דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃
שפת אמת
ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל:
ישמח משה
והנה ידוע מהריטב"א פרק קמא דעירובין (דף י"ג ע"ב), דכל דבר שהיא פלוגתא, לא נמסר בהחלט ובירור דעת אחת, מה שאין כן מה שאין בו פלוגתא. ולפי זה יתכן לומר דהא אין מברכין על עשיית ציצית, אין בו פלוגתא רק בפשיטות משמיה דרב היה ברור הדבר אז לקרח, דהא כבר כתבנו דהברכות כבר נתקנו בימי משה, אבל אם העשיה כשר בנכרי או פסול, דפלוגתא היא כדאיתא שם במנחות (דף מ"ב ע"ב) אתון אהא מתניתו לה, אנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאו נכרי כשר, דכתיב (במדבר טו לח) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, יעשו להם אחרים, עיין שם. אם כן י"ל דגם קרח היה מסופק בו, וצריך היה להוכחה להכריע, וכן בהא דפליגי אם נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, או חייב מיתה, גם כן היה מסופק בו והיה צריך להוכחה להכריע. ועכשיו נחזי אנן, דאם אמרינן בני ישראל מודרש לפסול ציצית שעשאן נכרי, אם כן קשה על מה אין מברכין על העשיה, וצריך לומר דהעשיה לאו מצוה כלל, דהא קיימא לן (מנחות מ"א ע"א) דציצית לא הוי חובת גברא שיהיה מחויב ללבוש בת ד' כנפות בציצית, וגם לא חובת מנא, דכלי קופסא פטורין אף אם המה בני ד' כנפות, ואין המצוה רק אם לובש בת ד' כנפות, מחויב שיהיה בו ציצית, אם כן העשיה עצמה אינה עצם המצוה, דהא אם ירצה שלא ללבשו אין בו מצוה, רק הא דפסול בעכו"ם שעשאו הוא מגזירת הכתוב, אם כן נכון שאין מברכין על העשיה דלאו מצוה הוא, וגם זה הכלל דכל שכשר בעכו"ם אין מברכין עליו, אינו מוכח מכאן, והבן. אבל אם יהיה לנו הוכחה דהעשיה מצוה, על כרחך צריך לומר דהא דאין מברכין על העשיה, היינו משום שכשר בנכרי מגזירת הכתוב וכאידך לישנא דרב, וכל שכשר בנכרי אין מברכין עליו. והנה הדעת נותן דאם העשיה הוי מצוה, יתכן דבעינן שנעשה לשם מצוה, וגם עשיה דמינכר שהיא רק לצורך מצוה, דאינו נצרכת רק למצוה ולא לעצם המלבוש, מה שאין כן אם העשיה לאו מצוה, ודאי לא בעינן שיהיה עשיה לשם מצוה, רק כאשר ילבשנו יהיה כבר עשויה. והנה דעת לנבון נקל דהקל וחומר של שטות שעשה קרח מה חוט אחד של תכלת פוטר להטלית, טלית שכולה תכלת על אחת כמה וכמה, לא יתכן אלא אי אמרינן דעשיה לאו מצוה ולא בעינן העשיה לשם מצוה, מה שאין כן אם אמרינן דעשיה מצוה ובעינן עשיה לשם מצוה ולא לצורך לבישה, אם כן אף לפי שטותו אין מקום לקל וחומר, דהא אריגת הטלית היה לצורך לבישה ולא למצוה, ובכהאי גוונא גם החוט אינו פוטר.
שפת אמת
במדרש וראיתם אותו אור זרוע לצדיק כו' ראי' מביא לידי זכירה משל לנטבע בים ואוחז בחבל כו' כי לא דבר רק הוא כו' ע"ש. פי' מדכתיב וזכרתם מוכח שיש בכל איש ישראל נקודה פנימיות לשמים ועל זה נאמר אור זרוע כו'. וע"י המצוה יוכל האדם לזכור להתדבק באותו אור הגנוז בו כי זכירה הוא דביקות ולא תתורו כו' כי צריך האדם לחשוב עצמו תמיד כטובע בים שהסט"א ויצה"ר מסבבין אותו בכמה עצות וכשיודע זאת שהוא בסכנה ואוחז עצמו במצות ה' כדי להנצל נאמר אח"כ למען תזכרו. וזכירה זו הוא פנימיות יותר שאין צריך לזכור ע"י מעשה כמ"ש מקודם וראיתם וזכרתם. רק תזכרו פי' להיות הזכירה בעצם האדם וזה לא יתכן רק באם הוא נקי מגשמיות והנקיון בא על ידי זכירה הראשונה הבאה ע"י המצות כנ"ל: