וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃
Et le roi dit: "Coupez en deux parts l’enfant vivant, et donnez-en une moitié à l’une de ces femmes, une moitié à l’autre."
מצודת ציון
ויגזרו. ענין חתוך, כמו (מלכים א ג כה): גזרו את הילד:
תוספות יום טוב
חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א ג׳:כ״ה) גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב *) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ:
בן יהוידע
שְׁלֹמֹה נַמִּי, מִדְּהָא מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא, וְהָא לָא קָא מְרַחְמָא (ישעיה מה, יז). קשא והלא גם רבי אלעזר ידע סברה זו דקא מרחמא אך קאמר דמרחמת לעיני הרואין בדרך ערמה כדי שיאמרו זו אמו באמת ומה חידש רבא בדברים אלו שבא לדחות ההכרח של רבי אלעזר? ועוד יש להקשות בכפל הלשון דאמר 'מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא' וסגי לומר 'הָא מְרַחְמָא' כמו דנקיט בחברתה?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף קמ"ח) בשם מהר"ץ ז"ל דמה שאמר המלך 'גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי' (מלכים א' ג, כה) אין כונתו לחתכו לִשְׁנָיִם דדבר זה אי אפשר לעשותו להרוג הילד ולא היה ראוי להוציא מפיו אפילו דרך הערמה אלא הכונה שימכרו הילד ויחלקו המעות וכמו שאמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא ח.) גבי יחלוקו דאתמר בבהמה דהיינו לדמיה שימכרנה ויחלקו המעות ומה שאמר קחו חרב היינו להורות בזה החרב דבר מוסר הנוגע למשפט והוא דהדיין צריך שיראה חרב מונח בין ירכותיו ואמו לא רצתה שימכרו את בנה לעבד ולכך אמרה תנו לה את הילד כולו בשבילה. ומה שאמרה 'וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ' הכונה לומר אף על פי שאמרתי 'תנו לה הילד' אל תבואו להוכיח מדברי אלו לחשוב שאני מודית שהיא אמו דהשתא אם אחר שיגדיל יכה או יקלל אותה תעשו לו דין מכה או מקלל לאמו דחייב מיתה אלא באמת אין זו אמו אלא זרה ולכן אם קלל או הכה אותה אל תמיתוהו עד כאן דבריו עיין שם.
ונמצא לפי זה נראה בזו שתי מיני רחמנות האחת דחסה עליו שלא ימכר ממכר עבד לעת עתה והשני רחמנות שניה על העתיד לבוא שאם יכה או יקלל את זו לא חייב מיתה ולפי זה אם כדברי רבי אלעזר דעשתה רחמנות זו בערמה שאמרה אל ימיתוהו כדי שיאמרו שהיא אמו היה די לה באומדנא שיש לה מחמת רחמנות זו בלבד ולמה עשתה עוד רחמנות אחרת בערמה שאמרה מעתה אם יגדל ויכה ויקלל את אמו שלא ימיתוהו דלא היתה צריכה לעשות רחמנות עוד בערמה ודי לה באותה ערמה דאותה רחמנות, אלא ודאי דהיא אמו באמת ואמרה מכח רחמנות ולא דברה בערמה אלא היא אמו באמת ולזה אמר דקדק רבא לומר 'הָא מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא' נקיט לשון כפול על דעבדא שתי רחמנות דמכח דעבדא שתיים אמדינן אומדנא רבא דלא מערמה.
ברם עדיין צריך לרבא שבא לסתור דברי רבי אלעזר דדייק ומפרש דמה שאמר היא אמו בת קול קאמרה כן והוא לדידיה דלאו בת קול אמרה זאת אלא הם דברי שלמה איך יתיישבו דברי הכתוב בזה דבאמת קשה למאי הוצרך לפרש ולומר היא אמו כי מאחר דאמר 'תנו את הילד החי' ידענו דגזר אומר והיא אמו דלכך נותנים לה את הילד החי כאשר טענה ואמרה מעיקרא בני החי?
ונראה לי בס"ד על פי מה שהובא בספר ארץ צבי שמצא כתוב מעשה היה באחד שהלך למדינה רחוקה עם עבד והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת ואחרי זה מת האדון וקם העבד והחזיק בנכסיו באומרו שהוא בנו וכשגדל הבן הלך לתבעו בנכסים ונתאכסן אצל רבינו סעדיה גאון ז"ל וספר הדברים האלה לרבינו סעדיה ונתן לו עצה שיקבול אצל המלך על העבד ויאמר למלך שישלח אחר רבינו סעדיה ויצוהו שהוא ידין את הדין הזה וכן עשה וצוה רבינו סעדיה להקיז דם הבן בספל אחד ודם העבד בספל אחד ולקח עצם אחד מעצמות המת שבקבר ושברו לחצאין והניח החצי בספל דם הבן והחצי בספל דם העבד לילה אחת ונבלע הדם של הבן בעצם האב מפני שהוא ואביו גוף אחד ודם של העבד לא נבלע בעצם ולקחו הממון מן העבד ונתנו אותו לבן עד כאן.
וכתב דלפי זה קשא על שלמה המלך ע"ה שהיה חכם מכל האדם שה"ל להוציא דין הנשים האלו לאורה על ידי חכמה זו כי אף על גב דהיו זונות ולא נודע מי אביהן של ילדים אלו הנה הוא יכול לבדוק בדם הנשים עצמן שיקח עצם מילד המת ויקיז דם מן הנשים בשני ספלין ויתן חצי העצם בדם אשה זו וחצי בדם אשה זו ואותו דם הנבלע בעצם המת נודע בו שהיא אמו של המת וממילא ילד החי הוא להשנית שלא נבלע דמה בעצם המת?
ותירץ דאיתא במסכת נדה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם וכו' ואביו מזריע לובן וגידים וצפרנים ועצמות ואמו מזרעת אודם עור ובשר וכו' נמצא העצמות הם מחלק האב וכן בהך עובדא של רבינו סעדיה שהיה באב עם בנו נבלע הדם של הבן בעצם האב כי יש קשר לאב עם הבן מצד העצמות אף על גב דהתם העצם של האב ולא של הבן עם כל זה איכא התקרבות לאב עם הבן בעצמות בצד מה אבל עובדא דשלמה המלך ע"ה היה בנשים עם הבן ואי אפשר לבדוק בעצמות דאין התקרבות לאם עם בנה מצד העצמות עד כאן דבריו.
ובזה מובן הדבר דאם נאמר מה שנאמר 'הִיא אִמּוֹ' (מלכים א' ג, כז) שלמה המלך ע"ה הוא דקאמר הכי היינו אחר שאמר 'תנו לה הילד' ולא אפשר בדיקה טבעית לסייע הסברה שאני גוזר לתת לזו הילד החי והיינו משום שהיא אמו בלבד לפנינו שלא נודע לנו אביו דאם היינו יודעים אביו היינו עושים על זאת בדיקה טבעית בעצם ובדם.
או יובן 'הִיא אִמּוֹ' כלומר על פי אמריה ודבריה אנחנו אומרים זו אמו אבל לא נתברר לנו הדבר בעדים ונפקא מינה אם אחר שיגדל יכה או יקלל אותה אין מחייבים אותו מיתה על פי עצמה.
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף קמ"ח) בשם מהר"ץ ז"ל דמה שאמר המלך 'גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי' (מלכים א' ג, כה) אין כונתו לחתכו לִשְׁנָיִם דדבר זה אי אפשר לעשותו להרוג הילד ולא היה ראוי להוציא מפיו אפילו דרך הערמה אלא הכונה שימכרו הילד ויחלקו המעות וכמו שאמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא ח.) גבי יחלוקו דאתמר בבהמה דהיינו לדמיה שימכרנה ויחלקו המעות ומה שאמר קחו חרב היינו להורות בזה החרב דבר מוסר הנוגע למשפט והוא דהדיין צריך שיראה חרב מונח בין ירכותיו ואמו לא רצתה שימכרו את בנה לעבד ולכך אמרה תנו לה את הילד כולו בשבילה. ומה שאמרה 'וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ' הכונה לומר אף על פי שאמרתי 'תנו לה הילד' אל תבואו להוכיח מדברי אלו לחשוב שאני מודית שהיא אמו דהשתא אם אחר שיגדיל יכה או יקלל אותה תעשו לו דין מכה או מקלל לאמו דחייב מיתה אלא באמת אין זו אמו אלא זרה ולכן אם קלל או הכה אותה אל תמיתוהו עד כאן דבריו עיין שם.
ונמצא לפי זה נראה בזו שתי מיני רחמנות האחת דחסה עליו שלא ימכר ממכר עבד לעת עתה והשני רחמנות שניה על העתיד לבוא שאם יכה או יקלל את זו לא חייב מיתה ולפי זה אם כדברי רבי אלעזר דעשתה רחמנות זו בערמה שאמרה אל ימיתוהו כדי שיאמרו שהיא אמו היה די לה באומדנא שיש לה מחמת רחמנות זו בלבד ולמה עשתה עוד רחמנות אחרת בערמה שאמרה מעתה אם יגדל ויכה ויקלל את אמו שלא ימיתוהו דלא היתה צריכה לעשות רחמנות עוד בערמה ודי לה באותה ערמה דאותה רחמנות, אלא ודאי דהיא אמו באמת ואמרה מכח רחמנות ולא דברה בערמה אלא היא אמו באמת ולזה אמר דקדק רבא לומר 'הָא מְרַחֵם קָא מְרַחְמָא' נקיט לשון כפול על דעבדא שתי רחמנות דמכח דעבדא שתיים אמדינן אומדנא רבא דלא מערמה.
ברם עדיין צריך לרבא שבא לסתור דברי רבי אלעזר דדייק ומפרש דמה שאמר היא אמו בת קול קאמרה כן והוא לדידיה דלאו בת קול אמרה זאת אלא הם דברי שלמה איך יתיישבו דברי הכתוב בזה דבאמת קשה למאי הוצרך לפרש ולומר היא אמו כי מאחר דאמר 'תנו את הילד החי' ידענו דגזר אומר והיא אמו דלכך נותנים לה את הילד החי כאשר טענה ואמרה מעיקרא בני החי?
ונראה לי בס"ד על פי מה שהובא בספר ארץ צבי שמצא כתוב מעשה היה באחד שהלך למדינה רחוקה עם עבד והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת ואחרי זה מת האדון וקם העבד והחזיק בנכסיו באומרו שהוא בנו וכשגדל הבן הלך לתבעו בנכסים ונתאכסן אצל רבינו סעדיה גאון ז"ל וספר הדברים האלה לרבינו סעדיה ונתן לו עצה שיקבול אצל המלך על העבד ויאמר למלך שישלח אחר רבינו סעדיה ויצוהו שהוא ידין את הדין הזה וכן עשה וצוה רבינו סעדיה להקיז דם הבן בספל אחד ודם העבד בספל אחד ולקח עצם אחד מעצמות המת שבקבר ושברו לחצאין והניח החצי בספל דם הבן והחצי בספל דם העבד לילה אחת ונבלע הדם של הבן בעצם האב מפני שהוא ואביו גוף אחד ודם של העבד לא נבלע בעצם ולקחו הממון מן העבד ונתנו אותו לבן עד כאן.
וכתב דלפי זה קשא על שלמה המלך ע"ה שהיה חכם מכל האדם שה"ל להוציא דין הנשים האלו לאורה על ידי חכמה זו כי אף על גב דהיו זונות ולא נודע מי אביהן של ילדים אלו הנה הוא יכול לבדוק בדם הנשים עצמן שיקח עצם מילד המת ויקיז דם מן הנשים בשני ספלין ויתן חצי העצם בדם אשה זו וחצי בדם אשה זו ואותו דם הנבלע בעצם המת נודע בו שהיא אמו של המת וממילא ילד החי הוא להשנית שלא נבלע דמה בעצם המת?
ותירץ דאיתא במסכת נדה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם וכו' ואביו מזריע לובן וגידים וצפרנים ועצמות ואמו מזרעת אודם עור ובשר וכו' נמצא העצמות הם מחלק האב וכן בהך עובדא של רבינו סעדיה שהיה באב עם בנו נבלע הדם של הבן בעצם האב כי יש קשר לאב עם הבן מצד העצמות אף על גב דהתם העצם של האב ולא של הבן עם כל זה איכא התקרבות לאב עם הבן בעצמות בצד מה אבל עובדא דשלמה המלך ע"ה היה בנשים עם הבן ואי אפשר לבדוק בעצמות דאין התקרבות לאם עם בנה מצד העצמות עד כאן דבריו.
ובזה מובן הדבר דאם נאמר מה שנאמר 'הִיא אִמּוֹ' (מלכים א' ג, כז) שלמה המלך ע"ה הוא דקאמר הכי היינו אחר שאמר 'תנו לה הילד' ולא אפשר בדיקה טבעית לסייע הסברה שאני גוזר לתת לזו הילד החי והיינו משום שהיא אמו בלבד לפנינו שלא נודע לנו אביו דאם היינו יודעים אביו היינו עושים על זאת בדיקה טבעית בעצם ובדם.
או יובן 'הִיא אִמּוֹ' כלומר על פי אמריה ודבריה אנחנו אומרים זו אמו אבל לא נתברר לנו הדבר בעדים ונפקא מינה אם אחר שיגדל יכה או יקלל אותה אין מחייבים אותו מיתה על פי עצמה.