חסידות על איוב יב:כג

ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.

ט. ועל זה ירמז הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניה'. ועוררו רז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) אשר תלמדם מיבעי ליה א"ר ירמי' ואי תימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינים. רב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועא שופר' וסנדלא ע"כ. ולכאורה למה יצוה תורתינו הקדושה שכל נתיבותיה שלום שהדיין יוציא כלי הדיינים שיהיו מוכנים ומזומנים לענוש למאן דלא ציית דינא. ומהראוי להיות דיה לצרה בשעתה אם יצטרכו לענוש את א' יוציאו אותם ולאיזה כוונה יצטרך להיות מונח לפניהם דוקא וגם איך מרומז בפסוק זה שמורה על שימת כלי הדיינים לפניו בשעת הדין. עוד אמרו (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם כלומר שאסור לדון לפני עכו"ם. וגם זה לכאורה אין כאן מקומו להשמיענו זאת בכאן כי כאן היא הציווי על משה שילמד את ב"י משפטי הדינים. ומה זה לענין שישראל לא ישפטו עצמן לפני עכו"ם. ואצל ועמדו האנשים אשר להם הריב לפני ה' היה להתורה להשמיענו זאת או במקום אחר השייך לזה ואיך שייך לכאן. אכן שני המאמרים האלו רומזים לדברינו הנאמרים. כי משפט הוא בחי' הדין שנברא בעולם ומשפט ע"ה הוא מספר ה' פעמים אלהים הנזכר במעשה בראשית בחינת הדינים שנתהוו בעולם מעת הבריאה וכל ענין המשפט הוא שיהיה תמיד לפני עיני בני ישראל שיש בחינת הדין בעולם ועי"כ ייראו מלעשות רע ולא יבוא עליהם הדין לעולם. וזה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי כל ענין המשפטים הוא רק שתשים לפניהם שיש בחינת המשפט בעולם כדי שיראו מלפניו. ויהיה המשפט תמיד לפניהם ולא עליהם כלל וכלל. ואין רצוני בו אפילו להתגדל שמי על ידו. רק שיהיו יראים מלפניו ולעולם לא יבוא עליהם כלל. וזה שאמרו אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מיבעי וכו' אלא אלו כלי הדיינים כי כיון שצוה המקום שהמשפט יהיה רק בשימ' לפניה' שממנו יראו וכן יעשו שלא לעבור על רצונו. ממנו נלמוד גם במשפט ב"ד שלמטה להשים כלי הדיינים לפני הדיין בשעת הדין כדי שהבעל דין יראה מה שמונח לפניו ויירא לסרב נגד הדין ויציית למה שיורו לו הדיינם כדי שלא יצטרך לעונש. ורב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר אפיקו לי וכו' מקל ורצועא וכו'. ובוודאי לא היה כוונת רב הונא לענוש את א' מישראל וענוש לצדיק לא טוב ואצלו לא שייך בחינה זו שיהיה שמו מתגדל עי"ז ובודאי היתה אמתיות כוונתו להוציא לפניו כלים האלו כדי שיחרד ויירא הבעל דין מזה ויציית דינא ויהיה לו לטובה גדולה שלא יבוא לעונש ולמד זאת מפסוק זה מאשר תשים לפניהם ואז לא יהיה עליהם וכל בריאת הדין בעול' הכל היה רק כדי שיהיה לפניהם להיות נצמח מזה טובת בריותיו: ולכן נכון אומרם לפניהם ולא לפני עכו"ם כי אומות העולם הוא בהיפוך כי משלם לשונאיו על פניו להאבידו דווקא. והכתוב אומר [איוב י"ב] משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ וגומר עד ויתעם כשיכור ופירושו שאף בעת שעושה הדין בהם משגה ומתעה אותם שלא יאמינו כי הוא מאת האל ב"ה ועי"ז יחזק לבם ולא ירצו לשוב עדיו להיות שבים מדרכיהם הרעים ע"י ראות גדולות גבורותיו ואמרו רז"ל (מכילתא הובא בילקוט ע"פ זה) בעל צפון נשתייר מכל היראות כדי לפתות לבן של מצרים עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם והיינו דכתיב ופרעה הקריב שהיו אומרין קשה בעל צפון שלא נעשה בו שפטים ככל אלהי מצרים כי עמד על עצמו ולא שלטה בו פורעניות הרי לפניך כי תכלי' שנאה שנא הקדוש ברוך הוא לאויביו להתע' ולהטעות הדרך מלפניהם שלא יראו מלפני פחד דיניו והכל כדי לאבדם ולהשמדם עדי עד. ומכל שכן שמשפטים בל ידעום אותם מקודם להיות יראים מלפניו ולא יצטרך לבוא עליהם כי אדרבה ויחזק את לב פרעה כדי להביא את אשר דיבר עליו עשרה מכות הכתובים בתורה:

ואחרי שביארנו כל המשך הפרשה נבא לבאר פסוקי ההפטרה, ויעויין בריש הדרוש במה שדקדקנו באותן הפסוקים. והנה המפרשים הקשו, למה שלח יהושע מרגלים למה הוצרך לזה הרי כבר ידע כל ארץ ישראל. ותירצו, לפי ששלחו ישראל איגרות להאומות כל הרוצה להשלים ישלים, ולכאורה מי פתי יסור הנה שלא להשלים אחרי ראותם עם יצאו ממצרים והקב"ה נשאם כעל כנפי נשרים למעלה מהטבע, ובאמת לא טוב היה שישלימו כולם, לכן עשו בדרך משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג), ששלחו מרגלים ליריחו כדי שיראו מלך יריחו ועמו ויאמרו שאין הדבר כאשר נשמע שמען של ישראל שהולכין למעלה מהטבע שהרי מתנהגין בטבע בעלי מלחמה ששולחין מרגלים, ואלמלי היה הכל כאשר אומרים עליהם למה להו מרגלים עכ"ד.