וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּֽי־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא׃
Les officiers s’emportèrent contre Jérémie, le frappèrent et le firent incarcérer dans la maison de Jonathan, le secrétaire, transformée en prison.
ביאור יש"ר
לאסר אסר על נפשו, הוראת השורש הזה היא ענין סגירה או קשירה, ואסרנוהו לענותו (שופטים י"ו ו'), וימסו אסוריו (שם ט"ו), והם היתרים שנאסר בהם, ולכן נקרא בית הכלא בית האסור (ירמיה ל"ז ט"ו), לפי שהבית הזה סגור ומסוגר שלא יצאו היושבים בו, והושאל על רצון האדם שהוא חפשי בטבעו לעשות ושלא לעשות, כאשר תמנעהו מצוה או אזהרה מעשות דבר מה, הרי כאילו הדבר נקשר ונסגר, ואין ביכולת האדם להשיגו, וזהו ענין לאסור אסר על נפשו, שיקשור את נפשו בדבריו וימנע מעשות דבר שהיה ביכולתו לעשות, וכן שמשו חז"ל בכל איסורי התורה וד"ס בלשון הזה, ובהפך אמרו מותר מותרת, שהוא ענין התרת הקשר, כמו ה' מתיר אסורים (תהלים קמ"ו ז'), ואמרו בספרי לאסור איסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, שאם נשבע לאכול נבלות וטרפות אין השבועה חלה, והנה אם תדקדק בעומק פשוטו של מקרא תראה שכל נדר הנחתו הראשונה על קבלת החיוב לעשות, והאסור שלא לעשות, ולזה תראה בכל הפרשה שיחבר הנדרים והאסורים, יאמר נדריה ואסריה, ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וכן תמיד, ענינו שיחייב האדם את עצמו לעשות או שלא לעשות, והנדר לעשות הוא לה', שיחייב את עצמו לתת לגבוה מנכסיו, כגון אם אמר הרי עלי עולה או שלמים, ועי"ז פעמים יהיה תכלית הנדר שלא לעשות, כגון אם יאמר אם אעשה כך אתן כך וכך לגבוה או אתענה, או אם יאמר בלשון קונם ושאר לשונות הנדר שהזכירו חז"ל, שע"י כך הרי הוא כאילו הקדיש הדבר לשמים ואסר על נפשו שלא לקללו, ותבין מזה אמרו כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שהם שני דברים:
הכתב והקבלה
ויכלא העם מהביא. ויכלא לשון מניעה (רש"י), אמנם לא היתה מניעת הבאתם לרצונם (אויפהאֶרען) דא"כ היה ראוי לומר להביא בלמ"ד, ועוד דממה שנאמר מרבים העם להביא ידענו דבמניעת צווי משה היו מרבים והולכים, אלא ויכלא הוא כפי עיקר הנחת שם כלא, בית הכלא (ירמי' ל"ז) שנמנעה היציאה ממנו באונס (קערקער) כן ויכלא העם, נמנע מלהביא בעל כרחם ושלא לרצונם (צוריק- געהאלטען, געהעממט) ומלת מהביא טעמו שלא להביא כדין התחברות מ"ם במקור הפעלים שיורה על השלילה, כמו ואחשוך אותך מחטוא, שלא לחטוא, כל שומר שבת מחללו, לבלי חללו. ותרגום ויכלא העם מהביא (דאס פאָלק וואורדע צוריקגעהאלטען, אום ניכט מעהר צו ברינגען). ובשבח העם דיבר הכתוב מחיבובם את המצוה ואין נכון לתרגמו (דאס פאָלק האֶרטע אויף צו ברינגען) דמשמעותו גם בדנייחא דעתייהו בכך: