Musar sur La Genèse 35:11

אמר אח"כ אף חובב עמים והלשון צריך ביאור. ורש"י כתב, אף חובב עמים, גם חבה יתירה חבב את השבטים כל אחד ואחד קרוי עם כו'. והנה העולם סוברים שכוונת רש"י שזוהי החיבה שקרא לכל שבט עם בפני עצמו, אבל לפי האמת אין דעת רש"י כן, אלא כוונת רש"י לפרש אף חובב חיבה יתירה, כי אף מורה על הריבוי, וכהא דתנינן חביבין ישראל כו' (אבות ג, יד) ואח"כ תנן חבה יתירה נודעת להם. השמיענו שלא חיבה כפשוטו חיבב הקב"ה את ישראל, רק חיבה יתירה. וזהו שכתב רש"י אף חובב, גם חיבה יתירה, אבל לא נתפרש בפסוק מה היא החבה יתירה. ומה שכתב רש"י כל אחד ואחד קרוי עם, זה אינו רק ביאור על מה שאמר עמים על ישראל לשון רבים, והלא אינם אלא עם אחד, על זה אמר כל שבט קרוי עם. ונמצא לפי זה, מה שאמר אף חובב עמים, פירושו חיבה יתירה חיבב הקב"ה את ישראל הנקראים עמים, ולא פירש מה היא החבה יתירה. אבל אני אומר שמרומז בזה הפסוק מה היא החיבה יתירה, ונפרש אף חובב עמים בענין אחר והרבה פנים לתורה, וכאלו היה נכתב אף חובב עמים שני פעמים, והחבה יתירה היא אור הגנוז שיתגלה לצדיקי ישראל לעתיד לבא, ויהיה להם לבדם כי הם הדבקים בה' אלהיהם:

ובהגהות מערכת אלהות פירש, ולמה אנו מברכין בברכת מילה, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. כי שד"י חותמו של הקדוש ברוך הוא. וזה ביאורו, כי ש' ראשו של אדם וב' זרועותיו זקופות למעלה נראה כדמות שי"ן. וכשהזרוע השמאל פשוט, והימיני נח, נראה כדוגמת דל"ת. וברית מילה שהוא כצורת יו"ד, הרי שדי. ולאומות העולם שאין מילה, יהיה להם יהיה לו שד, ושד"י הוא היסוד עולם. ועל כי התקרבו אל ה"ע והיא מ"ה שודד בגימטריא שד"י, כי שוד משדי יבוא זה צדיק, ואמר כי מנצח מערכת הככבים כשיהיה המזל בלתי מוליד אמר (בראשית לה, יא) אני אל שדי פרה ורבה, עד כאן לשונו:

הענין בלק ובלעם שניהם היו חכמים גדולים אבל להרע, ושניהם היו יודעים הדביקות הגדול שיש לישראל בהשם יתברך. ובלק היה יותר חכם וידע שלשלת הגדול יחס מלכות ישראל שהוא מלכות בית דוד ומשיח, וידע כי זה העצום יבא ממנו וחרד על הדבר, כי הבין שהטהור ניתן מהטמא והטוב מהרע כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו ויודה על הברכות כמו שכתבתי לעיל. ועל כן חשב מחשבות להפריד הדביקות של ישראל מאביהן שבשמים ח"ו, ולהפך הדביקות, ואז העצום שיבא ממנו יהיה מורה על עצמו ועל עמו ח"ו. וזהו (במדבר כב, ב) וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל. דע כי ג' שמות שנקראים עם ובני ישראל וישראל הם ג' מעלות זה על זה. נקראים עם מצד ריבויים, כי הם עם רב כאשר בירכם הש"י ככוכבי השמים וגו'. ובני ישראל, הוא דביקות גדול מזה. וכשקראם ישראל, הוא דביקות גדול ונפלא כאלו היינו אנחנו כלנו בני עליה עצם ישראל אבינו. כי בני מורה שהם ענפים. אבל ישראל הוא עצם השורש מדביקות הנפלא, כי צורת ישראל אבינו חקוקה בכסא הכבוד שמשם חציבת הנשמות. הנה בלק ידע דביקות ישראל הגדול, ורצה לעשות פירוד בין הדביקים. וביקש מבלעם שיקללם בעת הרגע שזועם הש"י, וענין הקללה הוא קול הקטרוג שיקטרג על ישראל ויזכיר עונותם בעת בא רגע הזעם, כי הוא יודע דעת עליון ויודע הרגע, וגם הוא יודע לקטרג ולהטיל פגם בהזכרת עונותם. ובפרט כי ראה בלק פרצה בישראל שהם מוכנים לחטוא כאשר היה באמת שחטאו לבסוף בפעור. וזהו שאמר ועתה לך ארה, כלומר עתה הוא הזמן שיחול הקטרוג, זהו דעת בלק. אבל מואב לא ידעו כל כך הדביקות, כי בלק ראה בעצמו הדביקות, כי ראה בעיניו הנסים שנעשו לישראל, וזהו שאמר וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, כי מנסיכי סיחון היה נהיה בו מלחמה, וקראם ישראל לרוב הדביקות. אבל מואב לא ראו בעיניהם ממש, רק שמעו, ואינו דומה שמיעה לראיה, על כן עיקר מורא שלהם היה על היותם עם רב. ועל כל זאת מיחש ג"כ חשו לקצת דביקות, זהו ויקץ מואב מפני בני ישראל. וכשסיפרו מואב לזקני מדין אשר הם ידעו כלל מדביקות ישראל, ספרו להם מגודל ריבוי העם, ועל כן קראם הקהל. רז"ל אמרו על פסוק (בראשית לה, יא) גוי וקהל גוים, כל שבט נקרא קהל (ב"ר פב, ד), והרי הם י"ב שבטים ראה כמה ריבוים: