דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃
תפארת שלמה
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. להבין כפילות הדברים מ"ש דבר אל בנ"י ואמרת אליהם. יבואר עפ"י מ"ש לדעת גודל מעלת דיבוק חכמים והתחברות אל הצדיקים אשר בקבלת פניהם יכול האדם להיות זוכה ליראת שמים. כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה וייראו מגשת אליו. פי' ע"י שהיו נגשי' לפניו לראות תמונתו באו לידי יראת שמים. וזה הי' ענין עליית הרגל דכתי' יראה כל זכורך ואי' בגמ' כדרך שבא לראות כך בא ליראות יראה יראה. וזה דאי' בזוהר הקדוש יראה כל זכורך אל פני האדון כו' זה רשב"י. לרמז כי קבלת פני הרב הוא ג"כ ענין מעלת עליית הרגל לבא לידי יראת שמים. אמנם לא כל העתים שווים לטובה להיות סמוך ונראה אצל הרב. לכן העצה לזה להתחבר תמיד יחד עם התלמידים והחברים המקשיבים ומסתופפים בצילו ועי"ז יכול ג"כ לקבל עליו עומ"ש ולתת עצות בנפשו בכל הענינים. והעיקר שיהי' כל אחד שפל בעיניו נגד חבירו ועי"ז יכול להיות בבחי' מקבל זה מזה כמו שדרך הכלי המקבל צריך להיות עומד למטה מן הכלי ששופך ממנו כי אם יעמוד למעלה מכלי ששופך ממנו לא יכול לקבל ממנו כן האדם צריך להיות בדעתו שפל ולמטה מחבירו המשפיע לו. וזה הענין הוא מעלות המלאכים דכתיב ומקבלין דין מן דין אף שהם בבחי' עומדים תמיד בבחי' אחת אעפ"כ צריך כ"א להחזיק את חבירו להמשפיע ומכ"ש שהאדם צריך להיות שפל בדעתו נגד חבירו ואז יכול לקבל ממנו וללמוד דרכי השם כנ"ל. וזה הרמז בפ' זו דבר אל בנ"י ואמרת אליהם. פי' דבר זה הוא נוגע בהם עצמם. ועשו להם ציצית לשון הסתכלות. שיהי' כאו"א מסתכל במעלות חבירו ומשתוקק ללמוד ממנו בבחי' מקבל. ושיהיו הם בבחי' ציצית. כי עיקר מצות ציצית הוא למען תזכרו וכו'. וע"י אהבת חבירים כנ"ל יכול ג"כ לבא להתעוררת עשיית המצות בבחי' מקבל כאו"א מחבירו: