Parshanut sur L’Exode 29:57

ואת אהרן ואת בניו תקריב ורחצת אותם במים. הך רחיצה טבילה כמפורש בתו"כ, ולכן ואת פסקיה קרא, משום דאב אינו רוחץ עם בנו (פסחים דף נ"א יעו"ש).

ושחטת את הפר כו' פתח אוהל מועד כו'. הנה שי' רמב"ם ורש"י זבחים פ"ג דשלמים שנשחטו קודם שנפתח דלתות היכל פסולין משום דבהו כתיבא פתח אהל מועד. ופירושו דגבי עולה לא כתב בשחיטה פתח אהמ"ע רק גבי זריקה, לכן מדבריהם לא היו שוחטין התמיד עד שנפתח דלת היכל משום דלזריקתו היה צריך להיות פתוח ההיכל וכאן כתיב ושחטת פתח אהמ"ע. נראה דהראב"ע פירש הא דקדשי קדשים נשחטין בצפון להורות דמשולחן גבוה זכי והוא חלק גבוה כמו הלחם המונח בהיכל על השולחן בצפון, ולכן בקדשים קלים הנשחטין בדרום בעי להראות שהן קדשי גבוה וגם הן אימוריהן לגבוה סלקא ובשחטה קדשי קדוה"ג דלא יוכלו למפרקי, לכן נשחטין פתח אהמ"ע בזמן שהוא פתוח להורות דיש בהן חלק גבוה לכן כאן בשבעת המילואים דלא היה טעון צפון כמו שדרשו על קרא דראשון לצפון היה הפר חטאת שהוא קדשי קדשים ג"כ טעון לשחוט בזמן שדלת אהמ"ע הוא המשכן פתוח ודו"ק.

ואת בשר הפר וכו' חטאת הוא. הנה בשעת הזאת קדושת במה הואי. כמוש"כ תוספות בעו"ג ל"ג, רק דחטאת זה צוה השי"ת להקריבו בבמה אע"ג דאין חטאת קריבה בבמה, לכן כתיב חטאת הוא אחר הקרבה והשריפה להורות שאין שלא לשמו פוסל בו כיון דהוי אינו ראוי לעבודה כמו בעומר ריש מנחות דהוי כמו אשם שנאמר בו הוא לאחר הקטרת אימורים זבחים ה' ודו"ק. ויעוי' שטמ"ק בכורות דף ד' בזה. או יתכן דהשתא כהנא שלוחי דרחמנא, דמי איכא דאיהו כו', אבל משה למ"ד דזר היה הוי שלוחא דידן רק שהיה שקול ככל ישראל וכצבור ולכן אין מחשבתו שלא לשמו פוסל דלתקוני שדרתיך ולא לעותי לכן כתוב חטאת הוא לאחר הקטרת אימורים ויעוין נדרים דף ל"ו ע"א עיי"ש היטב דלפי המסקנא דשלוחי דרחמנא נינהו נשאר סברת רב שימי בר אשי דיכול לאמר לתקוני שדרתיך כו' במפגל בקדשים ג"כ היכא דהוי שלוחא דידן וכמו שהי' במלואים ודו"ק.

ונתת על תנוך אזן אהרן כו' אזן בניו כו'. הנה בעשיי' כתוב כסדר אהרן ואח"כ בניו, ונראה דבספרי אמר בפ' קרח דלכן מקדשים ידיהם ורגליהם משום שלעבודה עובדים בידיהם ורגליהם שלכן לא יהי' חוצץ בין ידו לעבודה וכן בעי להיות עומד ברגלו על הרצפה בלא חציצה ובזה שוים אהרן ובניו לכן צוה עליהם כאחד אבל משיחת האזן הוא על מצות יתירות שנצטוו בהן כהנים וכל מצות השמעיות מיוחסות אל האזן (כמו אזן ששמעה על הר סיני) לכן יש מצות הרבה בכה"ג מה שאין בכהן הדיוט לכן פרט אזן אהרן לחוד ואוזן בניו לחוד. גם בהקבלה אינו דומה אהרן שהי' עולה להר סיני וכמה דברות דבר אליו ד' ודו"ק.

ולקחת אותם מידם והקטרת כו' דמשה היה במלואים במקום כהן והם כבעלים לכן הולכת אברים למזבח דבעי כהונה ופסולה בזר (ויעוי' משל"מ שחקר אם הוליכן זר אם נפסלו האברים מלהקריב) אמר ולקחת מידם שהוא ככהן יוליך האימורים להקריב למזבח, אבל להוליך בידם לקרב קצת למשה היו רשאין דהולכה שלא ברגל, לא שמיה הולכה והם הוסיפו דלא היו מושיטין ידיהם למשה לקרב לו להקטיר ואף הולכה שלא ברגל לא עשו, לכן אמר בצו ויקח משה אותם מעל כפיהם והוסיף על המצוה ודו"ק.

והנפת אותו תנופה כו' והיה לך למנה. הנה מנה יקרא דבר המתוקן כל צרכו כן במשלוח מנות צ"ל מבושלין כ"צ, לכן כאן שהסומכין היו אהרן ובניו הם היו בעלים מהקרבן וזכו בהקרבנות מחיים, אבל משה לא סמך שאין סמיכה אלא בבעלים והוא לא זכה בהקרבן מחיים רק כשנזרק ונקטר האימורים היה מנה כל צרכו, לכן כתוב והיה לך למנה, שאימתי יהיה לך כשהוא מתוקן ומותר לאכילה ומשולחן גבוה זכית בהחזה, דהיה צ"ל נקרב כמו שוק לגבוה לכן הניף אותו משה שאז היה הוא הבעלים בהחזה ודו"ק. ובמשנה פ"ק דביצה אין משלחין אלא מנות כו'.

את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם. הרמה הוא על דבר העולה למעלה ולכן אם יניף למעלה נקרא תרומה, והנפה הוא לצדדין כמו שעושין בנפיא לכן נקראת נפה, וזה מוליך ומביא מעלה ומוריד כו'. אולם מצאנו על דבר השוה לחבירו ונתרומם באיזה מעלה, אשר יופרש ויובדל מחבירו נקרא תרומה, וזה תרומה מן הטבל, על הרמת מעלה שנעשה קודש, ומזה נקרא השוק תרומה שהורם במעלה משאר הבשר הנאכלין בכל מקום לבעלים וכאן נקטר, והחזה ושוק קדשו לדורות כל החזות ושוקין של השלמים, אשר ינתנו לכהן ומשולחן גבוה זכו אשר חלק שמים נתן להם והם אוכלים ובעלים מתכפרים, וכן נתקדשו בזה המורם מלחמי תודה ומורם מהלחם הבא עם איל נזיר. ושיעור הכתוב כך הוא, אשר הונף ואשר הורם מאיל המילואים, ואשר הונף ואשר הורם מאשר לאהרן ומאשר לבניו, וזה מסל המצות אשר אחד מכל מין נקטר לפני ד' והונף והורם, והמונף מסל המצות קידש לדורות המורם מלחם תודה ואיל נזיר והמצות היו באות כמו בקרבן שבתודה שלש מינים (משנה פ' התודה) ולחם חמץ לא בא מפני שאינו רשאי להקטיר ממנו כמוש"כ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וכאן כתוב והקטרת על המזבח וכו' לריח ניחוח כו'. ודו"ק היטב.

ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומה לד'. פירוש שאף משלמי צבור בעצרת אשר כשהמה חיין המה מורמין ומונפין בכולן לפני ד', בהם צריך להניף ולהרים החזה והשוק אחרי השחיטה, וזה כמו כונה שניה ותרומה יהיה, פירוש הרמה למעלה מזבחי שלמיהם אשר כולן לכהנים ועוד תרומתם לד' מן השלמים, אשר הם כולם בחייהם מורמין לד'. ועיין מנחות דף ס"ב פליגי רבי ורבנן ורבינא אמר שלמיהם רבויא הוא יעו"ש ובתו"כ דדריש קרא דשלמיכם יעו"ש ודו"ק.

ואכלו אותם אשר כופר בהם כו' לקדש אותם. הנה כל ענין המלואים היה שמזה נתחנכו לדורות וזכו בחזה ושוק מזבחי השלמים שיהיו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [ועיין בתו"כ במכילתא דמלואים מבואר כל פרט ופרט], לכן היה ההוראה לדורות שיאכלו הקדשים הכהנים, אף אם לא יהיו מקריבים, וכמו כאן שהמקריב היה משה והכהנים אכלו המתנות כהונה, כן לדורות יאכלו כהנים בעלי מומין שקדושים בקדושת כהונה אף שאינם מקריבים, ולשון כהונה נאמר על העבודה וכמו שתואר כהן הוא שם עובד ממש כמוש"פ רש"י בקרא הכהן תחתיו מבניו. ולכן לעיל גבי בגדים כתוב והלבשת אותם כו' וקדשת אותם וכהנו לי, שהבגדים אינו רק לעבודה, הא בעלי מומין האוכלין קדשים מתנות כהונה אינן צריכין בגדים, אבל כאן גבי אכילה לא כתוב לכהן לי רק לקדש אותם שאף שאינם עובדים אוכלים בקדשי קדשים רק שקדושים בכהונה וכמו כאן שהמה לא היו המקריבים ודו"ק.

וזר לא יאכל כי קדש הם. לפי מה דאמרו בתו"כ פרשה אמור דזר שאכל בשר קדק"ד אחר זריקת דמים משלמין קרן לכהנים ולוקחין בדמיו שלמים, ולזה אמר כי אינן כמו תרומה שדמיהן לכהנים והתשלומין נעשים תרומה, לזה אמר שרק הם קדש ולא תשלומיהן. ויעוין פירוש ראב"ד שם. וכן כתוב בבכור קדש הם, שאין התשלומין נעשין קדש יעו"ש ודו"ק היטב.

ואם יותר מן הבשר כו'. לא הזכיר שלא יותירו כמו שצוה בכל הקרבנות, פשוט שלא יוכל אחר לאוכלו ואכילה גסה לאו מצוה לכן אין מהנימוס להזהירן ע"ז. ולכאורה יתכן לומר דבבמה אין איסור להותיר, והא ששנינו בסוף זבחים הזמן שוה בבמה, היינו שאם נותר אסור לאכלו, ותוס' כתבו בעו"ז דכיון שלא היו המחיצות קבועות דין במה היה להם ולכן לא היה אסור להותיר. ובפסח שאני שבארתי במק"א דדין קדשי מקדש היה במצרים שנתגלה שכינה והוי א"ש.

וזה אשר תעשה על המזבח כו'. תנא דבי ר' ישמעאל בג' דברים נתקשה משה כו' וי"א אף הלכות שחיטה נתקשה שנאמר וזה אשר כו'. פירוש דסברי כרע"ק דפליג על ר' ישמעאל וסברי דבשר נחירה הותר במדבר בחולין, לכן לא נהגה מצות שחיטה רק בקדשים, לכן גבי כבשים על המזבח רמז דהראה לו הלכות שחיטה ודו"ק.

עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ד' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. יש מרבותינו לומדים מכאן שמעל מזבח הנחושת היה הקב"ה מדבר משהוקם המשכן וי"א מעל הכפורת כו'. רש"י. יתכן דפליגי בהא דפליגי ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן בפ"ד דמגילה אם בהכ"נ עושין בית המדרש או בהמ"ד עושין בהכ"נ והבית הגדול זה אמר שמגדלין בו תורה וח"א שמגדלין בו תפלה למ"ד תפלה עדיפא, א"כ מזבח הנחושת מקום העבודה עדיפא, ולמ"ד בית המדרש עדיפא, מעל הכפורת מקום שמונח בו העדות והלוחות זה התורה עדיפא, וכבר הארכתי במק"א דתלוי אם מפסיקין מדברי תורה לתפלה והדברים ארוכים ודו"ק.

וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. כפל הדבר שמלות אקדש לכהן לי הם כמיותרים. אולם הוא מכוון נפלא עפ"י מה שאמרו בספרי כל מקום שנאמר לי קיים לעד ולדורות, וזהו שלא תאמר שכיון שהם נתונים למזבח לעבודה, א"כ בזמן שמזבח שומם גם בכהנים אין בהם קדושה, לכן אמר וקדשתי את המזבח כו' ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי, קיים לדורות לא שיהיה תלוי קדושתם במזבח, שקדושה שלהם אינו תלוי במזבח והמה קדושים לעצמם מהבורא יתברך. עיין ספרי בהעלותך סימן צ"ב דדריש על וכהנו לי ודו"ק.