וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃
שם משמואל
וימאן ויאמר אל אשת אדוניו, תיבת וימאן היא בשלשלת ובפסיק כדי להפרידו מתיבות ויאמר אל אשת אדוניו, וזה להורות שמיאן לא מצד הטענות אלא שמיאן בפשיטות בלי שום טעם ובלי שום התחכמות, והא שהציע לפני' טענות לא צריך לזה אלא להרגיע אותה, וזה לימוד גדול לכל איש ואיש בהגיע שום מעשה אשר בלתי ראוי תחת ידו לא ידחה הדבר בטענות שכליות שהשכל איננו בהיר תמיד ומאיר לנגד עיניו והרי השוחד יעור, ואין לך שוחד גדול מיצה"ר שהוא מחליק הדבר בעיניו ועושה מעבירה מצוה, וכמה שאמרנו כמה פעמים שזה רמזו בש"ס כת"ת נדמה לו, והרי ביוסף היא ראתה באיצטרלוגין שלה ומסתמא גם יוסף ראה והיצה"ר בודאי הראה לו לעשות מעבירה מצוה ואם המיאן הי' ע"י טענות שכליות הי' מקום ליצה"ר למשכו ברשתו, אבל המיאן הי' מצד עצם נפשו בלי שום טענות והתחכמות, וזה לימוד לדורות, ויש לומר עוד שיוסף הביא זה המדה בכל ישראל כי כל ישראל נקראו בני יוסף וכמו שאב מוריש טבעו לבניו כן הטביע יוסף דרכו בקודש לכל ישראל, והיא שעמדה לישראל בימי יוונים שהי' פלסופים וגם הם מאסו בגשמיות אבל הי' זה עפ"י חקירה, ואין לזה קיום, כי אחר כל חכמתם וחקירתם נשארו מזוהמים כידוע מענינם ומגזירותוהם שתבעל לטפסר תחילה, אבל ישראל הם מצד עצם נפשם מואסים ברע, ע"כ כחם גדול מכח היוונים ברוחנית וקמה אלומתי וגם נצבה: