Musar sur Isaïe 63:10

ובזה יתבאר מה שאמרו, כתב ספרו ופרשת בלעם, שלא תאמר שהגיע למשה רבינו ענין בלעם מצד כי הקב"ה הגיד לו, והוא כמו שאנו לומדים ספרי הנבואה מפי רבי ואנחנו יודעים דבריהם, אבל אין אנחנו נביאים ולא בני נביאים, ואין אנחנו משיגים מה שהשיגו הם, רק שאנחנו מבינים דבריהם מפי מלמד שלמד אותנו דבריהם. לא כך, אלא משה רבינו ע"ה השיג מה שהשיג בלעם בענין נבואה על העתיד לישראל, וכל הברכות זה ענין כמ"ש כל התורה מצד השגת נבואתו, כך ענין פרשת בלעם. וראויה היתה פרשה זו לומר על ידי משה רבינו בלי אמצעית בלעם, רק צריך להיות הקטיגור סניגור וכמו שכתבתי (ד"ה ועל זה כתיב). ודבר זה דווקא על ידי בלעם, כי הוא קם באומות כמשה רבינו עליו השלום^הגה"הצריך אני להוסיף ביאור על דברי, כי מה שאמרתי שקם כמשה בשורש נבואתו, היינו באותו פעם שהיה לצורך ישראל, שאז היתה נמשכת הנבואה משם יהו"ה שהוא תפארת מקום נבואת משה רבינו ע"ה, כמו שנאמר (במדבר כג, ה) וישם ה' דבר בפי בלעם. וזה לשון הציוני דף פ"ח, דבר תימא איך התנבא בלעם כמשה רבינו. אך לכבוד ישראל עלה במעלה זו, כי עד עתה נאמר לו ויבא אלהים ויקר אלהים, ועתה ידע כי לא יכול לקללם כי במדת רחמים יחונן עליהם. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל (במדבר כד, א) , כי גם יי' תפארת עוזמו יתן הטוב והשפע בברכה שהוא מלכות שמים, ולא יריע לישראל, עד כאן לשונו:
וכן הוא ברקנאטי וזה לשונו, וישם ה' דבר בפי בלעם וגו'. בשעת הברכה עלה האיש הזה להנבא במדת רחמים כמשה רבינו ע"ה, ועל כן הזכיר השם המיוחד בברכת ישראל. כי עד עתה הזכיר בו שם אלהים, ובשם המיוחד יברכו ישראל, ועד עתה כשהיה שומע במדת הדין היה חושב למצוא בהם עילה כעין אשר חטאו, כענין (ישעיה סג, י) ויהפוך להם לאויב ותבא להם רעה, במדת הדין לא ינצלו ממנה. וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל, כי יי' צוה הטוב בברכה והמשכיל יבין. ודווקא בשעת הברכה נתנבא ממדת רחמים, אבל אחר כך חזר לקדמותו, עד כאן לשונו:
אחר כתבי כל הנ"ל מצאתי בקונטרסי האר"י, כי משה רבינו ע"ה והמבדיל בלעם שניהם מגלגול הב"ל. *הנה *ברך *לקחתי ראשי תיבות הב"ל, בלעם מן הרע שבו, ומשה מהטוב שבו:, והכל שתתייחד הקללה בברכה בהשורש, ואז הדם נתהפך לחלב וכולו הפך לבן, וטהור הוא כי למעלה בהשורש מתייחדים השני דרכים. ומשה רבינו ע"ה ראש ישראל, ובלעם ראש האומות, והזדככות ישראל על ידי האומות כמו שביארתי, והיה מההכרח שיצאו הברכות מפי בלעם והיה מזכירם בדרך קללה, כי הקללה סיבת הברכה:

וכל אלו המשלים, הם רומזים להסתרת פנים המאירים בעת הזעם, וכענין (בראשית ט, יד) והי' בענני ענן על הארץ הרומז שתחשך הארץ ואין אור השמש מזריח. ומלת אדריכל וסרסור ומינקת רומזים לשר העולם. וכן מלת בן המלך רומז לתפארת. רמזו כי אם יטב בעיני המלך מעשה האדריכל או סחורת הסרסור או גידול המינקת בא המלך לשכון בבנין הבנאי, או יעמוד בסחורות הסרסור, או עם בניו בביתו ויקרא בשלום האדריכל והסרסור והמינקת והכל בשלום. ואם לא ערבו לו מעשיהם בעבור היות נמשכים אחר שרירות לבם, אז יתעצב המלך אל לבו ויסתלק ממנו מחמת זוהמת הנחש אשר בביתו, כי אין אדם דר בבית אחד עם נחש (כתובות עב, א) שזה בכפיפה וזה בקומה ותתוסף זוהמת נחש על חוה, ומזוהמא ההיא יעלו העובדי גלילים לגדולה, כי השרים הממונים עליהם מתפרנסים ממנה, ובהיות מעלה לעו"ג מצד הזוהמא אז ירדו ישראל בפשעיהם וטומאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האומות אל ארץ לא להם ועבדום וענו אותם, כי שם כוחם. ומפני דבקות האם על הבנים, היא בצרה בצרתם, כמו שכתוב (ישעיה סג, י) בכל צרתם לו צר, והוא באור ענין הרדיה אשר נרדים בעבודה, והטומאה אשר נטמאה בזוהמתן: