שם משמואל
וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו ויבכו. ברש"י נקוד על וישקהו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו פעם ונשקו בכל לבו. ויש להבין וכי רשב"י בא ליפות את עשו, ונראה שכיון לדבר פנימי נכבד, כי יש להתבונן שלא נאמר וישקו זה לזה כמו שנאמר ויבכו ששניהם בכו, אבל הנשיקה הי' רק עשו ליעקב. והענין הוא עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש יבוא בן נשיקה [זה גלות הפלישתי שהי' בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה] ויפיל ביד בן דבוקה [זה דוד בן רות שנאמר בה ורות דבקה בה] כי בתחילה נאמר שם ותשק להן [נעמי לרות וערפה] ואח"כ אחר דברי נעמי נאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והיינו כי נשיקה הוא התדבקות רוחא ברוחא, ובהנשיקין של נעמי להן נתנה בהן מרוחה הקדושה שיקשקש בהן, ואם הן בפנימיות טוב יתאחדו רוח ברוח עד שיבוא לידי גירות באמת, ואם רצונם להתגייר הוא רק משפה ולחוץ לא יתאחדו הרוחות ורק המעט קדושה שעדיין נשאר בהן מבעליהן ימשך מהן ויתדבק ברוחה הקדושה, וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהשיבה את האי רוחא שנתנה בה נעמי מקודם ונחדבק בנעמי, וממילא את המעט טוב שהי' בה מבעלה נמשך אחר נעמי ונשארה ריק משום דבר קדושה, ורות שפנימיותה הי' טוב דבקה בה, ובאשר הסט"א כל חיותו הוא מהמעט קדושה שהאיר בה וזה בן הנשיקה שנפרד ממנה כל חלקי הטוב ע"כ נפל לפני בן הדבוקה. ודפח"ח, וכענין זה יש לומר דהנה יעקב בהשתחויות הכניס בו חלקי קדושה ואם התעורר להיטב מעשיו הי' נדבק ביעקב והי' לו תיקון, אך באשר נשאר כמו שהי' הי' הנשיקין שלו ליעקב כעין הנשיקין של ערפה שהשיב ליעקב כל חלקי הקדושה שהכניס בו, ובאשר הי' בו נשמות גבוהות מאד כמו שחכמים הגידו, נדבקו אז הנשמות ההם בהחלקי קדושה שהכניס בו יעקב וכולם נמשכו ובאו ליעקב, ומזה נסתעף מה שהי' להם עלי' אח"כ מבין שני הסט"א, ובכן יעקב לא נשק לעשו כי כבר הכניס בו חלקי קדושה בהשתחויות ולא הי' צריך להנשיקין אדרבה הרי הרגיש שהי' ללא יועיל והוא משיב לו מה שהכניס בו. והנה הנשמות הגבוהות שהי' בעשו הי' טמונים בו עמוק עמוק מאד שלא הי' ביכלתם לצאת ממנו כ"כ מהרה עד אחר הרבה דורות וע"כ אם לא הי' הנשיקין מעומק הלב לא הי' נגיעה עדיין בנשמות ההם, וזה שאמר רשב"י שנכמרו רחמיו עליו באותו פעם ונשקו בכל לבו וע"כ הי' עלי' לנשמות ההם:
שם משמואל
וירץ עשו לקראתו וישקהו במדרש אמר ר' שמעון בן אלעזר בכ"מ שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב הנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו א"ל ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעק"א כעמוד של שיש וכו', ויש לדקדק מ"ש של שיש דנקט ולא מתכות שהוא דבר קשה, ובכל מקום שבא להמשיל דבר קשה משלהו לברזל ונחושת, כענין שכתוב והי' שמיך אשר על ראשך כברזל וגו' וכן ברזל ונחושת מנעליך, ונראה דהנה בעיקר מחלוקתם אם בא לנשכו או שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו יש לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים מקוימים כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו עפ"מ שפרשו המפרשים בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו שיותר הי' ירא מהאחוה והקירוב וחיבור של עשו ממה שהי' ירא מחרבו הקשה, והיינו שלא יטמא אותו בדביקתו אליו למשכו ברשתו ולהכניס בו כחות רעות המושכים לרע, והי' ירא גם מחרבו פן יבא והכני אם על בנים, והנה מה שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם שייך לומר על חלק ההריגה בחרבו שלא יכהו אם על בנים, אבל על חלק מה שהי' ירא ממנו שלא יטמאהו ע"ז אינני שייך שימנע מחמת שנכמרו רחמיו עליו, אדרבה שמחמת שנכמרו רחמיו הי' יותר משתדל להיות אתו כאיש אחד חברים בכל תאוה רעה, וע"כ שניהם אחת שנכמרו רחמיו עליו באותה פעם ונשקו בכל לבו היינו שסילק ממנו הרציחה אבל בא לנשכו הוינו להטיל בו זוהמא וטומאה ע"י דביקתו אצלו והנשוקין הוא התדבקות רוחא ברוחא והוא כדמיון נשיכת נחש להטיל בו ארס, וז"ש ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא בודאי שניהם אמת היינו הכתב והנקודה זה מורה על שנכמרו רחמיו עליו שלא יהרגנו וזה מורה שרצה להטיל בו זוהמא וטומאה, אך בזה שוב נעשה צוארו של יעקאע"ה כעמוד של שיש, היינו כמו שיש שאינו מקבל טומאה דכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה לאו בני קבולי טומאה נינהו, ומש"ה לא קאמר כברזל ונחושת דפשוטי כלי מתכות טמאין: