וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃
שם משמואל
וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבנות העם הי' כפרה רק להעם לבדם, ולא לאהרן, וכבר עמדו בזה הכלי יקר ואוה"ח, ונראה דהנה קרבן הוא כשמו שמקרב הנשמה ומקשרה בשורשה, ומזה באה הכפרה ששואב חיים ממקור החיים או כמו מים שנטמאו שנטהרו בהשקה, ולפי"ז באשר שישראל היו דבוקים באהרן ואהרן בקרבנו קשר את נשמתו בשורשה ונדבקה במקור החיים ממילא כל ישראל שהיו דבקים בו נתקשרו במקור החיים באמצעות אהרן, אבל בקרבן העם ששורש נשמתם נמוך משורש נשמתו לא הי' ביכולת קרבן זה לקשר את אהרן בשורשו והבן: