וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
שם משמואל
וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, נראה לפרש ענין השמחה עפ"י מה שהגדנו במאמר הקדום שאז היתה טהרת ארץ ישראל בבחי' הנפש, והנה כתיב (תהילים נ״א:י׳ יוד) תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכית מלשון טהרה דטהור מתרגם דכי, וכך שיער הפסוק שישמחו העצמות שטהרת, שטהרה מביאה השמחה עכ"ד, וכן בדין שהרי הנפש היא מעליונים וכתיב עוז וחדוה במקומו, אלא שהחטאים מאפילים את אור הנפש ומעציבין אותה, וע"כ נקראים חטאים עוצב וכמ"ש (תהלים קל"ט כ"ד) וראה אם דרך עוצב בי, וע"כ כשהנפש נטהרה שוב חזרה לטבעה להיות בחדוה ושמחה, והנה כבר אמרנו ששמחה מתיחסת לנפש לא להגוף, אף לא להשכל, כי המוח קר ואינו מתפעל, וע"כ שבת שהיא יומא דנשמתא לא כתיב בה שמחה להדיא כמו ביו"ט, וכמו שבמוח והשכל השמחה בהעלם, כן בקרא נמי לא כתיב שמחה בשבת אלא בהעלם דבספרי איתא וביום שמחתכם אלו השבתות, וע"כ בהר עיבל שבו היתה טהרת הארץ בבחי' הנפש, גם ברכות וקללות של הר עיבל היתה הכוונה העיקרית להקללות כדי לדחות מכלל ישראל את כוחות הרעים ושע"כ לא נכתבו בקרא להדיא הברכות אלא הקללות כמ"ש בספה"ק, ע"כ אז הי' זמן שמחה: