Musar sur Les Proverbes 3:27

ומאחר דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, מה מאד צריך לזהר לומר הברכות בקול רם אם יש אנשים שיודע בהם שחפצים לענות, אל ימנע טוב מהם, ולו תהיה צדקה יותר ממנה יפה, כי גדול המזכה, וכל המעשה את חברו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (סנהדרין צט ב). ועוד כתבו הפוסקים (או''ח סימן קסז סעיף ב), שהעונה אמן יענה גם כן בקול רם כדי שישמע המברך, ויכון המברך להיות שומע האמן כעונה, והעונה יכון להוציא ידי חובת עניה למברך, ומהמברך והעונה יתקלס עלאה, ועליהם תבוא ברכת טוב:

כתיב (משלי כב ט) טוב עין הוא יברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לח ב): אל תקרי יברך' אלא יברך'. כי מי שהוא טוב לעולם יברך, והמברך את ישראל הוא גם כן מתברך, כדכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכך. כל קְבל דנא המקלל לישראל נפשו הוא חובל, דכתיב (שם) ומקללך אאר. ומאחר דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות, ראוי להשתדל לעולם לברך את ישראל, אולי יהיה בעת רצון ויעשו דבריו פרות. ולכן גם המתברך הוא יברך ויאמר וכן למר. כידוע מעשה דמיתי בש''ס (מגילה כז ב) דרב ברכה לרב הונא ואקים בה, ואקפד רב על שלא אמר לו וכן למר. ונמצא שאם ברכתו עשתה פרות הרי הוא גומל חסד עם חברו, ועל כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולמצוה תחשב לו, כי זה הוא טעם קצת פוסקים שמתירים לברך את חברו קדם שיברך על המתיקה, ואין זה מגדר מקדים כבוד הבריות לכבוד שמים, שגם זה כבוד שמים הוא. ומה גם שאם יטעם תחלה המתיקה, לפעמים דבר ידבר הוא קדם שיבלע ממנו ועבד אסורא, לכן יותר טוב לברך את חברו קדם שיאמר הברכה:

וַהֲוֵי שְׂמֵחִין כָּל הַיּוֹם בְּחֶדְוָה דְּמִצְוָה וּבְחֶדְוָה דְּאוֹרַיְתָא, וְהַאי תִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד הֵבִיא בַּזֹּהַר, שֶׁהָיָה רַב אִידִי בֶּן רַבִּי יַעֲקֹב, שֶׁהֻזְכַּר הַתַּנָּא בַּגְּמָרָא. בְּרִיךְ לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְאָזִיל לְאוֹרְחָא. כַּד אָתֵי רַבִּי אַבָּא לְגַבֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. וַהֲוֵי דָּחִיל לְמֵימַר דְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁשָּׁמַע מֵהַנְהוּ חֲסִידִים מִפִּי הַתִּינוֹקוֹת הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דְּלָא יִתְעַנְּשׁוּן עַל יְדוֹי. (פֵּרוּשׁ: שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא רַבִּי אַבָּא לְגַלּוֹת זֶה הָעִנְיָן לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁלֹּא יִגְזֹר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֲלֵיהוֹן שֶׁיִּהְיוּ גּוֹלִין לְמָקוֹם אַחֵר, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְסֵם תּוֹרָתָם בָּרַבִּים, כְּדֵי שֶׁרַבִּים יִלְמְדוּ תּוֹרָה מֵהֶם). וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר רַבִּי אַבָּא לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנִּזְכָּר לְעֵיל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל הַנֵּי מִלֵּי מַעַלְיְתָא הֲווּ טְמִירִין גַּבָּךְ, וְלָא אָמַרְתָּ לִי: גּוֹזְרַנִי עֲלָךָ, דְּכָל תְּלַתִּין יוֹמִין אֵלִּין תִּתְנַשֵּׁי הַתַּלְמוּד מִמֵּךְ. וְהָא כְּתִיב: אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו כוּ'. עַיֵּן שָׁם בַּאֲרִיכוּת.