חסידות על בראשית א:כז

שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו, להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטול ההרגש ממש, וההילוך היא על-ידי הרגל פעם ושתים, שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה, עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון "מטבע שטבעו חכמים" (ברכות מ, ב), שהוא תחילת בריאתו כך הוא, כמאמר "ויברא אלקים" (בראשית א, כז), כידוע "שאלקים בגימטריא הטבע וגימטריא הכסא" (זהר חלק ג רכג, א), להיות תחילת הבריאה והטבע, כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה על-ידי התקשרות נפשו בהם.

ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וגו' (בראשית א כז). פירוש, דהיינו בבחינה זו שהשי"ת מקור הכל וכולל הכל וסבה לכל. ככה האדם כלול מהכל וסיבה התכליתית לכל, ולמדתי זה מספר צל העולם (חלק א' שער ג') שכתב: יצר האדם בצלמו, כלומר ממוסך מכל, והבן זה.

(ב"ר פי"ד א') וייצר י"י אלקים (בראשית ב ז). כתיב (משלי כט ד) מלך במשפט כו'. בא לפרש מפני מה נאמר י"י אלקים, ולעיל (בראשית א כז) אמר ויברא אלקי"ם. לזה אמר דמרמז על מלך במשפט (דא אלקים) יעמיד ארץ, הוא האדם שהוא עיקר הארץ.