איזכורים על במדבר לג:ב

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, להבין כפל הלשון וההיפוך, הענין דהנה מוצא נקרא מקום החני' שחזרו ויצאו משם מלשון כי יש לכסף מוצא, והנה כל המסעות במדבר היו לאיתכפיא סט"א ע"י מלחמת היצר שהי' להם במקום הזה, שצד הרע הי' מתאמץ להכניס בהם מחשבות רעות ולהחשיך עיניהם, והם בכח קדושתם ותורתם ועבודתם התגברו על צד הרע להכניעם, וזה היו כל המסעות, אך כאשר הכניעו את צד הרע בפרט אחד, מזה נעשה חני' מלשון מנוחה שהיתה להם מנוחה מצד הרע באותה בחינה הרעה שלא טרדה אותם יותר, והיתה להם מנוחה ממחשבות הרעות האלה, אך לא זה הי' תכלית כוונתם, רק בכח הזה שישיגו מחני' זו החליפו כח לעשות עוד מסע ולהכניע את צד הרע בפרט אחר היותר גבוה וכן היו כל המ"ב מסעות, שבכח הקדושה שהשיגו מהחני' הראשונה, חזרו לעשות מסע, וכענין שאחז"ל ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב כמ"ש ילכו מחיל אל חיל, כי בכל פעם יחליפו כח חדש להתחיל ולעלות במדריגה הגבוהה ולא להשאר במנוחה שהשיגו, וכן הענין בשבת שאחר ששת ימי המעשה, שבכל הטורח בעבודת השי"ת שהי' בששת ימי המעשה כאשר בא יום השבת באה מנוחה ושורה על כל המעשים שפעל בכל ששת ימי המעשה קדושת שבת ועונג, ובכח הזה כל שתא יומין מינייהו מתברכין, והוא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בכל ימי המעשה עד שבא יום השבת השני ושורה גם ע"ז קדושת שבת וחוזר חלילה, הגם ששבת אינו מכין לחול אך זה הוא ממילא כי אדם שמקבל את השבת ממילא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בימי החול, וזה הפי' מוצאיהם למסעיהם שכל היציאה היתה רק למען לחזור ולהתחיל בעבודה החדשה כדי שיבואו אח"כ לחני', וזה מסעיהם למוצאיהם וחוזר חלילה:

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, נראה לפרש דהנה ידוע בזוה"ק פ' תצוה דמסעות ישראל במדבר היו לכתתא רישא דס"ם חייבא שמשכנו במדבר והיא בחי' שמאל דוחה את חלקי הרע וכמ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך כו' מפניך, והנה בפרשת ואהבת יש מ"ב תיבות ובסידור האריז"ל שהוא כנגד שם של מ"ב, וידוע דמ"ב מסעות שבמדבר היו נגד שם של מ"ב, ולכאורה בלתי מובן שמ"ב מסעות היו בחי' שמאל דוחה כנ"ל, ופרשת ואהבת היא דביקות בחי' ימין מקרבת, אך יש לומר שלעומת שדוחין את חלקי הרע באין לעומתם למדריגות על מדריגות להתדבק באהבה בהשי"ת במספר מ"ב מקביל לפרשת ואהבת, והיינו שלעומת שהתייגעו ביגיעת נפש לדחות חלקי הרע בכל פרט ופרט מצאו לעומתו נייחא ומנוחה בדביקות הש"י, והוא כעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת עבודה בבירור בין טוב לרע בכל ימי המעשה מוצאין משכנות שאננות ומנוחה שלימה ביום השבת וכענין שאמר הכתוב ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה הוא ויסעו ויחנו כי המסע היא היגיעה כמו בגשמיות כן ברוחניות, והחני' היא המנוחה שאח"כ, והוא כענין יגעתי ומצאתי, וידועין דברי אדומו"ר זצללה"ה מגור שאחר היגיעה אל יחשוב למה שהרויח אח"כ אלא כמציאה, ומעתה יש לפרש לשון מוצאיהם לשון מציאה וכמו ומוצא אני, שהחני' שאחר המסע היא כמו מציאה אחר היגיעה:

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, דקדוק כפול הלשון ומהופך ידוע, ורבות דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, ויש לדקדק שהרי לא מצינו שהי' לאהרן חלק בענין מסעות ישראל כלל, אלא עפ"י שלשה היו נוסעין על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי החצוצרות כברש"י ט' ב', ואינו דומה ליציאת מצרים שאהרן נמי הי' יוצא ובא אל פרעה וטרח במופתים עם משה ע"כ כתיב אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, וכן לימוד התורה לישראל נמי הי' לאהרן חלק כאמרם ז"ל כיצד סדר המשנה וכו', והטעם יש לומר שדיבור התורה לישראל אחר שאמרו קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו ואל ידבר עמנו אלקים וגו', נפלו ממדריגתם כבמדרש, ושוב היו צריכין לשני אמצעים משה מצד הקב"ה, ואהרן מצד ישראל, זה נקרא שושבינא דמלכא, וזה שושבינא דמטרנותא, אבל במסעות לא מצינו שום דיבור לישראל, אלא משה הי' אומר קומה ה' ויפוצו אויביך, וא"כ לא הי' לאהרן שום חלק בענין המסעות, ולמה תלוין המסעות גם ביד אהרן, ונראה לפרש דהנה נסיעת ישראל במדבר הי' לאכפיא ולכתתא את רישי' דס"ם חייבא כמבואר בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) והוא בחי' סור מרע, והנה סור מרע יש בשני אופנים, יש מחמת שהרע בעצם נבזה בעיניו נמאס וצא תאמר לו, ואינו יכול לסבלו, ויש שמתרחק ממנו מחמת שזה מנעו מדביקות האלקי שיקר אצלו מכל חללי דעלמא, וכמו שהמליץ הבחינת עולם הימתק נזיד עדשים בו תמכר בכורה, והנה נכל אופן יש מעלה, אופן הראשון בודאי קודש קדשים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' דברי הזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, והגיד ז"ל דהנה בש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק לא כמו שאר חיות הטורפות להנאתן, ונחש נקרא מזיק בעצם לא לצורך דבר אחר, ותנין הוא נחש המים כידוע, וע"כ המשיל את יעקב ועשו לנחש והיינו שיעקב לא הי' שונא להרע באשר הוא היפוך הטוב, אלא הי' שונא את הרע בעצם, כן עשי להיפוך לא הי' שונא את הטוב מחמת שהוא היפוך מה שמשתוקק אליו, אלא שונא את הטוב בעצם עכ"ד ודפח"ח, אך אין מדה זו נוהגת בכל האדם שבאם יש בהאדם עוד פסולת בצד מה, א"א שיהי' כ"כ שונא להרע בעצם, וכן אם יש בהרע ההוא עוד תערובות טוב א"א שיהי' כ"כ נמאס בעיניו, שהרי יש קצת השתוות ביניהם ואינו היפוך לו לגמרי, א"כ מדה זו אינה נוהגת אלא ברמי המעלה גדולים שבגדולים, אך אופן השני יש לו מעלה שנוהג בכל איש אם איננו נבער מדעת ומוכה בסנורים, ובכלל ישראל נוהגת מדה זו תמיד כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהון שבשמים, וע"כ נקל להם לחשוב חשבונו של עולם, דעו את מי אתם מחליפין במי: