חסידות על במדבר לג:ב

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו' (במדבר לג א). ולהבין למאי הזכיר יציאת מצרים, אילו מי לא ידעינן זה עד עתה. על פי מה שפירשתי (איכה א א-ב) איכה ישבה וגו' (איכה א ב) בכה תבכה. על פי כי לא הזכיר המקונן רק הטפל מדברים הנוגעים אל שמחת העולם הכלה, ומניח העיקר קדושת ירושלים איך נתחלל ואיך גברה הטומאה. אך דזה נאמר תמיד ברמז, וכך מאמרו אם כך אירע שישבה בדד לאיזה עיר הוי בכיה, מכל שכן תבכה שיש לך לבכות, כי זה הוא דבר קל לנגד מה שידעת, וק"ל. וכמו שהיה ביציאת מצרים נגלה ונסתר, כמו שהארכתי בדרוש עבדים היינו, וכמו שפירשתי על פסוק (תהלים קיד א) בצאת ישראל ממצרים, ר"ל כי בני עליה הנקראים ישראל, הבינו וידעו שיצאו ממצרים ערות הארץ מקור הטומאה, אבל פחותי ערך הנקראים בית יעקב, נדמה להם שיצאו רק מעם לועז, והבן. וזה שאמר אלה מסעי בני ישראל, שהוצרכו למסעות הללו למען אשר יצאו מארץ מצרים טומאה עמוקה, כי על היציאה מארץ מצרים נכונים היו להם תיכף לכנס לארץ ישראל, אך העיקר היציאה מארץ מצרים ערות הארץ, ולכך הוצרכו שיהיה במדבר להזדכך שם ולהשתעבד שם. וזה שאמר (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, ר"ל דבר זה כתוב לנו משה בתורת ה', כי עיקר היציאה היא ממש בשביל מסעיהם, ולא כמו העולה על הדעת כי הנסיעה היא רק טפל להגיע למחוז החפץ, רק היציאה עיקרו בשביל מסעיהם. ועל זה אמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, על פי המדרש שהבאתי בפרשת בשלח (שמו"ר כ' ט"ו) ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כו' (שמות יג יז), אמר ר' יהושע בן קרחה כדי ליתן להם את התורה במדבר, כיון שהיו שקועין בזוהמת מצרים, היו צריכים למירוק הזוהמא במסעות. והיינו ואלה מסעיהם, ר"ל דמסעיהם היו בהכרח בשביל מוצאיהם שהיה ממצרים מטומאה עמוקה, דבשביל הכנסה לארץ ישראל היה יכול להיות דרך ארץ פלשתים, ודוק. ולבאר זה צריך להסמיך דברי הכוזרי במאמר ראשון. ועל פי זה יתבאר בהפטורה דילן (ירמיהו ב׳:ד׳) שמדבר עם בית יעקב ובית ישראל (ירמיה ב ה) מה מצאו כי רחקו מעלי וילכו אחר ההבל, שזה היה העיקר אצלם תענוגים הגשמים, מתחלה היה על ידי התגברות היצר אף שהבינו האמת, ואחר כך ויהבלו שסברו שהאמת כך, (ועל פי מ"ש הכוזרי כי עיקר איש ישראלי שיהיה מדרגה אחרת למעלה מדומם צומח חי מדבר. וזה מדויק הפסוק כי מתחילה הלכו אחר ההבל, ואחר כך ויהבלו שנתעצמו עם ההבל), ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים דוקא, והמוליך אותנו במדבר לזכך אותנו, ואביא אתכם לאכול פריה (בחינת גשמית), וטובה (בחינת רוחנית), ודו"ק.

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, ב). צריך לדקדק שינוי הלשון מתחילה כתיב מוצאיהם ואחר כך למסעיהם, ואחר כך הקדים מסעיהם למוצאיהם. ונראה, כי מודעת זאת שכל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא מאת ה' היתה זאת לברר נצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות ולהוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד זמן רב ובמקום אחר זמן מועט שהוא כפי מה שהיה צריך לברר הנצוצות שבמקום ההוא. והנה ביהושע כתיב במרגלים ששלח יהושע לחפור את כל הארץ באו, מה הלשון לחפור. אך הענין, עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשה והיו עובדים להבורא יתברך ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען כידוע זאת, כי ממנו ניקח לעבוד את ה' לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש מהמשפיע. וזהו הלשון לחפור את כל הארץ באו, מלשון וחפרה הלבנה, כי כל הארץ חפרה מפני בני ישראל בעשותם מצות ומעשים טובים ובעבדם להבורא יתברך ביראה ובאהבה האמיתיית והיתה מוכרחת לעשות רצון בני ישראל. והנה במ"ב מסעות שנסעו בני ישראל כתיב ויחנו בחרדה וכו', ויחנו במתקה וכו', ויחנו בהר שפר, כלומר כשהיו ישראל חונים באיזה מקום שהיה שם יראה רעות רחמנא ליצלן אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות לירא מפני פחדו והדר גאונו. וזו ויחנו בחרדה, מדת היראה שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה. וכשהיו חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע היו צריכין לעבוד השם יתברך במדת האהבה אמיתיית וזו ויחנו במתקה, מדת אהבה. וכן ויחנו בהר שפר, הוא מדת התפארות. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר. וזו ויכתוב משה את מוצאיהם, הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות. למסעיהם על פי ה', כלומר זאת היתה מאת ה' על ידי מסעיהם. ואלה מסעיהם, כלומר אלה המסעות שנסעו ישראל במדבר הודיע לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם, להוציא הנצוצות ולהעלותם למקור הקדושה ודו"ק:

עוד י"ל, על פי מ"ש העשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג' פרק כ"ב, ופירש הפסוק (במדבר לג ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כו', התורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים. והענין כי בצאת ישראל ממצרים זכו לדגלים דוגמת מחנה שכינה, וכתיב (במדבר ב לד) כן חנו לדגליהם וכן נסעו, כי היו המסעות מ"ב שכנגדו למעלה. וזה שאמר ויכתוב משה את מוצאיהם ומסעיהם, כי הכתיבה בעצם היתה לפרש מוצאיהם שהם סיבה אמיתת למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם שגם המה כיוונו המסעות מול המוצאות ודוגמתן עכ"ל, ועיין בספר מפעלות אלהים רצ"ח. וז"ש על פי ה', דהיינו שלא תאמר איך ישא לב נברא להרשות לעצמו ללבוש דברים קדושים עליונים, בדברים גשמיים במקומות ומדבריות ומסעות, לזה אמר על פי ה', אך ידוע דבמקום ששולט עין הסט"א וידיעתו, מזיק להתיקון. ולדעתי זה פירוש הפסוק (בפרשת בלק) לא הביט און ביעקב, ר"ל דאם האון אינו מביט ביעקב והעמל אינו רואה בישראל, אז ה' אלקיו עמו. והנה מצרים בתרפים היו יודעים לאיזה מקום יסעו, ולכך אין עבד יכול לברוח משם כנ"ל, ואם כן למצרים שמתו כל בכוריהם, והיו עושין מכולם תרפים, והיו יודעים מכל המסעות, והיו נעדר התיקון. ולזה אמר ומצרים מקברים כמו שפירשתי, לכך היה התיקון בשלימות, והבן.