דבר אחר אמר רבי חגי בשם ר' חמא בר אבא אימתי אינו מת כשאינו חסר לחמו אבל אם היה פתוח וחסר לחמו הרי הוא מת ושאינו חולה מעים מיהר צועה להפתח אינו מת לא ימות לשחת אימתי לא יחסר לחמו. ומזכיר יציאת מצרים כשם שיציאת מצרים במסות באותות ומופתים כך הפרוסה אמר רבי יהושע בן לוי תדע לך שכן למדתי מן הלל הגדול שהוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים [וגו'] (תהלים קל"ו י"ג) ויוצא ישראל מתוכם (שם שם י"א) נותן לחם לכל בשר (שם שם כ"ה) הקיש הפרוסה לקריעת ים סוף וליציאת מצרים שהיא שקולה כנגד שתיהם לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים למה סמך יציאת מצרים ללחם אלא שכשם שעשה הקב"ה כמה ניסים לגאול את ישראל ממצרים כן הוא עושה בפרוסה הזו שאדם נותן לתוך פיו וכשם שביאתו (ויציאתו ממצרים) [כך יציאתו] מהר צועה להפתח אנכי ה' אלקיך אמר ר' שמואל בר נחמן רצונך לידע מה כחה של פרוסה זו שאדם נותן לתוך פיו שהיא קשה יותר מן הגאולה מניין אתה מוצא בשעה שיוסף מקריב את בניו לפני אביו שיברכם תלה את הגאולה במלאך המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מ"ח ט"ז) אבל כשבא לפרוסה מה [הוא] אומר האלקים הרועה אותי (שם שם ט"ו) הוי יפה אמר ישעיה לא ימות לשחת לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים: דבר אחר אנכי (ה' אלקיך) [אנכי הוא מנחמכם] זש"ה אשר הראיתני צרות רבות ורעות [תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני] (תהלים ע"א כ') אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם נולד מלך המשיח שעלה במחשבת עד שלא נברא העולם כן הוא [אומר] ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה י"א א') אינו אומר (כן) כאן ויצא אלא [ויצא] היך אתה מוצא כתב בבריאת עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכיות ושל גואל מלך המשיח בראשית ברא אלקים [וגו'] והארץ היתה תהו ובהו [וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים] (בראשית א' א' וב') תהו זו מלכות בבל ראיתי את הארץ והנה תהו (ירמיה ד' כ"ג) ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו' י"ד) [וחשך] זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל על פני תהום זו מלכות אדם הרשעה דוד רואה אותם ארבעתם היאך הם באות בכח ומשתעבדות בישראל התחיל תמיה עליהם ואומר אשר הראיתני צרות רבות ורעות (רבים) [רבות] שתיים מלכות מדי ומלכות אדום תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעליני אמר תחייני מן הראשונה משיעבודה של מלכות בבל תשוב תחייני מן השנייה משיעבודה של מדי תעליני מן השלישית משיעבודה של יון מתהומות הארץ תשוב תעליני זו אדום הרשע ומניין אתה אומר שמתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח ורוח אלקים מרחפת זה מלך המשיח וכן הוא אומר ונחה עליו רוח ה' (ישעיה י"א ב') ואימתי מרחפת על פני המים כשתשפכו כמים לבבכם נכח פני ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם זש"ה כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו (הושע ו' א') למי שעלה לו מכה וקורעה הרופא כיון שראה (הרופא) [אותו] שהיה בו מכה שלא נתרפאה מכתו מיד היה מחזר אצל הרופאים אחרים ולא (היה מוציא) [היו מוצאים] לו רפואה (אמר) [אומר] לו אתה הולך אצל כמה רופאים ולא (מצאו) [מצוי] להם כדי לרפאותך שאינם יודעים מה היתה המכה ניכרת אלא אם מבקש אתה להתרפאות לך אצל אותו שקורע אותך והוא מרפא אותך כך הנביא אמר כל מה (שאתה מפלי') [שאתם מפליגים] דעתכם מן הקץ הנחמות רחוקים מכם עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם משיעבודם של מלכיות שהוא הוא שהכה והוא הוא שמרפא לכו ונשובה עד ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהכיתי אני הוא שמרפא (לכו ונשובה עד ה') אני הוא שהכיתי שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג) ואני הוא שמרפא אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם באנכי בראתי את העליונים באנכי בראתי את התחתונים [שנאמר אנכי ה' עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מיאתי] (ישעיה מ"ד כ"ד) באנכי בראתי את אדם הראשון [שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי] (שם מ"ה י"ב) באנכי דברתי עם אברהם [שנאמר אנכי מגן לך וגו'] (בראשית ט"ו א') באנכי דברתי עם יצחק וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי האל אלקי אביך (שם כ"ו כ"ד) כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי אלא באני שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך (שם כ"ח י"ג) לפיכך נתיירא ויירא יעקב מאד (שם שם י"ז) למה נתיירא אמר על אבותי לא נגלה בלשון הזה באני אלא באנכי תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה שהיה מסיח עם אבותי כיון שראהו הקב"ה שהיה מצטער על הדבר מיד התחיל מדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך (שם שם ט"ו) (ואנכי) [באנכי] ירדתי עמו למצרים אנכי ארד עמך מצרים (שם מ"ו ד') באנכי העליתי [אותו] משם ואנכי אעלך גם עלה (שם) באנכי נגליתי על הגואל שנאמר הנה אנכי אלקי אביך (שמות ג' ו') באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהיה עם פיך (שם ד' ט"ו) אמר רבי חמא בר חנינא קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו (שבריאת) [של עולם שבבריאת] העולם ומלואו כתב (בבריותיו) [ברייתו] אלה תולדות השמים [והארץ] בהבראם (בראשית ב' ד') ובגליפת שפתים כתב בורא ניב שפתים (ישעיה נ"ז י"ט) אמר ר' שמואל בר נחמן אם מבקש אתה לידע כוחו של דבור מה שברא הקדוש ברוך הוא (כל) [בלשון] הזה פעמים שאדם מדבר דבר אחד והוא (כופף) [הופך] את לשונו ויש דבר שהוא פשיט בו עד שיניו ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מאגניות משמשים (ובעלילות') [וכעלילותיכם] (יחזקאל כ' מ"ד) באנכי נתתי את הדברות אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') באנכי [אני] מוליכם במדבר (באנכי אני מנחמכם) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב' ט"ז) באנכי אני בונה ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך (ישעיה נ"ד י"א) [באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'] (מלאכי ג' כ"ג) באנכי אני מנחמכם אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא בי רבי זה שאמר הכתוב מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב' י"ג) אמר להם הקב"ה מה עדיות לא העדתי ביד הנביאים אמר ר' יעקב דכפר חנין תשעים שנה עשה הקדוש ברוך הוא משלח ומעיד בישראל מניין ויעד ה' בישראל וביהודה [ביד כל נביאו כל חזה וגו'] (מלכים ב' י"ז י"ג) (שפירש) [ספור] אותיות ויעד ואתה מוצא תשעים וי"ו ששה יו"ד עשרה ע' שבעים ד' ארבעה הרי תשעים הרי (נמצאה צ') [נמצאת למד] שתשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד וכן הקב"ה אומר להם כמה שלוחים שלחתי לכם ולא שמעתם להם [כמו] שכתב ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים [יום] השכם ושלוח (ירמיה ז' כ"ה) לאמר שובו נא מדרככם הרעים (מלכים שם) כמה נביאים היה הקדוש ברוך הוא משלח אצל ישראל בכל יום שיעידו בהם שנאמר ואשלח עליהם [את] כל עבדי הנביאים (ירמיה שם) מיעוט נביאים שנים אחד בבוקר ואחד במנחה וחבירו אומר נביא אחד היה הקב"ה מחדש להם בכל יום שילך ויעיד בהם והיה אף ירמיה בא עמו שני פעמים בכל יום בין בבקר בין בערב והיה מעיד בישראל עמהם מניין שכן הוא ואדבר עליכם השכם ודבר לא שמעתם (שם שם י"ג) אמר ר' פנחס הכהן בן ר' חמא ור' חלקיה בשם רבי סימון אומר רבי יעקב דכפר חנניא תשעים שנה עשה הושע לעצמו מעיד בישראל שכן כתב דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו [וגו'] תחילת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע (הושע א' א' וב') אלא תחילת מלכותו של עוזיהו ואתה מוצא שעוזיהו מלך חמישים ושתים שנה ויותם שש עשרה שנה ואחז שש עשרה שנה הרי שמונים וארבע שנים ובשנה (לאחזיהו) [ששית לחזקיהו] גלו עשרת השבטים כמ"ש בארה בנו אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור (דהי"א ה' ו') הוי תשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד בישראל על ידי הושע ולא עשו תשובה כמ"ש ואשלח עליכם (על ידי נביאים) [את כל עבדי הנביאים] (ירמיה שם) לפיכך הוא אומרע"יירמיה מה יש (לו) [לי] להעיד בכם שנא' מה אעידך [וגו'] הבת ירושלים. דבר אחר מה אעידך מה תכשיטים שלא קישטתי אתכם ואין הלשון הזה אעידך אלא לשון עדי כמ"ש ועתה הורד עדיך מעליך [וגו'] ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות ל"ג ה' ו') ואתה מוצא אמר רבי תנחומא ברבי בשעה שיצאו ישראל ממצרים ובאו למדבר סיני וקבלו את התורה באותה שעה קישטם הקב"ה בשלש עשרה תכשיטים ואלו הן יחזקאל (מפרשה) [מפרשם] כמ"ש וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט') מן טנופת עכו"ם ואשטוף דמייך מעליך (שם) זה דם המילה ודם הפסח ואסוכך בשמן (שם) זה שמן המשחה ואלבישך ריקמה (שם שם י') אמר רבי יוחנן בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז) מיד ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת (וזוניאות) [ועטרות] בידם ונותנים לכל אחד ואחד מישראל עטרה ורבי אבא בר' כהנא בשם רבי יוחנן אמר מאה ועשרים ריבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא קושרים עטרות וששים ריבוא חוגרים אותם בזוניות ורשב"י אמר זיין היו נותנים להם ושם המפורש חקוק עליו ור' חנינא בר נתן דציפרין אמר זונאיות היו נותנים להם ור' שמעון אומר ארגוונים היו מלבישים אותם. דבר אחר ואלבישך ריקמה זה מעשה המשכן שהיה מרוקם שכן כתב ויעש פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר [וגו'] מעשה רוקם (שמות ל"ו ל"ה עד ל"ז) ואנעלך תחש (יחזקאל שם) אילו עורות המשכן כמה שכתב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים [מלמעלה] (שמות כ"ו י"ד) ר' יהודה אומר מאינון ור' נחמיה אומר חיה טהורה היא (וגדולה) [וגדילה] היא במדבר אמר רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש (שאמרו) [אמרו] בשם רבי מאיר לפי שעה נבראתה ונגנזה. וכן כתב (וישלח לו) [ושלח לי] עצי ארזים ברושים אלמוגים (דהי"ב ב' ז') ובמקום אחר כתב ויעש המלך את את עצי האלמוגים [וגו' לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה] (מלכים א' י' י"ב) א"ר אבא אבליגה א"ר הונא הכהן בן אבון גלומי היו וכיון שהיה מראים אותם לשמיר היו כמוג הזה. ד"א אלמוגים אמר רבי אבא אלמוגים אבליג א"ר חוניא הכהן בן אבין בשם ר' יוסף (אמר) לשעתם נבראו ונגנזו ואחבשך בשש (יחזקאל שם) אילו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש כמה שכתב ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש [וגו'] (שמות ל"ט כ"ח) ואכסך משי (יחזקאל שם) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשיתי אתכם (משש) [ממש] בעולם אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פ"ב ו') כך דרש רבי אייבו ורבי יהודה בר' סימון אמר אילו ענני כבוד שהיו מקיפים אותם במדבר כמה שכתב לא ימוש עמוד ענן יומם (שמות י"ג ע"ב) ואעדך עדי (יחזקאל שם י"א) שקישט אותם הקדוש ברוך הוא בכל מיני תכשיטים ואתנה צמידים על ידיך (שם) אילו שני לוחות הברית ורביד על גרונך (שם) זה ספר התורה (הזה) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א' ח') ואתן נזם על אפך (יחזקאל שם י"ב) אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה') ועגילים על אזניך (יחזקאל שם) זו סנהדרין ששנו רבותינו סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה (סנהדרין פ"ד מ"ט). (אומר) [דבר אחר] ועגילים על אזניך א"ר ברכיה הכהן ברבי אילו הדברות (שהיו הדברות) [שהיה הדבר] מבקש לצאת והיה הכרוז יוצא (לפניך) [לפניו] ואומר לפני מחיצות האש סלקו עצמיכם מלפני הדיבור שלא יצא וישרוף אתכם ומיד היו המלאכים של אש מסלקין עצמן והחיות מסלקין עצמם כדי שלא ישרפו מנשבו של דיבור ומפני שהיה אשו של דיבור קשה מאשם של מלאכים שהמלאכים אינם אלא מאש של תחת כסא הכבוד מן אותו הנהר שראה דניאל נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז' י') שמשם הם נבראים אבל אשו של דיבור לא הייתה אלא מתוך ימינו של הקב"ה שכן [כתיב] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב') נמצאת אומר למה היה הכרוז [והדיבור היה] יוצא מפיו של הקדוש ברוך הוא ובא ויושב על אזנו ומתעגל עליה זה היא ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך (יחזקאל שם) זו היא השכינה ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג) הרי כל התכשיטים הללו היה הקב"ה אומר להם כמה יש עוד תכשיטים לקשט אתכם מה אעידך. דבר אחר מה אעידך ומה אדמה לך אמר הקדוש ברוך הוא כמה זימונים נזדמנתי אתכם בענן כמה שכתב ונועדתי שמה לבני ישראל (שמות כ"ט מ"ג) בים בסיני במדבר במשכן ומה אדמה לך כמה דמויות [נדמיתי] לכם בים נדמיתי לכם כגיבור עושה מלחמות כמו שכתב ה' איש מלחמה (שם ט"ו ג') כן בסיני נדמיתי כזקן מלמד תורה (כשהיה) [שכן נאה תורה כשהיא] יוצאה מפי הזקינים במשכן נדמיתי לכם כחתן נכנס לחופתו הוי מה אדמה לך אמר הקב"ה לישראל לא נדמיתי לנביאים דמויות הרבה כשאמרו לך (ומחזרי) [שובי ותחזרי] ביך כמו שכתב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) מהו ואנכי חזון הרביתי לא נראיתי לכם חזון חזיונות הרבה לא ראה ישעיה שרפים של שש שש כנפים שנאמר שרפים עומדים ממעל שש שש כנפים ושש כנפים לאחד (ישעיה ו' ב') ויחזקאל ראה אותם ארבעה כמה שכתב ויהי בשלשים שנה וגו' וארא מראות אלקים [וגו'] ומתוכה דמות ארבע חיות [וגו'] וארבע כנפים לאחד וארבע כנפים [וגו'] (יחזקאל א' א' עד וי"ו) אמר הקדוש ברוך הוא שמא תאמר מה ראה ישעיה לראות שש ויחזקאל ארבעה והוא אומר לכם משחרב בית המקדש בטלו [אותן] שהיו מעופפים [בהם] אמר הקב"ה הואיל ובטל (חורבן) [הרובן] של מטן בטל עוד של מעלן אמר רבי יעקב דכפר חנין והכל ממך לומר ראה מה כתיב על כן מלאו מתני חלחלה (ישעיה כ"א ג') לא נראיתי יושב ובוכה כמה שכתב אם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה דמוע תדמע ותרד עיני דמעה (ירמיה י"ג י"ז) לא שלחתי ואמרתי לכם אם אתם מבקשים לעשות תשובה אלא אפילו למעני (אעשה) [עשו] כמ"ש תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשך (שם שם ט"ז) אמר הקדוש ברוך הוא חזק הייתי כצור ועשיתני כחיה יושבת על משבר כמה שכתב צור ילדך תשי (דברים ל"ב י"ח). ומה אשוה לך אמר להם הקדוש ברוך הוא איזו אומה גידלתי כיוצא בך שאנחם אותך בה אמר רבי אבהו אין הקדוש ברוך הוא פושט ידו ועושה (אותות צרות) [אומות צדות] כמה שכתב אך לא בעי ישלח יד ואם בפידו להם שוע (איוב ל' כ"ד) אך לא בעי זו היא (צרות) [צדות] ואם הביא עליהם שבר הוא משעשע אותם אלו באלו כמה שכתב ואם בפידו להם שוע ורצונך לידע שבשעה שאומות נופלים הקב"ה מנחמם זו בזו שכן אתה מוצא שבשעה שנפלו המצרים ופרעה היה מתנחמים באשור שכן כתב בן אדם את זרוע מלך מצרים שברתי (יחזקאל ל' כ"א) אל מי דמית [וגו'] הנה אשור ארז בלבנון (שם ל"א ב' וג') מלך בעולם יפה ענף (בין עבותים) (שם) [בן אבות] וחורש מיצל (שם) זכות (עומדות) [אבות עומדת] לו וגבה קומה (שם) קוזמרקרטור בעולם ובין עבותים הייתה צמרתו (שם) מבין עבותים משעה שנעשה כל העולם קליעה אחת (מלהכעיס) [להכעיס] להקדוש ברוך הוא הניח עצתם ויצא לו כמה שכתב מן הארץ ההוא יצא אשור וגו' (בראשית י' י"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מן העצה ההיא יצא אשור מים גידלוהו (שם) שכן כתב האדם והבהמה והבקר אל ירעו ומים אל ישתו (יונה ג' ז') בשביל אותם המים נתגדל בעולם הוי מים גדלוהו על ידי מי נתרומם בעולם על ידי יונה שעלה מן התהום כמה שכתב תהום רוממתהו (יחזקאל שם) ויגע הדבר אל מלך נינוה (יונה שם ו') הוי פרעה והמצריים מתנחמים באשור וכשנפל אשור הוא מתנחם במצרים שכן כתב התיטבי מנא אמון (נחום ג' ח') התיטבי מנא זו אלכסנדריא אמון שהיה אומניתו של כל העולם הברטי' הזה. דבר אחר אמון אומנתם של בניו אמר הקב"ה לישראל בשעה שאומות העולם נופלות אני מנחמם אילו באילו אבל אתם לאיזה אומה השויתי אתכם שאנחם אתכם בה [הוא] שכתב מה אשוה לך ואנחמך (או) לאיזה אומה עשיתי ארון כפורת כרובים מזבח שולחן. דבר אחר מה אשוה לך ואנחמך אמר רבי אבא למה גלו עשרת השבטים לרוח אחת ושבט יהודה לרוח אחת אלא כדי שיהא אילו מתנחמים באילו ואילו מתנחמים באילו והקדוש ברוך הוא אומר להם נחמו נחמו עמי (ישעיה מ' א') פעמים. היה רבי תנחומא פותחו בנחמו נחמו עמי אן הרעת הזו. כי גדול כים שברך [מי ירפא לך] (איכה שם) אמר רבי חילפא דרומיה אילו אומר כי גדול כמת שברך לא היה להם לישראל תקומה אלא שאומר כי גדול כים שברך מה הים מצפה לרפואה אף ישראל מצפים כשיבנה בית המקדש והמים יוצאים מתחת בית המקדש כמה שכתב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון (זכריה י"ד ח') והם נכנסים לאוקיינוס וממתיקים אותו כמה שכתוב [כי באו] שמה המים האלה ורפאתיהו (יחזקאל מ"ז ט') ואוקיינוס יוצא לים ומרפא אותו הוי מי ירפא לך מי שהוא מרפא מכת הים הוא מרפא מכתך. דבר אחר (מי ירפא לך) [מה אשוה לך ואנחמך] כשאשוה לך כמה שכתב והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו י"ב) באותה השעה ואנחמך אני בכבודי בא ומנחמכם (אתכם) אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם אמר הקב"ה כך היא אומנותי בו בדבר שאני מכה אני מרפא אדם מכה באיזמל ומרפא ברטייה (אומנותי) [אומנותו] אינו כך אלא בדבר שהוא מכה בו בדבר הוא מרפא שנאמר כי אעלה ארוכה לך ממכותייך ארפאך נאם ה' (ירמיה ל' י"ז) כיצד בא וראה חטאו ישראל בנחלים כמה שנאמר הנחמים באילים תחת עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישעיה נ"ז ה') לקו בנחל קישון שנאמר ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם (מלכים א' י"ח מ') ומתנחמים בנחלים שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מ"ז י"ב). חטאו בנהרים שנאמר ועתה מה לך לדרך מצרים [וגו'] לשתות מי נהר (ירמיה ב' י"ח) ולקו בנהרים על נהרות בבל (תהלים קל"ז א') ומתנחמים בנהרים הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה ס"ו י"ב) חטאו בהרים שנאמר ועל ראשי ההרים יזבחו (הושע ד' י"ג) ולקו בהרים ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף (ירמיה י"ג ט"ז) ומתרפאים בהרים שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב ז') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י"ח). חטאו בארץ בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה (יחזקאל ל"ו י"ז) ולקו בארץ ארצכם שממה (ישעיה א' ז') ומתנחמים בארץ וארצך תיבעל (שם ס"ב ה'). חטאו בזרע זרע מריעים (שם א' ד') ולקו בזרע זרע רב תוציא השדה [וגו'] (דברים כ"ח ל"ח) מתנחמים בזרע זרע קודש מצבתה (ישעיה ו' י"ג). חטאו בעץ אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב' כ"ז) ולקו בעץ ונערים בעץ כשלו (איכה ה' י"ג) ומתנחמים [בעץ] כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס"ה כ"ב). חטאו בענבים ענבמו ענבי רוש (דברים ל"ב ל"ב) ולקו בענבים אין ענבים בגפן (ירמיה ח' י"ג) ומתנחמים בענבים ודם ענב תשתה חמר (דברים שם י"ד). חטאו בתאינים כביכורה בתאינה (הושע ט' י') ולקו בתאינים ואין תאינים (ירמיה שם) ומתנחמים בתאינים התאינה חנטה פגיה (שה"ש ב' י"ג). חטאו בנחשים חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח ה') לקו בנחשים כי הנני משלח בכס נחשים צפעונים (ירמיה ח' י"ז) ומתנחמים בנחשים ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה י"א ח'). חטאו באריות דכתב שריה בקרבה אריות שואגים (צפניה ג' ג') ולקו באריות עלה אריה מסובכו (ירמיה ד' ז') ומתנחמים באריות ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה שם ז') חטאו בזאבים דכתב (כהנים) [שפטיה] זאיבי ערב (צפניה שם) ולקו בזאב זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה' ו') ומתנחמין בזאב זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה ס"ה כ"ה). חטאו בעגל בחורב ולקו בעגל אפרים עגלה (לא) מלומדה אוהבתי לדוש (הושע י' י"א) (ומתנחמות) [ומתנחמים] בעגל ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג' כ'). חטאו בבתולה אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א' ח') ולקו בבתולה נשים בציון עינו בתולות [בערי יהודה] (איכה ה' י"א) ומתנחמים בבתולה שובי שובי בתולת ישראל אל עריך אלה (ירמיה ל"א כ"א). חטאו בכלה התשכח (אשה עולה) [בתולה עדיה כלה קשריה] (ירמיה ב' ל"ב) ולקו בכלה שנאמר והשבתי מערי יהודה [וגו'] קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה (שם ז' ל"ד) ומתנחמים בכלה ומשוש חתן על כלה (ישעיה ס"ב ה'). חטאו בזקינים שנאמר ושבעים מזקני ישראל ויאזנייהו בן שפן (יחזקאל ח' י"א) ולקו בזקנים ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב' י') ומתנחמים בזקנים דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות (זכריה ח' ד') חטאו בכהנים [שנא' מחטאת נביאיה עונות כהניה (איכה ד' י"ג) ולקו בכהנים כהני וזקני בעיר גועו (שם א' י"ט) ומתנחמים בכהנים] דכתיב ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו וגו' (ישעיה ס"א ו). חטאו במלכים דכתב ואתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים (שמואל א' ח' ה') ולקו במלכים דכתב אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע י"ג י"א) ומתנחמים במלכים ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג). חטאו בראש ראשיה בשוחד ישפוטו (מיכה ג' י"א) ולקו בראש שנאמר כל ראש לחלי (ישעיה א' ה') ומתנחמים בראש דכתיב וה' בראשם (מיכה ב' שם). חטאו במצח כי כל בית ישראל חזקי מצח (יחזקאל ג' ד') ולקו במצח והצרעת זרחה במצחו (דהי"ב כ"ו י"ט) ומתנחמים במצח דכתיב והיה על מצח אהרן (שמות כ"ח ל"ח). חטאו בעין דכתיב ומסקרות עינים (ישעיה ג' ט"ז) ולקו בעינים דכתיב ויעצם את עיניהם (שם כ"ט י') ומתנחמים בעין דכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (שם נ"ב ח'). חטאו באזנים דכתיב (כבדו אזן) [ואזניהם הכבידו] משמוע (זכריה ז' י"א) לקו באזן דכתב החרשים שמעו (ישעיה מ"ב ל"ח) ומתנחמים באזן דכתיב עוד יאמרו באזנייך בני שכולייך (שם מ"ט כ'). חטאו באף דכתב והנם שולחים את (הזמורות) [הזמורה] אל אפם (יחזקאל ח' י"ז) ולקו באף [כי על אפי וגו' היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה ל"ב ל"א) ומתנחמים באף דכתיב] אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה'). חטאו בשפתים דכתיב (בשפתותיכם ידברו) [שפתותיכם דברו] שקר (ישעי' נ"ט ג') ולקו בשפתיים יכרת ה' כל שפתי חלקות (תהלים י"ב ד') ומתנחמים בשפתותים כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד' ג'). חטאו בשיניים דכתיב הנושכים בשניהם (מיכה ג' ה') ולקו בשיניים ויגרס בחצץ שני (איכה ג' ט"ז) ומתנחמים בשיניים ולבן שינים מחלב (בראשית מ"ט י"ב). חטאו בפה שתו בשמים פיהם (תהלים ע"ג ט') ולקו בפה ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעיה ט' י"א) ומתנחמים בפה ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר (שם מ' ה'). חטאו בגרון ותלכנה נטויות גרון (שם ג' ט"ז) ולקו בגרון (קבר פתוח גרונם ומתנחמים בגרון) קרא בגרון אל תחשך (שם נ"ח א') ומתנחמים בגרון רוממות אל בגרונם (תהלים קמ"ט ו'). חטאו בלב ולבם שמו שמיר (זכריה ז' י"ב) ולקו בלב כי רבות אנחותי ולבי דוי (איכה א' כ"ב) ומתנחמים בלב דברו על לב ירושלים (ישעיה מ' ב'). חטאו בידים ידיכם דמים מלאו (שם א' ט"ו) ולקו בידים כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה (שם מ' ב') ומתנחמים בידים יוסף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (שם י"א י"א). חטאו במעים ובטנם תכין מרמה (איוב ט"ו ל"ה) ולקו במעים מעי מעי אוחילה (ירמיה ד' י"ט) ומתנחמים במעים בטנך ערימת חיטים (שה"ש ז' ג'). חטאו ברגל כי רגליהם לרע ירוצו (משלי א' ט"ז) ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א' ו') ומתנחמים ברגל הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (נחום ב' א'). חטאו בכנפיים גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים (ירמיה ב' ל"ד) לקו בכנפות [לאחוז בכנפות] הארץ (איוב ל"ח י"ג) ומתנחמים בכנפות [מכנף] הארץ זמירות שמענו (ישעיה כ"ד ט"ז). חטאו בהוא דכתיב כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה' י"ב) ולקו בהוא והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפוך להם לאויב והוא נלחם בם (ישעיה ס"ג י') ומתנחמים בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם כך דרש רבי תנחומא אמן אמן סלה וכן יהי רצון:

אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את [ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן] וגו' (ישעיה נ"א י"ב): ילמדינו רבינו המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו. כך שנו רבותינו יכוין אדם לבו נגד בית קדשי הקדשים (ברכות פ"ד מ"ה). רבי אליעזר בן יעקב אומר היה מתפלל בחו"ל יכוין לבו לארץ ישראל. היה מתפלל בארץ ישראל יכוין לבו לירושלים. היה מתפלל בירושלים יכוין לבו לבית המקדש. היה מתפלל בבית המקדש יכוין לבו לבית קדשי הקדשים. אמר ר' אבין הלוי ברבי כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות (שה"ש ד' ד') מהו לתלפיות תל שכל הפניות פונים בו. ואחר כל השבח הזה כתב פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכריה י"א א'). וכן אמרו שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג). אמרו לו ישראל רבון העולמים עד אימתי כך לא הכתבת בתורתך שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב ה') ואתה הוא שהבערת שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה שם) ואתה צריך לבנותו ולנחם אותנו לאע"ימלאך אלא אתה בכבודך. אומר להם הקדוש ברוך הוא חייכם כך אני עושה שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') ואני הוא שמנחם אתכם ומניין ממה שקראו בעניין הנביא אנכי אנכי הוא מנחמכם: אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא ברבי זהו שאמר רוח הקודש על ידי איוב ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף (איוב כ"ט י"ז) לפי שאתה מוצא את איוב זה אדם גדול ועשיר וכל מי שהוא עשיר אינו [משגיח] על דין דלים תאמר שהיה איוב כן לא אלא נתן נפשו על (הדכים) [הדינים] ולא עוד אלא שהוא היה שופט והוא היה שוטר שכן אמרה תורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז י"ח) אמר רבי אלעזר אם אין שוטר אין שופט [השופט] דן את הדין והשוטר מעשה את הדין. אמר רבי שבתי צריך הדיין שיהא לפי המקל לפי הרצועה לפי מה שהוא שלא יהא חשוד והמקל והרצועה גדולים (והקשרים) [וכשרים]. אמר איוב התורה איימה על הדיין שיהא עושה את הדין והשוטר שיהא מוציא את הגזל (אמר איוב) אני לא עשיתי כן אלא אני הייתי הדיין ואני הייתי השוטר ואף עפ"י שהיה השוטר עומד לפני לא הייתי ממתין לו שהוא יוציא את הגזל אלא כיון שהייתי דן את הדין אני עומד הייתי על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף. אבחר דרכם ואשב ראש [וגו'] (שם שם כ"ה) שהיה מושיב (ראש) הדיינים והיה אומר לכל אחד ואחד דרכו ויושב בראש כולם כמלך אבחר דרכם [ואשב ראש] ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. דבר אחר אבחר דרכם ואשב ראש [בזמן] שהיתה ההלכה והמעשה מכוונים לפני הייתי מוציאה והמעשה שהיה קהה הייתי שואלו (ומבחרו) [ומבהרו] אבחר דרכם ואשב ראש מהו ואשכון כמלך בגדוד אלא שהייתי מרשיע לרשע ומחייב לחייב הייתי יושב ואוכלוסים עומדים לפני ואילו היה אותו שהיה רשע (ומבקש) [מבקש] שלא לקיים את הדין מן היראה של אותם שהיו עומדים עלי בגדוד היה מתיירא ומקיים את הדין אשכון כמלך בגדוד ואם היה יצר הרע בא להטעותי שלא לילך ולנחם את האבילים לומר שאני אדם גדול לא הייתי שומע אלא [כאשר] אבילים ינחם למה שהייתי אומר אין אני טוב מבוראי הקדוש ברוך הוא אין ברייה בעולם (או מלך) חי וקים כמותו או מלך גדול כיוצא בו והוא בכבודו מנחם את ישראל שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח ר' תנחומא בי רבי זהו שנאמרה ברוח הקודש על ידי דוד מלך ישראל אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך (תהלים מ"ה ח') אהבת צדק זה אברהם אבינו שהפסוק הזה נדרש באברהם אבינו באהרן ובישעיהו. אהבת צדק (היה) זה אברהם שבשעה שראה הקב"ה כל אותם הדורות שהיו עכו"ם ואברהם עמד ופירש מהם ולא השוה להם אלא היו כולם עכו"ם ואברהם עמד ונתחכם מאיליו ועבד הקדוש ברוך הוא לכך כתב בו ויגד לאברהם העברי (בראשית י"ד י"ג) מהו העברי שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד והיה אוהב להקדוש ברוך הוא ועובדו לכך קורא אותו הקב"ה עברי וזרע אברהם (אוהבי) [אוהבו אמר] הקב"ה אהבת צדק וצוית את בניך שיעשו אף הם צדקה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' (שם י"ח י"ט) ותשנא (רשעים) [רשע] של דורות שלך שהיו עובדי עכו"ם ושמא הפסדת הרי עשרה צדיקים ראשי דורות היו מלפנים ולא זכה אחד מהם להתעלה בעולם אלא אתה על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך. דבר אחר אהבת צדק ותשנא רשע זה היה אהרן שתפש את האמת שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו' (מלאכי ב' ו') ותשנא רשע שבשעה שעשו ישראל אותו המעשה לא היה שבט לוי עמהם אלא שנאו הרשע אמר לו הקדוש ברוך הוא ושמא הפסדת על כן משחך אלקים שמן ששון מחביריך הרי כל ישראל עומדים לפני המשכן וי"א שבטים מקיפים אותו [עם] שבטו של לוי משפחות הגרשוני משפחת העמרמי משפחת היצהרי ומשפחת הקהתי ומכל אלו העומדים חייך [אין] אני אומר למשה שיבחר מכולם אלא לך ולבניך קח את אהרן ואת בניו אתו (ויקרא ח' ב'). נבא (לענייה) [לעניין] אהבת צדק זה ישעיה שבשעה ששמע ישעיה מצעק ואומר את מי אשלח (ישעיה ו' ח') אמרו רבותינו היה הקדוש ברוך כביכול צועק ומיילל בפני עצמו את מי אשלח מי מקבל עליו מעכשיו לילך בשליחותי ששלחתי את מיכה והכוהו ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכה (מלכים א' כ"ב כ"ד) שלחתי את זכריהו והרגוהו שלחתי את ירמיה והשליכוהו לבור את מי אשלח מי מקבל עליו לילך התחיל ישעיה משיב ואומר הריני לפניך ואומר הנני שלחני (ישעיה שם) כיון שראה את מלאכי השרת מקלסים להקב"ה ולא שיתף קילוסו עמהם התחיל מיצר על הדבר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש [וגו'] (שם שם ה') דברים שלא היה אפשר לראות (ולהיות) [ולחיות] ראיתי ולא (חתי) [מתי] ולא היה לי לשתף קילוסי עם קילוסן של מלאכי השרת שאילולי שיתפתי קילוסי עם קילוסם שלהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם היאך היה לי שדממתי אוי לי כי נדמתי עם (ההוא) [שהוא] עומד ומשתומם על הדבר הוציא דבר יתר מפניו ואמר [כי איש טמא שפתים אנכי] ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (שם) א"ל הקדוש ברוך הוא אמרת כי איש טמא שפתים אנכי הותרה לך על שהיית שליט בעצמך שמא בבניי היית שליט שהיית עומד ואומר עליהם ובתוך עם טמא שפתים מיד נטל את שלו שנ' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו [רצפה במלקחים לקח מעל המזבח] (שם שם ו') גחלת אין כתב כאן אלא רצפה מהו רצפה אמר ר' שמואל בר נחמן רץ פה שאמר דלטורא על בניי במלקחים [וגו'] מהו במלקחים להודיעך כחו של צדיק אמר הקדוש ברוך הוא למלאך ליטול גחלת מעל המזבח וליתן על פיו נטל המלאך גחלת במלקחתו מתוך המזבח של מעלה והוא משליך אותה ונוטל מלקחת אחרת ונותן את הגחלת בשתיהן והוא הולך ונותן את הגחלת בשפתיו של ישעיה אמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר (שם שם ז') והרי המלאך של אש הוא וכשנטל הגחלת במלקחת אחת ניכוה עד שנטל מלקחת אחרת במלקחים לקח מעל המזבח וישעיה לקח הגחלת על פיו ולא הרגיש ויגע על פיו (שם) וכיון שראה ישעיה כן התחיל מצדיק את ישראל ומלמד עליהם סניגוריא מהו אומר בסוף נבואתו ה' אלקים נתן לי לשון למודים [לדעת לעות את יעף דבר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים] (שם נ' ד') אמר ר' יצחק הכהן בן חמה בשם ר' חלקיהו בשם ר' סימון מהו לשון [למודים] לדעת לעות את יעף דבר שהוא פתח לי לשון למודים (לדעת לעות) [ללמד עליהם סניגוריא] מהו אומר בסוף ה' אלקים פתח לי אוזן (שם שם ה') הוא פתח לי אוזן לשמוע קולו כשאמר את מי אשלח ונתן בי דעת לומר הנני שלחני וה' אלקים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי (שם) לפיכך ואחור לא נסוגתי (שם) לא נעשיתי אחור (לנבואת) [לנבואה] אלא [נתנביתי יותר] לכל הנביאים שכן אתה מוצא את ישעיה שנתנבא נבואות הרבה יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא על כל אומות העולם משא בערב (שם כ"א י"ג) משא מואב (שם ט"ו א') משא דומה (שם כ"א י"א) מי גרם לישעיה לבא לכל השבח הזה ולכל הכבוד הזה על שצידק את ישראל ולימד עליהם זכות אמר דוד אהבת צדק אהבת לצדק את בריותיו ותשנא רשע שנאת להרשעים על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחביריך רוח אלקים עלי יען משח ה' אותי (שם ס"א א'). ונפתח עוד שם בפרשת רוח אלקים עלי יען משח אותי על כן משחך אלקים. (אלקים) שמן ששון מחביריך שזכה להתנבאות יותר מכל הנביאים ולא עוד אלא שנתנבא נחמות הרבה יותר מכל הנביאים ועוד שהיו נבואותיו נבואות כפולים עורי עורי (שם נ"א ט') התעוררי התעוררי (שם שם י"ז) שוש אשיש (שם ס"א י') נחמו נחמו (שם מ' א') אנכי אנכי הוא מנחמכם. פתח בכל אילו הפרשיות: דבר אחר אנכי אנכי למה שני פעמים אנכי אנכי אלא לפי שבסיני קבלו שני אנכי אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') כי אנכי ה' אלקיך אל קנא (שם שם ה') לפיכך הקב"ה מנחמכם בשני אנכי [אנכי] אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי כך פתח ר' תנחומא ברבי זה שאמר הכתוב: מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן מי את למה את מתיירא שמא אין את יודעת מי את אין את בתו של אברהם בתו [של יצחק ובתו] של יעקב ובתם של שלשה הררי עולם ואת מתיירא מן ברייה ומן אנוש שהיום הוא חי למחר הוא מת מאנוש ימות אלא אין את יודעת מה עשיתי (כל) [לכל] מי שנזדווג (לאברהם) [להם] אמרפל שנזדווג לאברהם תחילה להשליכו לתוך כבשן האש לא הצלתי אותו וחזרתי אותו בידו אלא עוד יצחק שנזדווגו לו פלשתים ואבימלך ושלחו אותו ממקומם ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כ"ו ט"ז) לא חזר עוד לפניו ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כ"ח) אלא יעקב אביכם שנזדווג לו עשו וברח לפניו לא חזר ונפל בידו ופינה מלפניו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם ל"ו ו') מי את ותראי ובתו של אותם ומתייראית שאבותיכם כל מי שנזדווג להם נפל לפניהם אף אתם כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם: דבר אחר [מי את ותראי וגו'] מאנוש ימות את מתיירא אמר רבי יהודה ברבי שמעון למי שהיה רואה תולעת והיה מתיירא ממנו רואה בגחלת נקראת גומרת לילו אמרו לו מזו אתה מתיירא בלילה היא גחלת ויוקדת יבא הבקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת כך אמר להם הקדוש ברוך הוא מאנוש אתם מתייראים תולעה הוא אף כי אנוש רימה ובן אדם תולעה (איוב כ"ה ו') מאנוש אתם מתייראים אמרו לפניו רבש"ע והרי שיעבודם של מלכיות קשה (היה) [הוא] אמר להם מפני שהעולם הזה לילה (היה) [הוא] ושולטים בו יבא בוקר ואתם רואים אותם שאינם אלא תולעה איזה בקר מה ישעיה אומר שומר מה מלילה [וגו'] אתא בוקר [וגם לילה] וגו' (ישעיה כ"א י"א וי"ב): ותשכח ה' עושך בצרת המן הכתוב מדבר שנתייראו (לאחר שעה) [לשעה אחת] ונתייאשו מן הגאולה אמר רבי שמואל בר נחמן ראוים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן על שנתייאשו מן הגאולה אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם יעקב שמע מפי הדיבור והנה אנכי עמך (בראשית כ"ח ט"ו) ונתיירא מן עשו ויירא יעקב מאד וייצר לו (שם ל"ב ח'). דבר אחר ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ (ישעיה שם י"ב) מה ענין זה אצל זה אלא היו ישראל מתפחדים שהיו לקוחים למיתה ולהריגה ונתיאשו מן הגאולה אמר להם שכחתם מה שאמרתי לירמיה (מה שכתבתי) כה אמר ה' אם ימדו שמים [מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל] וגו' (ירמיה ל"א ל"ז) [אתם] רואים את השמים במקומם ואת הארץ במקומה ואתם מתייראים ותפחד [תמיד] כל היום [מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק] (ישעיה שם) פרוסטומא שלו פרושה מיום ליום ומחודש לחודש (אסתר ג' ז') והיו מתבהלים בכל יום מפני חמת המציק זה המן איש צר ואויב המן הרע הזה (שם ז' ו') ואיה חמת המציק: [מהר צעה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו] (ישעיה שם י"ד) מהו מהר צועה להפתח אלא מן אדם שהוא ממהר בפסיעתו בשביל להיפתח בשביל שלא ימות וממהר בפסיעתו לכאן ולכאן ורץ לכל מקום שלא יחסר לחמו (ואתם מתייראים) [את מתייראית] הוי מי את ותראי א"ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר' חלקיה בשם ר' סימון מהו לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו אלא האדם הזה חסר לחמו מת כיון שאינו אוכל הוא מת לא חסר לחמו מת כיון שאוכל ואינה נפנה ומקלקל את המזון הראשון הוא מת וסימן בחולה כיון שנפנה אינו מת מיהר צועה להפתח לא ימות לשחת. דבר אחר אמר רבי חגי בשם ר' חמא בר אבא אימתי אינו מת כשאינו חסר לחמו אבל אם היה פתוח וחסר לחמו הרי הוא מת ושאינו חולה מעים מיהר צועה להפתח אינו מת לא ימות לשחת אימתי לא יחסר לחמו. ומזכיר יציאת מצרים כשם שיציאת מצרים במסות באותות ומופתים כך הפרוסה אמר רבי יהושע בן לוי תדע לך שכן למדתי מן הלל הגדול שהוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים [וגו'] (תהלים קל"ו י"ג) ויוצא ישראל מתוכם (שם שם י"א) נותן לחם לכל בשר (שם שם כ"ה) הקיש הפרוסה לקריעת ים סוף וליציאת מצרים שהיא שקולה כנגד שתיהם לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים למה סמך יציאת מצרים ללחם אלא שכשם שעשה הקב"ה כמה ניסים לגאול את ישראל ממצרים כן הוא עושה בפרוסה הזו שאדם נותן לתוך פיו וכשם שביאתו (ויציאתו ממצרים) [כך יציאתו] מהר צועה להפתח אנכי ה' אלקיך אמר ר' שמואל בר נחמן רצונך לידע מה כחה של פרוסה זו שאדם נותן לתוך פיו שהיא קשה יותר מן הגאולה מניין אתה מוצא בשעה שיוסף מקריב את בניו לפני אביו שיברכם תלה את הגאולה במלאך המלאך הגואל אותי מכל רע (בראשית מ"ח ט"ז) אבל כשבא לפרוסה מה [הוא] אומר האלקים הרועה אותי (שם שם ט"ו) הוי יפה אמר ישעיה לא ימות לשחת לא יחסר לחמו אנכי ה' אלקיך רוגע הים: דבר אחר אנכי (ה' אלקיך) [אנכי הוא מנחמכם] זש"ה אשר הראיתני צרות רבות ורעות [תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני] (תהלים ע"א כ') אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם נולד מלך המשיח שעלה במחשבת עד שלא נברא העולם כן הוא [אומר] ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה י"א א') אינו אומר (כן) כאן ויצא אלא [ויצא] היך אתה מוצא כתב בבריאת עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכיות ושל גואל מלך המשיח בראשית ברא אלקים [וגו'] והארץ היתה תהו ובהו [וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים] (בראשית א' א' וב') תהו זו מלכות בבל ראיתי את הארץ והנה תהו (ירמיה ד' כ"ג) ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו' י"ד) [וחשך] זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל על פני תהום זו מלכות אדם הרשעה דוד רואה אותם ארבעתם היאך הם באות בכח ומשתעבדות בישראל התחיל תמיה עליהם ואומר אשר הראיתני צרות רבות ורעות (רבים) [רבות] שתיים מלכות מדי ומלכות אדום תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעליני אמר תחייני מן הראשונה משיעבודה של מלכות בבל תשוב תחייני מן השנייה משיעבודה של מדי תעליני מן השלישית משיעבודה של יון מתהומות הארץ תשוב תעליני זו אדום הרשע ומניין אתה אומר שמתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח ורוח אלקים מרחפת זה מלך המשיח וכן הוא אומר ונחה עליו רוח ה' (ישעיה י"א ב') ואימתי מרחפת על פני המים כשתשפכו כמים לבבכם נכח פני ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם זש"ה כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו (הושע ו' א') למי שעלה לו מכה וקורעה הרופא כיון שראה (הרופא) [אותו] שהיה בו מכה שלא נתרפאה מכתו מיד היה מחזר אצל הרופאים אחרים ולא (היה מוציא) [היו מוצאים] לו רפואה (אמר) [אומר] לו אתה הולך אצל כמה רופאים ולא (מצאו) [מצוי] להם כדי לרפאותך שאינם יודעים מה היתה המכה ניכרת אלא אם מבקש אתה להתרפאות לך אצל אותו שקורע אותך והוא מרפא אותך כך הנביא אמר כל מה (שאתה מפלי') [שאתם מפליגים] דעתכם מן הקץ הנחמות רחוקים מכם עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם משיעבודם של מלכיות שהוא הוא שהכה והוא הוא שמרפא לכו ונשובה עד ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהכיתי אני הוא שמרפא (לכו ונשובה עד ה') אני הוא שהכיתי שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה א' י"ג) ואני הוא שמרפא אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם באנכי בראתי את העליונים באנכי בראתי את התחתונים [שנאמר אנכי ה' עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מיאתי] (ישעיה מ"ד כ"ד) באנכי בראתי את אדם הראשון [שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי] (שם מ"ה י"ב) באנכי דברתי עם אברהם [שנאמר אנכי מגן לך וגו'] (בראשית ט"ו א') באנכי דברתי עם יצחק וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי האל אלקי אביך (שם כ"ו כ"ד) כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי אלא באני שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך (שם כ"ח י"ג) לפיכך נתיירא ויירא יעקב מאד (שם שם י"ז) למה נתיירא אמר על אבותי לא נגלה בלשון הזה באני אלא באנכי תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה שהיה מסיח עם אבותי כיון שראהו הקב"ה שהיה מצטער על הדבר מיד התחיל מדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך (שם שם ט"ו) (ואנכי) [באנכי] ירדתי עמו למצרים אנכי ארד עמך מצרים (שם מ"ו ד') באנכי העליתי [אותו] משם ואנכי אעלך גם עלה (שם) באנכי נגליתי על הגואל שנאמר הנה אנכי אלקי אביך (שמות ג' ו') באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהיה עם פיך (שם ד' ט"ו) אמר רבי חמא בר חנינא קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו (שבריאת) [של עולם שבבריאת] העולם ומלואו כתב (בבריותיו) [ברייתו] אלה תולדות השמים [והארץ] בהבראם (בראשית ב' ד') ובגליפת שפתים כתב בורא ניב שפתים (ישעיה נ"ז י"ט) אמר ר' שמואל בר נחמן אם מבקש אתה לידע כוחו של דבור מה שברא הקדוש ברוך הוא (כל) [בלשון] הזה פעמים שאדם מדבר דבר אחד והוא (כופף) [הופך] את לשונו ויש דבר שהוא פשיט בו עד שיניו ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מאגניות משמשים (ובעלילות') [וכעלילותיכם] (יחזקאל כ' מ"ד) באנכי נתתי את הדברות אנכי ה' אלקיך (שמות כ' ב') באנכי [אני] מוליכם במדבר (באנכי אני מנחמכם) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב' ט"ז) באנכי אני בונה ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך (ישעיה נ"ד י"א) [באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'] (מלאכי ג' כ"ג) באנכי אני מנחמכם אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם כך פתח רבי תנחומא בי רבי זה שאמר הכתוב מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב' י"ג) אמר להם הקב"ה מה עדיות לא העדתי ביד הנביאים אמר ר' יעקב דכפר חנין תשעים שנה עשה הקדוש ברוך הוא משלח ומעיד בישראל מניין ויעד ה' בישראל וביהודה [ביד כל נביאו כל חזה וגו'] (מלכים ב' י"ז י"ג) (שפירש) [ספור] אותיות ויעד ואתה מוצא תשעים וי"ו ששה יו"ד עשרה ע' שבעים ד' ארבעה הרי תשעים הרי (נמצאה צ') [נמצאת למד] שתשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד וכן הקב"ה אומר להם כמה שלוחים שלחתי לכם ולא שמעתם להם [כמו] שכתב ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים [יום] השכם ושלוח (ירמיה ז' כ"ה) לאמר שובו נא מדרככם הרעים (מלכים שם) כמה נביאים היה הקדוש ברוך הוא משלח אצל ישראל בכל יום שיעידו בהם שנאמר ואשלח עליהם [את] כל עבדי הנביאים (ירמיה שם) מיעוט נביאים שנים אחד בבוקר ואחד במנחה וחבירו אומר נביא אחד היה הקב"ה מחדש להם בכל יום שילך ויעיד בהם והיה אף ירמיה בא עמו שני פעמים בכל יום בין בבקר בין בערב והיה מעיד בישראל עמהם מניין שכן הוא ואדבר עליכם השכם ודבר לא שמעתם (שם שם י"ג) אמר ר' פנחס הכהן בן ר' חמא ור' חלקיה בשם רבי סימון אומר רבי יעקב דכפר חנניא תשעים שנה עשה הושע לעצמו מעיד בישראל שכן כתב דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו [וגו'] תחילת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע (הושע א' א' וב') אלא תחילת מלכותו של עוזיהו ואתה מוצא שעוזיהו מלך חמישים ושתים שנה ויותם שש עשרה שנה ואחז שש עשרה שנה הרי שמונים וארבע שנים ובשנה (לאחזיהו) [ששית לחזקיהו] גלו עשרת השבטים כמ"ש בארה בנו אשר הגלה תגלת פלנאסר מלך אשור (דהי"א ה' ו') הוי תשעים שנה היה הקדוש ברוך הוא מעיד בישראל על ידי הושע ולא עשו תשובה כמ"ש ואשלח עליכם (על ידי נביאים) [את כל עבדי הנביאים] (ירמיה שם) לפיכך הוא אומרע"יירמיה מה יש (לו) [לי] להעיד בכם שנא' מה אעידך [וגו'] הבת ירושלים. דבר אחר מה אעידך מה תכשיטים שלא קישטתי אתכם ואין הלשון הזה אעידך אלא לשון עדי כמ"ש ועתה הורד עדיך מעליך [וגו'] ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות ל"ג ה' ו') ואתה מוצא אמר רבי תנחומא ברבי בשעה שיצאו ישראל ממצרים ובאו למדבר סיני וקבלו את התורה באותה שעה קישטם הקב"ה בשלש עשרה תכשיטים ואלו הן יחזקאל (מפרשה) [מפרשם] כמ"ש וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט') מן טנופת עכו"ם ואשטוף דמייך מעליך (שם) זה דם המילה ודם הפסח ואסוכך בשמן (שם) זה שמן המשחה ואלבישך ריקמה (שם שם י') אמר רבי יוחנן בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז) מיד ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת (וזוניאות) [ועטרות] בידם ונותנים לכל אחד ואחד מישראל עטרה ורבי אבא בר' כהנא בשם רבי יוחנן אמר מאה ועשרים ריבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא קושרים עטרות וששים ריבוא חוגרים אותם בזוניות ורשב"י אמר זיין היו נותנים להם ושם המפורש חקוק עליו ור' חנינא בר נתן דציפרין אמר זונאיות היו נותנים להם ור' שמעון אומר ארגוונים היו מלבישים אותם. דבר אחר ואלבישך ריקמה זה מעשה המשכן שהיה מרוקם שכן כתב ויעש פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר [וגו'] מעשה רוקם (שמות ל"ו ל"ה עד ל"ז) ואנעלך תחש (יחזקאל שם) אילו עורות המשכן כמה שכתב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים [מלמעלה] (שמות כ"ו י"ד) ר' יהודה אומר מאינון ור' נחמיה אומר חיה טהורה היא (וגדולה) [וגדילה] היא במדבר אמר רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש (שאמרו) [אמרו] בשם רבי מאיר לפי שעה נבראתה ונגנזה. וכן כתב (וישלח לו) [ושלח לי] עצי ארזים ברושים אלמוגים (דהי"ב ב' ז') ובמקום אחר כתב ויעש המלך את את עצי האלמוגים [וגו' לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה] (מלכים א' י' י"ב) א"ר אבא אבליגה א"ר הונא הכהן בן אבון גלומי היו וכיון שהיה מראים אותם לשמיר היו כמוג הזה. ד"א אלמוגים אמר רבי אבא אלמוגים אבליג א"ר חוניא הכהן בן אבין בשם ר' יוסף (אמר) לשעתם נבראו ונגנזו ואחבשך בשש (יחזקאל שם) אילו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש כמה שכתב ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש [וגו'] (שמות ל"ט כ"ח) ואכסך משי (יחזקאל שם) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשיתי אתכם (משש) [ממש] בעולם אני אמרתי אלקים אתם (תהלים פ"ב ו') כך דרש רבי אייבו ורבי יהודה בר' סימון אמר אילו ענני כבוד שהיו מקיפים אותם במדבר כמה שכתב לא ימוש עמוד ענן יומם (שמות י"ג ע"ב) ואעדך עדי (יחזקאל שם י"א) שקישט אותם הקדוש ברוך הוא בכל מיני תכשיטים ואתנה צמידים על ידיך (שם) אילו שני לוחות הברית ורביד על גרונך (שם) זה ספר התורה (הזה) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א' ח') ואתן נזם על אפך (יחזקאל שם י"ב) אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה') ועגילים על אזניך (יחזקאל שם) זו סנהדרין ששנו רבותינו סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה (סנהדרין פ"ד מ"ט). (אומר) [דבר אחר] ועגילים על אזניך א"ר ברכיה הכהן ברבי אילו הדברות (שהיו הדברות) [שהיה הדבר] מבקש לצאת והיה הכרוז יוצא (לפניך) [לפניו] ואומר לפני מחיצות האש סלקו עצמיכם מלפני הדיבור שלא יצא וישרוף אתכם ומיד היו המלאכים של אש מסלקין עצמן והחיות מסלקין עצמם כדי שלא ישרפו מנשבו של דיבור ומפני שהיה אשו של דיבור קשה מאשם של מלאכים שהמלאכים אינם אלא מאש של תחת כסא הכבוד מן אותו הנהר שראה דניאל נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז' י') שמשם הם נבראים אבל אשו של דיבור לא הייתה אלא מתוך ימינו של הקב"ה שכן [כתיב] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב') נמצאת אומר למה היה הכרוז [והדיבור היה] יוצא מפיו של הקדוש ברוך הוא ובא ויושב על אזנו ומתעגל עליה זה היא ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך (יחזקאל שם) זו היא השכינה ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג) הרי כל התכשיטים הללו היה הקב"ה אומר להם כמה יש עוד תכשיטים לקשט אתכם מה אעידך. דבר אחר מה אעידך ומה אדמה לך אמר הקדוש ברוך הוא כמה זימונים נזדמנתי אתכם בענן כמה שכתב ונועדתי שמה לבני ישראל (שמות כ"ט מ"ג) בים בסיני במדבר במשכן ומה אדמה לך כמה דמויות [נדמיתי] לכם בים נדמיתי לכם כגיבור עושה מלחמות כמו שכתב ה' איש מלחמה (שם ט"ו ג') כן בסיני נדמיתי כזקן מלמד תורה (כשהיה) [שכן נאה תורה כשהיא] יוצאה מפי הזקינים במשכן נדמיתי לכם כחתן נכנס לחופתו הוי מה אדמה לך אמר הקב"ה לישראל לא נדמיתי לנביאים דמויות הרבה כשאמרו לך (ומחזרי) [שובי ותחזרי] ביך כמו שכתב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) מהו ואנכי חזון הרביתי לא נראיתי לכם חזון חזיונות הרבה לא ראה ישעיה שרפים של שש שש כנפים שנאמר שרפים עומדים ממעל שש שש כנפים ושש כנפים לאחד (ישעיה ו' ב') ויחזקאל ראה אותם ארבעה כמה שכתב ויהי בשלשים שנה וגו' וארא מראות אלקים [וגו'] ומתוכה דמות ארבע חיות [וגו'] וארבע כנפים לאחד וארבע כנפים [וגו'] (יחזקאל א' א' עד וי"ו) אמר הקדוש ברוך הוא שמא תאמר מה ראה ישעיה לראות שש ויחזקאל ארבעה והוא אומר לכם משחרב בית המקדש בטלו [אותן] שהיו מעופפים [בהם] אמר הקב"ה הואיל ובטל (חורבן) [הרובן] של מטן בטל עוד של מעלן אמר רבי יעקב דכפר חנין והכל ממך לומר ראה מה כתיב על כן מלאו מתני חלחלה (ישעיה כ"א ג') לא נראיתי יושב ובוכה כמה שכתב אם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה דמוע תדמע ותרד עיני דמעה (ירמיה י"ג י"ז) לא שלחתי ואמרתי לכם אם אתם מבקשים לעשות תשובה אלא אפילו למעני (אעשה) [עשו] כמ"ש תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשך (שם שם ט"ז) אמר הקדוש ברוך הוא חזק הייתי כצור ועשיתני כחיה יושבת על משבר כמה שכתב צור ילדך תשי (דברים ל"ב י"ח). ומה אשוה לך אמר להם הקדוש ברוך הוא איזו אומה גידלתי כיוצא בך שאנחם אותך בה אמר רבי אבהו אין הקדוש ברוך הוא פושט ידו ועושה (אותות צרות) [אומות צדות] כמה שכתב אך לא בעי ישלח יד ואם בפידו להם שוע (איוב ל' כ"ד) אך לא בעי זו היא (צרות) [צדות] ואם הביא עליהם שבר הוא משעשע אותם אלו באלו כמה שכתב ואם בפידו להם שוע ורצונך לידע שבשעה שאומות נופלים הקב"ה מנחמם זו בזו שכן אתה מוצא שבשעה שנפלו המצרים ופרעה היה מתנחמים באשור שכן כתב בן אדם את זרוע מלך מצרים שברתי (יחזקאל ל' כ"א) אל מי דמית [וגו'] הנה אשור ארז בלבנון (שם ל"א ב' וג') מלך בעולם יפה ענף (בין עבותים) (שם) [בן אבות] וחורש מיצל (שם) זכות (עומדות) [אבות עומדת] לו וגבה קומה (שם) קוזמרקרטור בעולם ובין עבותים הייתה צמרתו (שם) מבין עבותים משעה שנעשה כל העולם קליעה אחת (מלהכעיס) [להכעיס] להקדוש ברוך הוא הניח עצתם ויצא לו כמה שכתב מן הארץ ההוא יצא אשור וגו' (בראשית י' י"א) אמר רבי שמעון בן לקיש מן העצה ההיא יצא אשור מים גידלוהו (שם) שכן כתב האדם והבהמה והבקר אל ירעו ומים אל ישתו (יונה ג' ז') בשביל אותם המים נתגדל בעולם הוי מים גדלוהו על ידי מי נתרומם בעולם על ידי יונה שעלה מן התהום כמה שכתב תהום רוממתהו (יחזקאל שם) ויגע הדבר אל מלך נינוה (יונה שם ו') הוי פרעה והמצריים מתנחמים באשור וכשנפל אשור הוא מתנחם במצרים שכן כתב התיטבי מנא אמון (נחום ג' ח') התיטבי מנא זו אלכסנדריא אמון שהיה אומניתו של כל העולם הברטי' הזה. דבר אחר אמון אומנתם של בניו אמר הקב"ה לישראל בשעה שאומות העולם נופלות אני מנחמם אילו באילו אבל אתם לאיזה אומה השויתי אתכם שאנחם אתכם בה [הוא] שכתב מה אשוה לך ואנחמך (או) לאיזה אומה עשיתי ארון כפורת כרובים מזבח שולחן. דבר אחר מה אשוה לך ואנחמך אמר רבי אבא למה גלו עשרת השבטים לרוח אחת ושבט יהודה לרוח אחת אלא כדי שיהא אילו מתנחמים באילו ואילו מתנחמים באילו והקדוש ברוך הוא אומר להם נחמו נחמו עמי (ישעיה מ' א') פעמים. היה רבי תנחומא פותחו בנחמו נחמו עמי אן הרעת הזו. כי גדול כים שברך [מי ירפא לך] (איכה שם) אמר רבי חילפא דרומיה אילו אומר כי גדול כמת שברך לא היה להם לישראל תקומה אלא שאומר כי גדול כים שברך מה הים מצפה לרפואה אף ישראל מצפים כשיבנה בית המקדש והמים יוצאים מתחת בית המקדש כמה שכתב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון (זכריה י"ד ח') והם נכנסים לאוקיינוס וממתיקים אותו כמה שכתוב [כי באו] שמה המים האלה ורפאתיהו (יחזקאל מ"ז ט') ואוקיינוס יוצא לים ומרפא אותו הוי מי ירפא לך מי שהוא מרפא מכת הים הוא מרפא מכתך. דבר אחר (מי ירפא לך) [מה אשוה לך ואנחמך] כשאשוה לך כמה שכתב והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו י"ב) באותה השעה ואנחמך אני בכבודי בא ומנחמכם (אתכם) אנכי אנכי הוא מנחמכם: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם אמר הקב"ה כך היא אומנותי בו בדבר שאני מכה אני מרפא אדם מכה באיזמל ומרפא ברטייה (אומנותי) [אומנותו] אינו כך אלא בדבר שהוא מכה בו בדבר הוא מרפא שנאמר כי אעלה ארוכה לך ממכותייך ארפאך נאם ה' (ירמיה ל' י"ז) כיצד בא וראה חטאו ישראל בנחלים כמה שנאמר הנחמים באילים תחת עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישעיה נ"ז ה') לקו בנחל קישון שנאמר ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם (מלכים א' י"ח מ') ומתנחמים בנחלים שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מ"ז י"ב). חטאו בנהרים שנאמר ועתה מה לך לדרך מצרים [וגו'] לשתות מי נהר (ירמיה ב' י"ח) ולקו בנהרים על נהרות בבל (תהלים קל"ז א') ומתנחמים בנהרים הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה ס"ו י"ב) חטאו בהרים שנאמר ועל ראשי ההרים יזבחו (הושע ד' י"ג) ולקו בהרים ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף (ירמיה י"ג ט"ז) ומתרפאים בהרים שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב ז') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י"ח). חטאו בארץ בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה (יחזקאל ל"ו י"ז) ולקו בארץ ארצכם שממה (ישעיה א' ז') ומתנחמים בארץ וארצך תיבעל (שם ס"ב ה'). חטאו בזרע זרע מריעים (שם א' ד') ולקו בזרע זרע רב תוציא השדה [וגו'] (דברים כ"ח ל"ח) מתנחמים בזרע זרע קודש מצבתה (ישעיה ו' י"ג). חטאו בעץ אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב' כ"ז) ולקו בעץ ונערים בעץ כשלו (איכה ה' י"ג) ומתנחמים [בעץ] כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס"ה כ"ב). חטאו בענבים ענבמו ענבי רוש (דברים ל"ב ל"ב) ולקו בענבים אין ענבים בגפן (ירמיה ח' י"ג) ומתנחמים בענבים ודם ענב תשתה חמר (דברים שם י"ד). חטאו בתאינים כביכורה בתאינה (הושע ט' י') ולקו בתאינים ואין תאינים (ירמיה שם) ומתנחמים בתאינים התאינה חנטה פגיה (שה"ש ב' י"ג). חטאו בנחשים חמת למו כדמות חמת נחש (תהלים נ"ח ה') לקו בנחשים כי הנני משלח בכס נחשים צפעונים (ירמיה ח' י"ז) ומתנחמים בנחשים ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה י"א ח'). חטאו באריות דכתב שריה בקרבה אריות שואגים (צפניה ג' ג') ולקו באריות עלה אריה מסובכו (ירמיה ד' ז') ומתנחמים באריות ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה שם ז') חטאו בזאבים דכתב (כהנים) [שפטיה] זאיבי ערב (צפניה שם) ולקו בזאב זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה' ו') ומתנחמין בזאב זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה ס"ה כ"ה). חטאו בעגל בחורב ולקו בעגל אפרים עגלה (לא) מלומדה אוהבתי לדוש (הושע י' י"א) (ומתנחמות) [ומתנחמים] בעגל ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק (מלאכי ג' כ'). חטאו בבתולה אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א' ח') ולקו בבתולה נשים בציון עינו בתולות [בערי יהודה] (איכה ה' י"א) ומתנחמים בבתולה שובי שובי בתולת ישראל אל עריך אלה (ירמיה ל"א כ"א). חטאו בכלה התשכח (אשה עולה) [בתולה עדיה כלה קשריה] (ירמיה ב' ל"ב) ולקו בכלה שנאמר והשבתי מערי יהודה [וגו'] קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה (שם ז' ל"ד) ומתנחמים בכלה ומשוש חתן על כלה (ישעיה ס"ב ה'). חטאו בזקינים שנאמר ושבעים מזקני ישראל ויאזנייהו בן שפן (יחזקאל ח' י"א) ולקו בזקנים ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב' י') ומתנחמים בזקנים דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות (זכריה ח' ד') חטאו בכהנים [שנא' מחטאת נביאיה עונות כהניה (איכה ד' י"ג) ולקו בכהנים כהני וזקני בעיר גועו (שם א' י"ט) ומתנחמים בכהנים] דכתיב ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו וגו' (ישעיה ס"א ו). חטאו במלכים דכתב ואתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים (שמואל א' ח' ה') ולקו במלכים דכתב אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע י"ג י"א) ומתנחמים במלכים ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג). חטאו בראש ראשיה בשוחד ישפוטו (מיכה ג' י"א) ולקו בראש שנאמר כל ראש לחלי (ישעיה א' ה') ומתנחמים בראש דכתיב וה' בראשם (מיכה ב' שם). חטאו במצח כי כל בית ישראל חזקי מצח (יחזקאל ג' ד') ולקו במצח והצרעת זרחה במצחו (דהי"ב כ"ו י"ט) ומתנחמים במצח דכתיב והיה על מצח אהרן (שמות כ"ח ל"ח). חטאו בעין דכתיב ומסקרות עינים (ישעיה ג' ט"ז) ולקו בעינים דכתיב ויעצם את עיניהם (שם כ"ט י') ומתנחמים בעין דכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (שם נ"ב ח'). חטאו באזנים דכתיב (כבדו אזן) [ואזניהם הכבידו] משמוע (זכריה ז' י"א) לקו באזן דכתב החרשים שמעו (ישעיה מ"ב ל"ח) ומתנחמים באזן דכתיב עוד יאמרו באזנייך בני שכולייך (שם מ"ט כ'). חטאו באף דכתב והנם שולחים את (הזמורות) [הזמורה] אל אפם (יחזקאל ח' י"ז) ולקו באף [כי על אפי וגו' היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה ל"ב ל"א) ומתנחמים באף דכתיב] אפך כמגדל הלבנון (שה"ש ז' ה'). חטאו בשפתים דכתיב (בשפתותיכם ידברו) [שפתותיכם דברו] שקר (ישעי' נ"ט ג') ולקו בשפתיים יכרת ה' כל שפתי חלקות (תהלים י"ב ד') ומתנחמים בשפתותים כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד' ג'). חטאו בשיניים דכתיב הנושכים בשניהם (מיכה ג' ה') ולקו בשיניים ויגרס בחצץ שני (איכה ג' ט"ז) ומתנחמים בשיניים ולבן שינים מחלב (בראשית מ"ט י"ב). חטאו בפה שתו בשמים פיהם (תהלים ע"ג ט') ולקו בפה ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעיה ט' י"א) ומתנחמים בפה ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר (שם מ' ה'). חטאו בגרון ותלכנה נטויות גרון (שם ג' ט"ז) ולקו בגרון (קבר פתוח גרונם ומתנחמים בגרון) קרא בגרון אל תחשך (שם נ"ח א') ומתנחמים בגרון רוממות אל בגרונם (תהלים קמ"ט ו'). חטאו בלב ולבם שמו שמיר (זכריה ז' י"ב) ולקו בלב כי רבות אנחותי ולבי דוי (איכה א' כ"ב) ומתנחמים בלב דברו על לב ירושלים (ישעיה מ' ב'). חטאו בידים ידיכם דמים מלאו (שם א' ט"ו) ולקו בידים כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה (שם מ' ב') ומתנחמים בידים יוסף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (שם י"א י"א). חטאו במעים ובטנם תכין מרמה (איוב ט"ו ל"ה) ולקו במעים מעי מעי אוחילה (ירמיה ד' י"ט) ומתנחמים במעים בטנך ערימת חיטים (שה"ש ז' ג'). חטאו ברגל כי רגליהם לרע ירוצו (משלי א' ט"ז) ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א' ו') ומתנחמים ברגל הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (נחום ב' א'). חטאו בכנפיים גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים (ירמיה ב' ל"ד) לקו בכנפות [לאחוז בכנפות] הארץ (איוב ל"ח י"ג) ומתנחמים בכנפות [מכנף] הארץ זמירות שמענו (ישעיה כ"ד ט"ז). חטאו בהוא דכתיב כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה' י"ב) ולקו בהוא והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפוך להם לאויב והוא נלחם בם (ישעיה ס"ג י') ומתנחמים בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם כך דרש רבי תנחומא אמן אמן סלה וכן יהי רצון:

עי״ן - לא נאמר אלא עין של תורה שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים, והיא מדע לבל יודעים, והיא חיים למחזיקים בה וכו׳. מנין שהיא עין לכל עין? שנאמר מצות ה׳ ברה מאירת עינים (תהילים י״ט:ט׳). ומנין שהיא אורה לכל אור? שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). ומנין שהיא חכמה לכל חכמה? שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה (שם ח׳), ואין חכמה אלא תורה, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם (פ׳ ואתחנן), ומנין שהיא בינה לכל נבונים? שנאמר ונביא לבב חכמה (תהילים צ׳:י״ב), ואין בינה אלא תורה שנאמר קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה (משלי ד׳ ז'), ואומר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (שם ח׳), ומנין שהיא מדע לכל יודעים? שנאמר ודעת מזימות אמצא (שם), ומנין שהיא חיים למחזיקים בה? שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח), ומנין שהיא אהבה לכל אוהבי דבריה שנאמר הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה (שיר השירים ב׳:ד׳). ואומר אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי (משלי ח׳ י"ז), והיא לראש כל החכמים לחן, שנאמר כי לוית חן הם לראשך וגו' (שם י״א), והיא כבוד ויקר לחכמים ולסופרים, שנאמר סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה (שם ד׳ ח'), והיא נותנת שלש מתנות בשתי ידיה, שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (שם ג׳). ובה מלכים עתידין למלוך במלוכה וכבוד, שנאמר בי מלכים ימלוכו (שם ח׳), ובה מתברכים שרי תורה על ישראל, שנאמר בי שרים ישורו וגו׳ (שם), ובה עתידין מתי ארץ ושוכני עפר לחיות, שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהילים י״ט:ח׳), ובה כל היום משתוקקים סופרי ישראל, שנאמר לולי תורתך שעשועי וגו׳ (שם קי״ט), ובה משמחין כל לב וכליות, שנאמר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב (שם י״ט), ובה משחקים לפני הקב״ה בכל עת, שנאמר משחקת לפניו בכל עת (משלי ט׳), ובה עושין שמירה לישראל, שנאמר בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך (שם ו'), ובה מצילין את ישראל מדינה של גיהנם, שנאמר כי תלך במו אש לא תכוה (ישעיהו מ״ג:ב׳), תבוא תורה שהיא אש, שנאמר הלא דברי כאש (ירמיהו כ״ג:כ״ט), ותציל ישראל מדינה של גיהנם שהיא מלאה אש, שנאמר מדורתה אש ועצים (ישעיהו ל׳:ל״ג), ובה קיימים עליונים ותחתונים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה), ובה מתחדשים שמים וארץ לעוה״ב, שנאמר כי הנני בורא שמים חדשים וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז), ונאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה (שם). בזכות מי? בזכות ישראל שמקיימים את התורה, שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ וגו׳. מאי תהלתו עומדת לעד? זו מתן שכרן של צדיקים שהוא עומד עד לעתיד לבא.

שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך (הושע י"ד ב'): ילמדנו [רבינו] מי שהוא חוטא לומר שתתכפר לו על ידי תשובה [מהו] כך שנו רבותינו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים על ידיו לעשות תשובה (יומא פ"ח מ"ח) למה שאם אדם עושה תשובה (וחזר בו) [וחוזר] לעבירותיו אינה תשובה (זה) [אם] ירד אדם לטבול והשרץ בידו אין לו (הטהרה) [טהרה] מה יעשה ישליך מה שבידו ואחר כך יטבול ויטהר אמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו (ישעיה נ"ה ז') שהקב"ה חפץ בתשובה ואינו חפץ להמית ברייה שנאמר אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו הרעה וחיה (יחזקאל ל"ג י"א) והקדוש ברוך הוא קורא אותם בתשובה כביכול שיחיו וכן הוא אומר לישראל שובו בנים שובבים (ירמיה ג' כ"ב) אמר להם הקדוש ברוך הוא עשו תשובה עד שלא נשוב למידת הדין איני יודע מה לעשות אלא עד שאני עומד במדת רחמים עשו תשובה ואני אקבל אתכם מניין ממה שקראו בנביא עד ה' אלקיך: שובה ישראל עד ה' אלקיך כך פתח ר' תנחומא בר אבא כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נ"ה ח') אין מדת הקב"ה כמידת בשר ודם מידת בשר ודם מדליק את הנר מתוך הנר שאין יכול להדליק אורה מתוך אפילה הקדוש ברוך הוא יתברך שמו כשברא את עולמו היה הכל חושך תוהו ובוהו והוציא אור מתוך חושך שנאמר והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום (בראשית א' ב') מה כתב אחריו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (שם שם ג') בשר ודם משמוציא (איספוסין) [אפופסין] אינו יכול לחזור בו אבל הקב"ה חוזר בו לאחר (אפוספיס) [אפופסין] שנאמר תאשם שומרון כי מרתה באלקיה (הושע י"ד א') מה כתב אחריו שובה ישראל. אין לך כל נביא שהכה ישראל שלא חזר ונתן להם איספלניס וריפא אותם כל מכה ומכה שהיתה חוזר ומרפא הושע אומר כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל (שם א' ו') וחזר ואמר וריחמתי את לא רוחמה (שם ב' כ"ה) הוא הפה שאמר כי אתם לא עמי (שם א' ט') חזר וריפא ואמר ואמרתי ללא עמי עמי אתם (שם ב' כ"ה) הוא הפה שאמר כי היא לא אשתי (שם ב' ד') חזר וריפא ואמר תקראי לי אישי (שם שם י"ח) הוא [הפה] שאמר ושמתיה כמדבר (שם ה') חזר וריפא והולכתיה המדבר (שם ט"ז) הוא הפה שאמר דברו דברים אלות שוא כרות ברית ופרח כראש משפט על תלמי שדי (שם י' ד') חזר וריפא קחו עמכם דברים (שם י"ד ב') הוא הפה שאמר כפרה סוררה סרר ישראל (שם ד' י"ד) חזר וריפא ואמר ונשלמה פרים שפתינו (שם י"ד ג') הוא הפה שאמר (ושובי אל ה' אלקים) [ולא שבו אל ה' אלקיהם] (שם ז' י') חזר וריפא ואמר שובה ישראל עד ה' אלקיך: דבר אחר שובה ישראל אין מדת הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם מדת בשר ודם כותב (אמלוגין) [אילוגין] קשה ומחליפו בממון הרבה והקב"ה כותב (אמלגין) [אילוגין] קשה ומחליפו בדבר קל ואיזה דבר קל קחו עמכם דברים (שם י"ד ג') מה כתב למעלה מן הפרשה צרור עון אפרים (שם י"ג י"ג) תאשם שומרון כי מרתה באלקיה (שם י"ד א') ואחר כל הדברים האלה אומר לישראל עשו תשובה ואני מחליף את כולן: דבר אחר [שובה ישראל] אומרים על הושע ועל אליהו אכזריים היו חס ושלום לא היו אכזריים האכזרי היה מציל אלא למה הדבר דומה לבן מלכים שדנו המלך ונתחייב שריפה מה עשה (סונקנתרו) [סנקתדרון] אמר למלך שבקו בבית האסורים וירעב (אותה) [ואתה] שורפו והוא חשב לומר עד שתשוב חמתו כך כשראה אליהו את ישראל טועים אחר אחאב אמר אליהו מוטב [יהיו] שלש שנים ברעב ולא יפלו לבאר שחת הוי באהבה עשה להם אליהו כך וכן הושע אמר (תתן) [תן] להם ה' מה תתן תן להם רחם משכיל ושדים צומקים (שם ט' י"ד) ברחמים אמר כך למה הדבר דומה לאדם שנדון (נכנס שליו לטימון) [ונכסים שלו לטמיון] עמד אוהבו וביקש עליו ופייסו אמר המלך ובשבילך יכנסו השדות בלבד לטימיון יהיו הקרקעות במקומם כך הקדוש ברוך הוא דן את ישראל ואמר כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם (שם שם י"ב) אמר הושע בבקשה ממך לא כי אלא רוח (ירעו) [יזרעו] וסופתה יקצורו קמה [אין לו וגו'] (שם ח' ז') איך משהן מגדלין את בניהן אתה מאבדם קמה אין לו (הכתבת) [אמר לו הכתבתי] בתורה ואל אישך תשוקתך (בראשית ג' ט"ז) (וכן כאן) [וכאן] קמה אין לו אמר לו הושע אם כן בבקשה ממך תן להם רחם משכיל ולא שדיים צומקים שלא דומה צערו של קטן לצערו של גדול אמר לו הקדוש ברוך הוא וכן גזרתי ושכלתים מאדם כשראה הושע שאין הקב"ה שומע לו בא אצל ישראל ואמר להם הרבה בקשתי ולא נשמע לי לכן אתם בקשו על עצמיכם שאינו מחזיר אתכם שובה ישראל: דבר אחר שובה ישראל עד ה' אלקיך לבן מלך שאמר לו אוהבו אביך עתיד להכותך ולחובשך בבית האסורין ולמוסרך ביד העבדים ולהמיתך ברעב ובאחרונה אתה חוזר ומבקש הימנו והוא מקבלך אלא אם תשמע לי עשה את (האחרונים) [האחרונית] ראשונית ולך אצלו ובקש הימנו והוא מקבלך ונשתכרת המכות כך אמר הושע לישראל היו יודעים עתיד להכותכם (א"כ) [שנאמר] עליהם אשפוך כמים (חמתי) עברתי (הושע ה' י') (ומונ') [ולמסור] אתכם למלכות שנא' יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם (שם ז' ט"ז) [ולהמיתכם ברעב שנאמר] ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו (שם ב' י"א) ואחר כך סוף שאתם באים ומבקשים הימנו הוי שמעו לי וקראו ועשו תשובה עד שלא תלקו ונשתכרתם המכות שובה ישראל: דבר אחר שובה ישראל כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה אבל לא (בהושע) [כהושע] ירמיה [אמר] אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב (ירמיה ד' א') וישעיה אמר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נ"ה ו') ולא מלמדים את ישראל מה לומר אבל הושע אמר עשו תשובה ומלמדם מה יפייסו על עצמם שובה ישראל עד ה' אלקיך [וגו'] וקחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וגו' (הושע שם): [דבר אחד שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך] כל הנביאים שהכו את ישראל הכום בנפילה ירמיה אמר לכן יהי דרכם להם [וגו'] ידחו ונפלו בה (ירמיה כ"ג י"ב) וכן עמוס אמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה' ב') אבל הושע לא (עשתה) [עשאה] אלא מתקלת שנאמר כי כשלת בעוניך: דבר אחר [שובה ישראל] תשובה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא שהוא מבטל דבריו בשביל התשובה היאך כתב בתורה כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו [וגו'] וכתב לה ספר כריתות [וגו'] ושנאה האיש האחרון וכתב [וגו'] לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה [וגו'] אחרי אשר הוטמאה (דברים כ"ד א' ועד ד') אבל הקב"ה אינו כן אע"פ שעזבו אותו ועבדו לאחר ויעזבו את ה' ולא עבדוהו (שופטים י' ו') אמר להם עשו תשובה ובואו אצלי ואני מקבל אתכם ירמיה מפרש לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' (ירמיה ג' א') בואו ואני מקבל אתכם שובה ישראל עד ה' אלקיך: דבר אחר שובה ועד היכן התשובה עושה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא אינו נשבע אלא בקבלת שבים שכן אמר יחזקאל חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע (יחזקאל ל"ג י"א) אמרו [וגו'] הואיל ונשבע שהוא מקבל השבים בדין הוא שנלך אצלו שובה ישראל: דבר אחר שובה ישראל עד ה' אלקיך מצינו שמא לא היה אחריו שירחק אמר הריני שב לבן מלכים שהיה חולה אמר הרופא אם יאכל מן החפץ הוא מתרפא היה הבן מתיירא לאוכלו אומר לו אביו תדע שאינו מזיקך הריני אוכל ממנו כך אמר הקב"ה לישראל מתביישים אתם [לעשות] תשובה הריני שב ראשון שנאמר כה אמר ה' הנני שב (ירמיה ל' י"ח) ומה מי שאין לו חטא ולא סרחון חס ושלום אמר הנני שב בני אדם על אחת כמה וכמה צריכים לעשות תשובה ולבא אצל הקדוש ברוך הוא שובה ישראל עד ה' אלקיך: דבר אחר שובה ישראל אם יעשה [אדם] תשובה שלימה אף העבירות שעשה מתחילה אינם מתחשבות לו ואינם נזכרות לו מניין וישעיה מפרש לא תזכרנה ראשונות ולא תעלנה על לב (ישעיה ס"ה י"ז) ואף מן הקרבנות חביבה היא התשובה שמואל הנביא אמר הנה שמוע מזבח טוב והקשב מחלב אילים (שמואל א' ט"ו כ"ב): דבר אחר שובה ישראל (אמר) [אוי] להם לרשעים שהם מתים בלא תשובה שהם מאבדים תקותם מן העולם הבא שמלאכים מסורים לאדם הזה ובכל יום ויום כותבים את מעשיו והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא והכל כתוב וחתום אם צדיק אדם כותבים צדקתו ואם הרשיע אדם כותבים את רשעתו לפיכך כשבא צדיק המלאכים (מקדישים) [מקדימים] ומקלסים לפניו יבא בשלום וינוח על משכבו ואם מת אדם רשע שלא עשה תשובה הקב"ה אומר לו (מפח) [הפח] את נפשך כמה קראתי לך שתעשה תשובה ולא עשית ועיני רשעים תכלנה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש (איוב י"א כ') אמרו הפקחים הואיל וכך הוא מקוה לשבים אמרו לנו תשובה עד ה' אלקינו [לכו ונשובה אל ה'] כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו (הושע ו' א'): דבר אחר שובה ישראל השוטים שאומרים שמא נשוב ולא מקבל (אתם) [אותנו] הנה נבא לא (תקרא) [תקראו] שוטים הרבה הוא אומר שובו בנים שובבים (ירמיה ג' כ"ב) אין אתם מפסידים אלא מה ארפא משובותיכם (שם) וכן ישעיה מתנבא שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיה נ"ז י"ט) על איזה רחוק הוא אומר על מי שהרחיק את עצמו אלא קרוב (הוא) אצל הקדוש ברוך הוא מה רפואה (הנה) [הוא] צריך [אלא] זה רשע שהיה (קרוב) [רחוק] ועשה תשובה ונתקרב אצל הקדוש ברוך הוא שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר להם הושע הואיל והוא מרפא את השבים שובה ישראל עד ה' אלקיך: דבר אחר שובה ישראל (מביאות) [חמשה דברים מביאים] את הגאולה מתוך צרה אדם נגאל בצר לך ומצאוך (את) כל הדברים האלה (דברים ד' ל') ומתוך קץ באחרית הימים (שם) ומתוך תשובה ושבת עד ה' אלקיך (שם) ומתוך רחמים כי אל רחום ה' אלקיך (שם שם ל"א) ובזכות האבות ולא ישכח את ברית (ה' אלקיך) [אבותיך] (שם) והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות שכן הוא אומר ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו (שם) ומיד כי אל רחום ה' אלקיך [וגו'] (שם) הוי נשוב אצלו שאין לנו כמותו אלקים שהוא מקבל אותנו בשעה שאנו שבים מפשע: [דבר אחר] שובה ישראל עד ה' אלקיך לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך אמר להם איני יכול שלח אביו ואמר לו הלך מה שאתה יכול לפי כחך (ואם) [ואני] בא אצלך (כשאר) [בשאר] הדרך כך אמר להם הקדוש ברוך הוא שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג' ז'): דבר אחר שובה ישראל לבן מלכים שהיה לו (רץ) [דין] לפני אביו (אמר) [אמרו] לו בקש מן אביך עד שהוא (נותן) [נתון] בפלטין שלו עד שלא ישב בבימה (וימצא) [וימתח] עליך מדת הדין (לכן) [וכן] הושע אמר להם לישראל שובה ישראל עד ה' אלקיך עד שנתון במדת רחמים עשו תשובה כי הקב"ה רחום וחנון ורוצה בתשובה עד שלא ימתח (לכם) [עליכם] מדת הדין בשר ודם כועס על חבירו והוא מוליך לו דורון שיקבלנו ספק מתקבל [ספק אינו מתקבל] והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא [מתפייס] בדברים קחו עמכם דברים (הושע שם ג') ולא עוד אלא אדם שהוא הולך לכבד את המלך הולך [אצלו] מלא וחוזר ריקם והקב"ה אינו כן אלא הולכים אצלו ריקנים (וכשבא אצלו מלא) [ושבים מלאים] הם אומרים לו כל תשא עון (שם) והוא אומר להם וקח טוב (שם) לכן הנביא משבחו על רוב רחמיו ואומר לו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז' י"ח): דבר אחר שובה ישראל עד ה' אלקיך דרש רבינו הקדוש גדול (כחו) [כחה] של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה (לו) [לא] עד עשרה מילים ולא עשרים ולא עד מאה אלא עד מהלך חמש מאות שנים ולא עד הרקיע הראשון אלא עד רקיע (השני) [השביעי] ולא עד רקיע (השני) [השביעי] אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד כן הושע אומר שובה [ישראל] עד ה' אלקיך: דבר אחר עד ה' אלקיך אמרו [לו] רבש"ע (מתוך שאין) [מתייראין] אנו מן העונות שהם מרובים אמר (לו) דוד כי עונותי עברו ראשי (תהלים ל"ח ה') וכן עזרא אמר כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמותינו גדלה עד לשמים (עזרא ט' ו') אמר הקדוש ברוך הוא אל תתייראו מן הדבר הזה אם הם עד הרקיע ואתם עושים תשובה אני סולח ולא עד הראשון ולא עד השני ולא עד השלישי אלא אפילו עד השביעי עד כסא הכבוד ואתם עושים תשובה מיד אני מקבל אתכם שובה ישראל עד ה' אלקיך שובה ישראל ואפילו עונות עד ה' אלקיך: דבר אחר שובה ישראל עד ה' אמרו לו ישראל רבש"ע אם עושים אנו [תשובה] מי מעיד שקבלת אותנו אמר להם הסניגור שלכם זה מיכאל שנאמר בעת ההיא יעמוד מיכאל [וגו' העמד על בני עמך וגו'] (דניאל י"ב א') אמרו [לו] אין אנו מבקשים אלא לך שנאמר אמר להם לכו בקשו פני ואני מעיד עליכם ויש לך מניין ללמוד וכי איזו מדה מרובה [מדה הטובה או] מדת הפרענות הוי אומר מדת הטובה בא וראה אין כבודו של הקב"ה להעיד על הדברים הללו (ואין) [והוא] בכבודו (ומעיד) [מעיד] על המנאפים ועל המכשפים שנאמר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים (מלאכי ג' ה') אמר הקב"ה (ואף על פי) [ואם על מי] שהוא חוטא אני מעיד על מי שהוא עושה תשובה על אחת כמה וכמה אמר הושע שובה ישראל עד ה' אלקיך אמרו [לו] רבונו של עולם ומה את עושה לכל עונותינו אמר להם עשו תשובה והם נבלעים מן העולם שנ' יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיה נ' כ') אמרו לו ולהיכן אתה משליכם אמר להם לים שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתינו (מיכה ז' י"ט):

ד"א למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם נהפכין לו לעפר בפיו ובמעיו, שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה), ואלו אוכלים את המן, שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר ויתן להם (את) שאלתם (תהלים קו טו), ואומר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב ז), יבא נחש שאוכל מינין הרבה, ובפיו טעם אחד, ויפרע (ממין אחד ואוכין) [מאוכלי מין אחד] וטועמין מינין הרבה.

תחת אבותיך יהיו בניך. א"ר אלעזר ברבי יוסי עתיד כל אחד ואחד מישראל להיות לו בנים כיוצאי מצרים. שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך. וכמה היו אבותינו כשיצאו ממצרים ששים רבוא. א"ר אבהו ואל תתמה שהרי תרנגולתא ברא ביומא רבה ילדה תרי ביעי וביומא זוטא חדא. הדא הוא דכתיב (ישעיה סה כב) כי כימי העץ ימי עמי:

על כן לא נירא בהמיר ארץ. אמרו בני קרח אל תיראו אותו היום שעתיד הקב"ה לנער את הרשעים מן הארץ שנאמר (איוב לח יג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ואומר (ישעיה סה יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. והיכן צדיקים עומדים באותה שעה (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם. אמרו להם בני קרח אל תיראו אנו רואים כל הנסים שעשה עמנו הקב"ה. שנאמר (במדבר טז לב) ותפתח הארץ את פיה. והיכן היינו באותה שעה באויר היינו. וכן הוא אומר (שם כו יא) ובני קרח לא מתו. ר' נחמיה אומר לא הוה כן. אלא בשעה שנפתחה הארץ ונבלעו העמיד להן הקב"ה כתורן הספינה. וכן הוא אומר (שם י) ויהיו לנס. וכן אמרו בני קרח אל תיראו יודעין אנו מה עשה עמנו הקב"ה לא נירא בהמיר ארץ. ואומר (ישעיה נד י) כי ההרים ימושו:

וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית יח, א), רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר יָשַׁב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת, כָּךְ בָּנֶיךָ יוֹשְׁבִין וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּן, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן יוֹשְׁבִים לִכְבוֹדִי וַאֲנִי עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק עוֹמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִצָּב, אֱטִימוֹס, כְּמָה דְתֵימָא (שמות לג, כא): וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. כְּתִיב (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּא וְרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עַל כָּל שֶׁבַח וְשֶׁבַח שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מַה טַּעַם (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.

ר' יהודה אומר, כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין ושמחין ומהללין לאלהיהם בקול גדול, והמצריים צועקים במר נפש על המגפה שבאת עליהם פתאום, שנ' כי אין בית אשר אין שם מת.

ג"ן ד"ס - מהו ג"ן ד"ס? אמר נגרסנאל לפני הקב״ה, רבש״ע! א״כ היכן דרים כשזוכין לחיי עוה״ב? א״ל, בגן עדן של הדס שריחו הולך מסוף העולם עד סופו, שנאמר כי כימי העץ ימי עמי וגו' (ישעיהו ס״ה:כ״ב).

ה"ע ו"ף - מלמד שאמר לפניו שרה של גיהנם, רבש״ע! רצונך שתודיע לי כבודן וגדולתן של צדיקים שאתה מנחיל להן בג״ע לעוה״ב? א״ל הקב״ה, לאו, שנאמר כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ג). העו"ף - כשם שהעוף פורח באויר של עולם ואין לו רשות ליכנס בחופות מלכים ורוזנים לישב במשכנות עמהם על כסא הכבוד, כך אין לך רשות ולא עסק בהן לראות בטובתן של ישראל, שנאמר לא יגורך רע (תהילים ה׳:ה׳-ו׳). ומהו לא יגורך רע, מלמד שכך אמר דוד לפני הקב״ה, רבש״ע! אל יהי במגורך רע, ואין רע אלא שטן ויצר הרע, שנאמר כי יצר לב האדם רע (פ׳ נח), וכשם שאין יצר הרע במגורותיו של הקב״ה, כך עתידין ישראל שלא יהיה במגורתם שטן ולא מלאך המות ולא יצר הרע. אימתי? לעולם הבא, שנאמר וישב עמו בנוה שלום ובמשכנות מבטחים (ישעיהו ל״ב:י״ח) בלא שטן, ובמנוחות שאננות בלא מלאך המות ובלא יצר הרע, שנאמר בלע המות לנצח וגו׳ (ישעיה כ״ו).

