איזכורים על במדבר ו:יא

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ר"א הקפר אומר שציער עצמו מן היין, והאבן עזרא הקשה כי אלו הי' שחטא על נפשו לא הי' השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו, ונראה דלק"מ דהנה ענין הנזיר שחל עליו קדושה עליונה, והרי זה דומה לאיש המבזבז ממונו למצוה אף שאדם חייב להיות חס על ממונו, מ"מ המצוה היא במעלה יותר מממונו ורשאי להפסיד מממונו כדי להשיג המצוה, וכן הוא לענין צער הגוף אף שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מ"מ כדי להשיג תכלית יותר נכבד מגופו רשאי לצער א"ע, ע"כ רשאי אדם להתענות באשר ע"י התענית משיג חיות ממקום גבוה יותר, ועיין בזוה"ק ח"ב (כ':) ובדף (ס"ב.), וע"כ בשבת אסור להתענות ולבטל מעונג שבת כי אין למעלה מעונג, ואין לקוות להשיג ע"י התענית דבר נכבד מעונג שבת, וזהו ענין הנזיר שמצער את עצמו כדי להשיג קדושה עליונה כי השגת קדושה עליונה כזו יותר נכבדת מגופו, וכל זה כשהשלים ימ' נזירותו, כי הקדושה שחלה לעולם הוא אחר עשיית המצוה וכמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, אבל כשנטמא בנתים הרי הי' הצער בלתי השגת התועלת וזה הוא חטא: