Parshanut sur Le Lévitique 6:20

כל אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכובס במקום קדוש. על דרך הפשט יתכן שאומר, שאם יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליהן מדם המלואים, וזהו בגדי כהונה שהזה משה עליהן משמן המשחה ומן הדם על המזבח, ג"כ תכובס במקום קדוש ודו"ק.

ת"כ אשר יזה מדמה מדם הכשרה, לא מדם הפסולה דמדמה דוקא מי שעומדת להזיה, אבל לא מי שנפסלה ואינה עומדת להזיה והוי חד מעוט. וע"ז פליגי רע"ק ור"ש אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון כיבוס. כן פליגי להלן בקרא דכל זכר בכהנים יאכל אותה דמיירי לענין מריקה ושטיפה דבעי שיהא ראוי לאכילה, פליגי אם היה לה שעה"כ ונפסלה טעון מריקה ושטיפה, בתורת כהנים, ושם הגרסא ר' יעקב. ובשיטה מקובצת גם כאן בכיבוס הגיר' ר' יעקב וכן לגבי שבירת עצם בפסח פליגי בתוספתא פסחים פרק ו' גם כן ר' יעקב ור"ש דר' שמעון סבר דגם הי' לו שעה"כ ונפסל אינו חייב משום שבירת עצם ור' יעקב מפליג. וחזינא דטעמי' דר' שמעון כיון דכעת, היינו בשעת השבירה או הבישול אינו ראוי לאכילה, כיון שכבר נפסל, וכן בשעת שהוא נתז על הבגד אינו ראוי להזיה על המזבח דומה למי שלא הי' לו שעה"כ כלל להזות על המזבח או להאכל לכהן או לבעלים כל חד כדינו, ור' יעקב מפליג בין הי' לו שעה"כ או לא הי' לו שעה"כ וחד טעמא בפלוגתייהו וזה ברור. אמנם מה דבסוגיא דזבחים דף צ"ג מפרשה טעמא דר' שמעון משום דתרי מיעוטי כתיב חד גבי כסוי וחד גבי מריקה ושטיפה אותה יעו"ש, נראה דהגמרא סברא דזה תלוי בהך פלוגתא דפליגי ר' יהושע ור"ג בריש פרק המזבח מקדש, אם בעי שיהא ראוי לאשים או למזבח יעוי"ש בריש פרקא, דמבאר הגמ' דפליגי אם הי' לו שעה"כ מחד קרא יליף, דאם עלו לא ירדו, או בעי תרי קראי, כן כאן אם יש קדושת לטעון כבוס ומו"ש ושבירת עצם בפסח תלי בזה, ורוצה הגמ' לפרש דברי ר' שמעון אף אליבא דר' יהושע דמצריך תרי, חדא להי' שעת הכושר וחדא ללא הי' שעת הכושר דהמזבח מקדש פסולין, לכן אמר דכאן איכא גם כן תרי מיעוטי יעוי"ש ודו"ק. אמנם לפסק הלכה קי"ל כר' שמעון בכל הני מילי דחשובין כחדא לא הי' לו שעת הכושר עם הי' לה שעת הכושר וכמו דאמר לר"ג שם, כיון דפסולין נינהו רבינהו רחמנא לא שנא הי' לו שעה"כ לא שנא לא הי' לו שעה"כ, כן סבר כאן, כיון דמעיט רחמנא פסולין מדין כבוס ומוש"ט ושבירת עצם מה לי הי' לו שעה"כ כו'. והא דהלכה כר' יהושע דכל הראוי לאשים ונסכים אם עלו ירדו בכל זה צריך תרי קראי, משום דקי"ל כר"י דסבר דלאו בכל פסולי קדש לא ירדו דסבר דג' מיעוטים למעט יצא דמה ונשחטה בלילה כו', כיון שכן חזינא דאיתמועיט הני דברים תו הוי אמינא דהתורה חלקה בין פסול שלא הי' שעת הכושר להי' לו שעה"כ דבלא הי' שעה"כ אין המזבח מקדש. אולם לר' שמעון גופיה דסבר דבכל שפסולו בקדש אם עלו לא ירדו ואנן בעינן לאוקמי שיטתו בכיבוס ומו"ש כר' יהושע אמרינן דמשום דכאן איכא תרי מיעוטי יעוי"ש. ומיושב פסקי רמב"ם ודו"ק. ויעוין מש"כ בזה באור שמח דרך אחר.

תכבס במקום קדוש. החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כמו שהיה קודם הזיה, שלא יצא חוץ לקלעים כו'. רמב"ן. ולפ"ז לפ"מ שכתוב באור שמח הלכות בה"ב פ"ו לצדד דאף דאמרו בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, דמבחצר אוהמ"ע יאכלוה, התורה רבתה חצירות הרבה לענין אכילה (זבחים נ"ו), בכ"ז לענין עבודת הדם ואם דם יצא ללשכות פסול משום יוצא יעו"ש, וא"כ צריך להיות הכבוס במקום שהיה צריך להיות קודם הזיה על הבגד, לכן הכבוס מוכרח להיות תוך חלל העזרה מקום ששוחטין בו קק"ל ולא תוך הלשכות הבנויות בחול שאין חייבין עליהן משום טומאה ולכן לא כתיב כאן בחצר אוהמ"ע, רק במקום קדוש לבד שבלשכות אינו ראוי לכבוס. וא"ש דלא כתב בפירוש דגם השבירה בכלי חרס והמריקה ושטיפה צריך להיות במקום קדוש דגם שם הטעם דמקום אכילתן שם שבירתן ומריקה ושטיפה שלהן אותו מקום שהיו ראוים להיות, וכמו דתניא בתוספתא פרק י'. ולכן היו נאכלין בלשכות תו מריקתן ושבירתן יכול להיות בלשכות ואינן דומין לכבוס וכמו כן בקדשים קלים הוי מריקתן ושטיפתן במקום אכילתן בירושלים במחנה ישראל וזה בודאי ברור. ומסולק בזה מה שהעירוני חתני נ"י (ז"ל) אמאי כי נטמא המעיל יכניסנו ללשכה דרך חלון וכיו"ב ויכבסנו, דאינו חייב משום טומאה ולפי זה מיושב. אך יש לדחות זה בכ"פ. אכמ"ל.