ר' אליעזר אומר, כל צבא השמים עתידים לעבור ולהתחדש. מה כתיב עליה וכל צבאם כנבול עלה מגפן מה גפן והתאנה הזאת נובלים ועומדות כאש יבש וחוזרת ופורחת ונצצת ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידין ליבול והן חוזרין ומתחדשין להודיע לפניו שיש מבלה ואינו בולה ואין עוד לא רעב ולא רע ולא מגפה ואין עוד צרות שנ' כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה.

כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש. אמר דוד לפני הקב"ה הרשעים אינן כלום עשן הם. כהנדוף עשן ולא כעשן אלא כלא חשיבי. דבר אחר כהנדוף עשן אלו הרשעים. משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים בפלטין שלו והוא היה בפלטין העליון והיו עבדיו בתחתון מציתין את האש ומעשנין אותו כדי שיעלה אליו העשן כך הם הרשעים מלמטה. וכן ישעיה אומר (ישעיה סה ג-ה) העם המכעיסים אותי וגו' היושבים בקברים וגו' אלה עשן וגו' אלה הם הרשעים ואינם כלום שנאמר (תהלים לז כ) כי הרשעים יאבדו ואויבי ה' וגו' כלו בעשן כלו. לכך כהנדוף עשן תנדוף. אבדו רשעים הצדיקים שמחים שנאמר וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה:

דָּבָר אַחֵר, (בראשית לב, ד): וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (משלי י, ו): בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס, כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה הַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְעֵשָׂו, בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, זֶה יַעֲקֹב. וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּתְבָּרְכִין בָּאָרֶץ וּמִתְבָּרְכִין בַּשָּׁמַיִם, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, טז): אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב כְּנֶגְדוֹ בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. יִצְחָק אָמַר לוֹ (בראשית כז, כח): וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וגו', וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בְּטַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ה, ו): וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל וגו'. יִצְחָק אָמַר לוֹ (בראשית כז, כח): וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרְכוֹ בִּתְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כג): וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה. יִצְחָק אָמַר (בראשית כז, כט): יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ (ישעיה מט, כג): וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ. יִצְחָק אָמַר לוֹ (בראשית כז, כט): הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ עַל יְדֵי משֶׁה (דברים כו, יט): וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ יִצְחָק מִלְּמַטָּה בֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה. וְאַף רִבְקָה אִמּוֹ בֵּרַכְתּוֹ כְּנֶגְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צא, א): ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, וְכָךְ אָמְרָה לוֹ (תהלים צא, יא): כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ וגו', כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה לוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, בֵּרְכַתּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (תהלים צא, טו): יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ וגו', וְכִי מֵאַחַר שֶׁבֵּרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָבִיו לָמָּה חָזַר וּבֵרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, א): וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁרָאָה יִצְחָק בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִגָּלוֹת לְבֵין הָאֻמּוֹת, אָמַר לוֹ בּוֹא וַאֲבָרֶכְךָ בְּרָכוֹת שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁיַּחְזֹר עָלֶיךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִיקַבֶּצְךָ מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת, וּמָה הֵן הַבְּרָכוֹת (איוב ה, יט כב): בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע. בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא. לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק.

כי כל ימינו פנו בעברתך וגו'. רבי יהודה אמר זו מרירה. ורבנן אמרי זה נער שהוא הוגה. כלינו שנינו וגו'. ימי שנותינו בהם וגו' ורהבם עמל ואון. אמר רבי חנינא בר יצחק אפילו מלכותו עמל ואון שנאמר (תהלים פז ד) אזכיר רהב ובבל. כי גז חיש. רבנן אמרי גזין חשין וטסין. ר' יודן אמר אף על פי כן היו בו מעשים טובים. מי יודע עוז אפך. אמר רבי אבא בר כהנא שמא מתמלאת עברה על ידך. מי יודע עוז אפך. אמר רבי חנינא בר יצחק כל מי שקדמו יום דין בעולם הזה. וכיראתך עברתך. למנות ימינו כן הודע. אם אנו יודעין שנותינו אימתי אנו מתים היינו עושים תשובה. אמר רבי אליעזר שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע אימתי הוא ימות. אמר להם כל שכן שהוא עושה תשובה ויאמר שמא למחר אני מת ונמצא כל ימיו הם בתשובה. הוי למנות ימינו כן הודע. שובה ה' עד מתי. שמחנו כימות עניתנו. כימים שעניתנו בבבל במדי באדום. דבר אחר כימות המשיח. וכמה ימות המשיח. רבי אליעזר אומר אלף שנה. שנאמר כיום אתמול. רבי יהושע אומר אלפים שנה. שנאמר כימות עניתנו. שני ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה. רבי ברכיה אומר שש מאות שנה. שנאמר (ישעיה סה כב) כימי העץ ימי עמי. וגמירי דהאי סדנא עביד בארעא שית מאה שנין. רבי יוסי אמר ששים שנה. שנאמר (תהלים עב ה) ולפני ירח דור דורים. דור כ' שנה דורים מ' שנה. הרי ס'. רבי עקיבא אומר ארבעים שנה. שנאמר כימות עניתנו. כארבעים שנה שעשו אבותינו במדבר שנאמר (דברים ח ג) ויענך וירעיבך. ורבנן אמרי שלש מאות וחמשים וארבע כמנין ימות שנת הלבנה שישראל מונין בהן. שנאמר (ישעיה סג ד) ושנת גאולי בא. רבי אבהו אמר שבעת אלפים כימי החתן. שנאמר (שם סב ה) כי יבעל בחור בתולה. וכמה ימי החתן שבעת ימים שנאמר (בראשית כט כז) מלא שבוע זאת:

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו (בראשית מו, כח), כְּתִיב (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מְרַפֵּא אוֹתָן לֶעָתִיד לָבוֹא, הָעִוְרִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ה): אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְהַפִּסְחִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ו): אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, הוֹלֵךְ עִוֵּר וּבָא עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, אִלֵּם וּבָא אִלֵּם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָבוּשׁ כָּךְ הוּא בָּא לָבוּשׁ, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁמוּאֵל, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר לָאִשָּׁה (שמואל א כח, יד): מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, שֶׁכָּךְ הָיָה לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, יט): וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. וְלָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ כְּשֶׁהֵם חַיִּים לֹא רִפְּאָן מִשֶּׁמֵּתוּ רִפְּאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָן דּוֹמֶה שֶׁאֵינָן אוֹתָן אֶלָּא אֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, לָמָּה (ישעיה מג, י): לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וַאֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן. וְאַף הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, הַכֹּל מִתְרַפְּאִים מִי שֶׁהֵבִיא מַכָּה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, אֶלָּא (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, לָמָּה שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. דָּבָר אַחֵר, זְאֵב וְטָלֶה, זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין. וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל. יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי כְּשֶׁיָּרַד בִּנְיָמִין עִמָּהֶם וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם (בראשית מב, לח): לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם הָיוּ מְמַצְעִים אוֹתוֹ וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹסֵף אוֹמֵר (בראשית מג, כט): וַיִּשָֹּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין. אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, נִמְצְאוּ אוֹכְלִים כְּאַחַת (בראשית מג, לג): וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו וגו' וַיִּשָֹּׂא מַשְֹּׂאֹת, הֱוֵי וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, לְפִיכָךְ וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.

בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך. הלב הזה הוא מכניס לצדיקים לגן עדן לבן של רשעים מורידם לגיהנם. וכן הוא אומר (ישעיה סה יג-יד) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. וכן היה דוד אומר לשלמה בנו (דברי הימים-א כח ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם כי כל לבבות דורש ה' וגו':

תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך וגו'. אמר ישעיהו (ישעיה כה א) ה' אלקי אתה ארוממך וגו'. ואודה על זה הדבר לא על חנם אלא על כי עשית פלא. ומה פלאים עשה. מה כתיב למעלה מזו הפרשה (שם כד כא) והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו'. (שם כב-כג) ואוספו אספה אסיר וגו' וחפרה הלבנה וגו'. אותה שעה ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא. על הפלאים שעשית עמנו. וכן דוד אמר ארוממך אלקי וגו'. ולא על חנם אלא על שהבטחתנו למעלה מן הפרשה שנאמר (תהלים קמד יב) אשר בנינו כנטיעים מגודלים. עומדים כארזים שנאמר (שם קד טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון וגו'. לכך נאמר אשר בנינו כנטיעים מגודלים. גדלים והולכים כארזים. בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל. וכי צריכות להתקשט הלא מלובנות כסיד ומאדימות כדם שעל זוית מזבח. לכך נאמר בנותינו כזויות וגו'. הרי למדנו קומתן של אנשים כארזים הם גדולים. מנין הם אוכלים. אמר לו הקב"ה מן האוצר. שכן כתיב אחריו מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן. דכתיב (ויקרא כו י) ואכלתם ישן נושן. צאננו מאליפות מרובבות. לא כשל עכשיו. (דכתיב ויטוש לשה מפני זאבים). וכן הוא אומר (שמואל-א יז לד) ובא הארי והדוב ונשא שה מהעדר. עכשיו אינו כן אלא (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד. לכך נאמר צאננו מאליפות. ומי הן הצאן אלו ישראל. שנאמר (יחזקאל לד יז) ואתנה צאני וגו'. לכך נאמר מרובבות בחוצותינו. אין פרץ ואין יוצאת וגו'. מה שהוא נותן צוחה ברחובות מוריד דמעות הוא מלאך המות ומחבל ועכשיו אין צוחה ברחובותינו. (זכריה ח ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. לכך נאמר ואין צוחה ברחובותינו. שנאמר (שם ה) ורחובות העיר ימלאו ילדים. הואיל וכל כך עתיד הקב"ה לעשות לישראל לפיכך (תהלים קמד טו) אשרי העם שככה לו. וכשתעשה כל אלה לנו אנו מודים ומרוממים לך על כל הפלאים שתעשה עמנו ושעשית לנו. לכך נאמר ארוממך אלקי המלך. ישראל מרוממים להקב"ה. שנאמר (ישעיה כו יא) רמה ידך וגו' כשם שרוממוהו על הים. שנאמר (שמות טו כא) שירו לה' כי גאה וגו'. (תהלים צט ה-ט) רוממו ה' אלקינו. לכך נאמר ארוממך אלקי המלך. לא כעכשיו אם עשה להם נסים אומרים שירה ואם לאו אין אומרים שירה. אלא לעתיד לבוא אינם בטלים אלא הם אומרים השירה והברכה תמיד. שנאמר ואברכה שמך לעולם ועד. אין לנו מלאכה אלא לברכך ברכות חדשות. וכן הוא אומר (שם סח כ) ברוך ה' יום יום וגו':

דבר אחר שירו לה'. (ישעיה מג יח) אל תזכרו ראשונות וגו'. (שם יט) הנני עושה חדשה וגו'. (שם כא) עם זו יצרתי לי וגו'. כך אמר הקב"ה כשם שאני עושה חדשות האלו כך אמרו לי שיר חדש. לכך נאמר שירו לה' שיר חדש. ומה ראו לומר שירה בשמחה שהן רואין ושמחין עמו. שנאמר (תהלים קד לא) ישמח ה' במעשיו. וכתיב (שם קה ג) התהללו בשם קדשו. וכתיב (שם לג כ) נפשנו חכתה לה' וגו'. אמר הקב"ה אתם רואים אותי ושמחים וגלים וגם אני רואה אתכם ואני גל ושמח. שנאמר (ישעיה סה יט) וגלתי בירושלים וששתי בעמי. לכך נאמר ישמח ה' במעשיו. יהללו שמו במחול וגו'. (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים וגו'. שנאמר (שמות טו כ) ותצאנה כל הנשים וגו':

עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב"ה: רבש"ע, הרי עדי קיימים, שנ' (דברים ל) העדותי בכם את השמים ואת הארץ! אמר לה: הרי אני מעבירן, שנ' (ישעיה סה) כי הנני בורא השמים החדשים. אומרת לפניו: רבש"ע, הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי, שנא' (ירמיה ב) ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית! ואומר לה: הריני מעבירם, שנא' (ישעיה מ) כל גיא ינשא. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמי קיים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר (ישעיה סב) וקורא לך שם חדש. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמך קרוי על שם הבעלים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר (הושע ב) והסירותי את שמות הבעלים מפיה. אומרת לפניו: רבש"ע, אע"פ כן, בני ביתי מזכירים אותו! אומר לה: (הושע ב) ולא יזכרו עוד בשמם. שוב למחר עתידה שתאמר לפניו: רבש"ע, כבר כתבת (ירמיה ג) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר! אומר לה: כלום הכתבתי לך, אלא איש! והלא כבר נאמר (הושע יא) כי אל אנכי ולא איש! וכי גרושים אתם לי, בית ישראל? והלא כבר נאמר (ישעיה נ) כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?

לי נקם ואשלם אין כתיב כאן אלא לי נקם ושלם. משלים אני מעשים שעשו אבותיהם לפני בעה"ז. ואומר (ישעיה סה) לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם. ואומר (ירמיהו ט״ז:י״ח) ושלמתי ראשונה ושנייה משנה עונם וחטאתם: