זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
שם משמואל
זאת אשר ללוים פירש"י שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעבודת כהנים הוא להמשיך מלמעלה למטה, ועבודת הלוים ממטה למעלה להלהיב לב ישראל לאביהן שבשמים, עכת"ד, וע"כ כהנים שמושכין אור האלקי ממעלה למטה והם צינוריות להמשכה זו ע"כ צריכין להיות תמימין והמומין פוסלין בהם שלא יהי' בהם פגם כמ"ש הזוה"ק שהש"י לא שריא באתר דפגים, אבל לוים שעבודתם בהשתוקקות מלמטה למעלה אין המומין והחסרון פוסל בהן, כי מי שגופו חסר משתוקק עוד יותר להשלמה של נפשו כמ"ש הזוה"ק בפסוק וה' חפץ דכאו, ואין פוסל בהם אלא שנים שאז נתקרר רתיחות דמו ואינו עוד כ"כ בהתלהבות יתירה אלא בישוב הדעת ביותר, ואין זה מדת הלוים מדת השיר ומשא בכתף כבש"ס ערכין בכתף ישאו אין ישאו אלא שירה, שזה ענין התלהבות, ועם זה יובן הטעם דחוזר לעבודת בני גרשון ובני מררי לטעון העגלות שאין זה מענין מדה הנ"ל אלא בהתישבות הדעת ובדקדוק שיהי' הכל בסדר נכון: