חסידות על במדבר א:ג

תפקדו אתם לצבאות"ם (במדבר א ג). תיבת לצבאות"ם איני יודע מה מלמדנו. והנראה דהנה במאמר הש"י שמות הנשיאים נזכרו כסדר האמהות בני לאה קודם, ואחר כך בני רחל, ואחר כך בני בלהה וזלפה, ואי"ה נדבר בסדר בני בלהה וזלפה, ובמעשה המנין נזכרו כסדר הדגלים, היינו ראובן שמעון גד שהוא ימין דרום, ואחר כך יהודה יששכר זבולון מזרח, ואחר כך וכו'. ויש לדקדק על זה וכי סלקא דעתך שישנה משה מסדר הש"י. ונראה דזה שאמר הש"י לצבאות"ם, בזה הורה שיפקדם כסדר שהולכים בצבא בסדר הדגלים, רק בלקיחת הנשיאים היה הציווי לקרוא אותם כסדר האמהות. ובזה ידוקדק ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמו (במדבר א יז), דתיבות אש"ר נקב"ו בשמו"ת מיותרין. אך הוא להורות דהלקיחה של האנשים היה כסדר שנקבו בשמות, ר"ל נקב"ו שבסדר השמות שאמר הש"י היו כסדר הנקבות, היינו בני לאה בני רחל בני השפחות, אבל המנין והמפקד היה בסדר אחר. וזה שסיים כאשר צוה י"י את משה ויפקדם וכו', ר"ל דהפקידה היה כסדר שצוה י"י, שרמז במאמר לצבאות"ם כנ"ל:

ועתה נבאר קודם, כי שבט לוי נמנו שני פעמים. אחד מבן חודש ומעלה, ואחד מבן שלשים שנה ומעלה. אבל ישראל לא נמנו רק מבן עשרים. כי הי"ב שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך ולכך השבטים נקראים מטות שהמצות שאדם עושה מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך והשכל נזדכך ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות ועל זה נמנו הלוים ב' פעמים אחד מבן חודש, דהיינו בשכל קטן ואחד מבן שלשים שנה דהיינו, בשכל גדול. והנה המשכן הוא מרמז על אמונת הבורא יתברך כאשר בארנו שאמונת הבורא יתברך הוא השראת השכינה והכלים של המשכן הם המצות הבורא יתברך. והנה השם יתברך צוה למשה להורות לישראל תחילה המשכן, דהיינו להאמין תחלה סתם שיש בורא ברוך הוא ואחר כך הכלים להורות להם המצות ועל ידי המצות ישיגו את האמונה השכליות. אך משה שהיה לו שכל גדול ולא היה צריך כלל לבחינת הא' רק על ידי המצות השיג אמונת השכליות והיה משה סבור שכל ישראל הם בבחינתו וצוה תחלה על הכלים לעשות המצות ואחר כך המשכן האמונה השכליות אשר הוא השראת שכינה ובצלאל עשה בבחינת ישראל תחילה המשכן כנ"ל ואחר כך הכלים. ובזה יבואר מה שמקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת בשלח (שמות יט, ד) על פסוק אתם ראיתם גו' ואביא אתכם אלי, ותרגומו וקרבית יתכון לפולחני. ומקשה הרמב"ן ז"ל, הלא עדיין לא קבלו התורה. והנראה, כי ישראל במצרים לא היה להם אמונת הבורא ובראש חודש סיון שבאו נגד ההר ככתוב (שם יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, היה להם אמונה בהבורא יתברך אבל לא היו יודעים עדיין במה לעבדו עד שקבלו התורה והמצות אז ידעו במה לעבוד את הבורא יתברך אבל אמונת הבורא יתברך היה להם תיכף כשחנו נגד ההר. וזהו שתרגם אונקלוס וקרבית יתכון לפולחני, דהיינו אמונת הבורא ברוך הוא כנ"ל:

כי מלאה (צבאם)[צבאה](ישעיה מ ב). ר"ל הצבא שלה. כבר כתבנו כמה פעמים יוצא צבא בישראל (במדבר א ג), אותם המיחדים יחודא עילאה ותתאה, דהיינו אח"ד (דברים ו ד) וע"ד בגימטריא צב"א. והנה כעת יחודא עילאה הוא כ"ה אתוון, ויחודא תתאה כ"ד אתוון. ולעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה יחודא תתאה גם כן ך"ה אתוון (עיין זוהר ח"ב קל"ד ע"א), ויהיה סוד מ"י ירפא לך (איכה ב יג), דהיינו נ' אתוון מנין מ"י תשובה עילאה, ואמרו בזוהר הק' (תיקו"ז סג צ"ד ע"ב) מ"י ירפא לך ודאי. וזה יאמר בכאן כי מלאה צבאה, כי כבר נתמלא היחוד מה שהיה חסר אות אחד, והבן.