שם משמואל
אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, יש לפרש דהנה ידוע דמציאת האדם בזה העולם הוא רק לתקן מה שעליו לתקן, כאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכניס לטרקלין, וכשגמר התיקון הולך האדם תיכף אל בית עולמו, והצדיקים שכל מגמתם הוא התכלית אינם מתאוים להיות בעוה"ז אלא כדי להוסיף שלימות לעצמו או להשלים את זולתו, או שיצמיח מפרי מעשיו כבוד שמים, אבל לא לאכול מפרי' או להתענג מטובה הגשמי, והנה יעקב אע"ה כשנקרא ישראל ישר אל, הגיע אל שלימות התיקון והתישרות, וזהו פירוש התיבה ישראל כמו הררי אל שההרים שהם בהפלגת הגובה, מתוארים הררי אל כמ"ש הא"ע, וכן יעקב שהגיע להפלגת התישרות נקרא ישראל, ובשביל זה עצמו כתיב בו כי שריתה עם אלקים ועם אנשים ותוכל, כי כאשר הגיע לתכלית התישרות הנה נשלם בו כוונת צורת האדם כמ"ש כי ברא את האדם ישר, וכמו אדה"ר קודם החטא שהי' גבוה אף ממלאכי השרת ובקשו לומר לפניו המינין כבמדרש, ע"כ יעקב אע"ה התגבר ושלט עם אלקים שהכוונה המלאך ועם אנשים, ומ"מ לא הלך אז אל בית עולמו כי נתבקש להכין את השבעים נפש שלו ולהביאם מצרימה ולהיות אתם שמה בתחילת גלותם להרגילם להיות בארץ לא להם ולא יפלו ממדריגתם, ובשביל זה יחזקו ישראל מעמד בכל ימי גלותם ולא יטמעו ח"ו במצרים:
שם משמואל
אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, נראה לפרש דהנה הזוה"ק מקשה על צוואת יעקב להעלותו ממצרים לקברו במערת המכפלה אן הוא רחמנותא דאבא דשבק לון בלחודייהו במצרים, ותירץ שכבר הובטח דלא ישתצון זרעו, ועדיין אינו מובן דמ"מ הי' זכותו מקיל מעליהם השיעבוד: