שו"ת על בראשית א:כז

א טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי אם יפלו האחד יקים את חברו, ואלו האחד שיפול ואין שני להקימו (קהלת ד) כל מה שברא הקב"ה בעולמו שנים שנים בראם גוף ונפש יצרם, ברא שמים נפש המחיה את גוף חומר הארץ, השמים יחיו את הארץ כנפש האדם אשר תחיה את הגוף, ויאמר אלהים יהי אור נפש המחיה את המאורות אשר ברקיע השמים, וכן כולם כמ"ש בביאורי על התורה באריכות וכן תכלית מבחר הנבראים כולם שהוא האדם נאמר בו (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם, ופשטות ביאור ענין הצלם הזה הוא עצמו ענין הבחירה שהסבירו הקדמונים בזה וכמ"ש (שם ט) שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, ולכאורה אם נשפוט מישרים שחיי האדם ומותו הכל ע"פ הגזירה אין משפט מות לאיש אשר ירצח את ריעהו ושפך את דמו מאחר שהכל ע"פ הגזירה ואם ה' דיבר עליו שיחיה מי ימיתנו ואם נגזרה גזירה שימות מה עון יש ביד השופך דמו שמקיים מצות בוראו וגזירה העליונה אבל באמת כל מה ששייך לעניין העבודה לטוב ולרע הבחירה חפשיית לכל אשר יחפוץ יטנו ויש נספה בלא משפט הגזירה ע"י בחירת אדם רע וכמ"ש (שמואל א ב) אל בני כי לא טובה השמועה וגו' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יפלל לו וגו' הוכיחם במישור להורותם שהכל ע"פ הבחירה והרצון ואין דבר ממעשה האדם אם לטוב אם לרע ע"פ הגזירה, כי תינח אם יחטא איש לאיש תוכלו לומר ופללו אלהים שאלהים שפטו לזה האיש אשר חטא לו וגזר עליו מה שהפסידו או הרע לו' אבל מה תאמרו אם לה' יחטא איש מי יפלל לו מי שפט הגזירה הזאת להמרות עיני כבודו ית', ע"כ שהבחירה חפשיית וכל אדם כחפצו יעשה אפי' מה שהוא נגד רצונו ית' א"כ גם במה שבחטאת איש לאיש אין כאן פילול משפט וגזירה רק הכל ע"פ הבחירה א"כ משפט מות לאיש אשר ירצח את ריעהו ושפך את דמו למה כי בצלם אלהים עשה את האדם בעל בחירה להטות את לבבו וכלי אברי המעשה לכל אשר יחפוץ ואך בגזירת רצונו הרע שפך דמו ארצה לכן ענוש יענש האיש ההוא שמעשה האדם בנפשו העליונה וגוף התחתון נעשה כחומר חותם ונחתם כי לבעבור היות כל תכלית כוונת הבוי"ת במה שהמציא את כל המציאות לא הי' בעבור להוסיף בו ית' שלימות מה, או להשלים חסרון מה, כי לא חסר ממנו ית' שום שלימות קודם הבריאה ולא ניתוסף מאומה גם אחר הבריאה רק בעבור היטב לזולתו בהראותו להם כבוד גדלו מציאותו יכולתו והשגחתו ית' לכן צמצם אופן מנהגו והרגלותו לפי מה שיהי' באפשרי מעט שישיגם האדם כי האדם בעבור שהוא אדם לא ישיג רק במה שהוא בערך השגת האדם, וזה ענין מ"ש רז"ל בכ"מ מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא ומה שדימו הכתובים בכ"מ דמות יוצר לצורה שלפי מה שצמצם ברצונו ית' התגלותו לנבראים הוא מתגלה להם להיות מושג ממה שהוא ית' התלבש בגילוי דמות הצורה כענין מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה שגילויו ית' ע"י השגחתו הוא כצורת מבחר הנבראים שהוא האדם היותר כלול בשלימותו מכל יתר הנבראים[*] ולטעם זה עשה כל מעשהו ית' בענין שיהי' להם דמיון ציורי ע"ד השאלה וההסבר מעין מעשה האדם, ולכן ברא את האדם בצלם שעשה לו בתחילה כמעשה האדם אומן מצייר ציורים שעושה חותם תכנית פיתוחי חותם חרות על הלוח ובאותו חותם הוא מחתים לעשות בו ציור הנחתם כמעשיהו ממנו יהיו הציורים תבנית הנחתם וציורם ככל מעשה החותם בציוריו אלא שהם מהופכות כמעשה הנחתם העולה מתוך דפוס החותם שהם מכוונים בתבניתם ומתנגדים בהתנגדות מכוונות ונקרא החותם הזה בשם צלם שהוא דפוס מצוייר בצורת הנחתם (פורמע) וכן הי' מעשה האדם שתחילה ברא הוא ית' את הנפש העליונה שהיא כלולה מכל כחות הגוף התחתון בצורתו ותבניתו והחתים בה את העפר אשר קיבץ מן האדמה ועשהו גולם ועם צלם החותם הזה נעשה ונחקק הגוף והנפש היסודי עד שנעשה גם גולם הגוף כתבנית הנפש בכל ציורי כחותיו אלא שהם מתנגדים לה בהפכה כמשפט הנחתם העולה מתוך החותם ולכן לעולם כחות הגוף מתנגדים לכחות הנפש בניגוד מכוון ממש ומזה נצמח הבחירה שביד האדם שמה שכחות הנפש העליונה חפצים גם כחות הגופיים חפצים בהיפוך וניגוד ממש בהיפוך מכוון והוא מ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו כלומר עם צלמו ושלא נטעה לומר שהי' מעשיהו ית' את האדם בצלמו זה כמעשה ידי אומן שעושה כלי למעשיהו עם צלם דפוס חותם שנחקק ע"י אומן אחר זולתו ותטעה לומר שכן הי' מעשיהו ית' את האדם עם הצלם שנעשה ע"י אחר זולתו ית' ולכן חוזר ומפרש בצלם אלהים ברא אותו שהצלם הזה שנעשה בו האדם הוא של אלהים שהוא ית' בעצמו עשה גם את הנפש הזאת שהוא הצלם חותם שנעשה בו הגוף הנחתם וחוזר ומפרש עוד שאין מעשה הגוף הנחתם הזה והנפש חותם הצלם כמעשה הנחתם ע"י החותם שאחר שנחתם מן החותם שוב אין צורך שיהיו מחוברים ודבוקים יחד אלא שחיבור החותם שהוא הנפש העליונה עם הנחתם שהוא הגוף ונפש היסודי התחתונה נשאר חיבור עולמי כחיבור הזוג זכר ונקבה שנקבצים יחד בשרים נפרדים והיו לבשר א' והוא ג"כ מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים וגו' פתח באדם יחיד וסיים וירדו לשון רבים ובמדרש (ב"ר פ"ח) אר"ח אם זכה רדו ואם לאו ירדו, והענין שאמר הוא ית' נעשה אדם בצלמינו שהוא הנפש העליונה צלם החותם שכבר עשיתי לו שהוא כדמותינו שהנפש העליונה היא כאחד מצבא המרום במרום כמ"ש אצלינו בכ"מ מזה ולזה מסיים וירדו וגו' בלשון רבים שחיבור חותם נפש העליונה עם נחתם גוף האדם שיעשה ע"י הצלם הזה שניהם יחד ירדו ממשל רב בכל הנבראים, שבהיות הנפש העליונה גוברת בחותמה על הנחתם הגוף העשוי לה ניגוד מכוון אל הפכה והיא תמשול למטה בארץ, שהיא באמת העליונה שבכת העליונים אימתה מוטלת על הכל אימת עליון על התחתון לפי שהיא סיבת קיום מציאותם וכולם מתפרנסים לרגלה ואם מתברכים בקיומם בגללה שהיא תמשוך אחריה מנהג ביתה ונחלתה שבמקור מחצבה שהוא ההשגחה העליונה לכך אימתה מוטלת עליהם לפי שעיניהם לה כעיני עבדים אל יד אדוניהם משא"כ אם האדם חוטא חומס נפשו ממנו שבגבור הנחתם בניגודה אל הפכה, ומפריד חיבורו שעם חותם הנפש והגוף הוא המושל בארץ שהיא כאשת כסילות תמשול גוזלת וחומסת לכל הנבראים כי מה לו לגוף להיות אוכל ושותה לובש ומתכסה ונהנה כל הנאותיו וצרכיו מהם והם כולם אין להם ממנו הנאה של כלום ולכן הם פורקים עולו מעל צווארם: