חסידות על בראשית כח:י

ויצא יעקב וגו' (בראשית כח י). ר' שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא א-ח) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, מאין יבא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה, מה כתיב ביה וכו', ואני אין לי לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו', חזר ואמר ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי, אלא (תהלים קכא ב) עזרי מעם ה' עושה וגו', (תהלים קכא ג) אל יתן למוט רגליך וגו', (תהלים קכא ז) ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן ישמור את נפשך ממלאך המות, (תהלים קכא ח) ה' ישמור צאתך ובואך ויצא יעקב. עד כאן דברי המדרש (ב"ר ס"ח ב'), ואומר דרשוני. והנ"ל על פי מ"ש בספר עה"ש פרשת ויצא, הטעם על שנשתהה יעקב י"ד שנים בבית שם ועבר (מגילה י"ז ע"א), לפי שהיה דואג שלא יחטיאנו לבן, כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי (ד"ה בשלום), ואמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא, שוב לא יחטא דכתיב (שמואל א' ב ט) רגלי חסידיו ישמור, והנה איתא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) דכימי השמים על הארץ (דברים יא כא), הם מנין שנות האבות דהיינו ת"ק שנה, דאברהם חי קע"ה, ויצחק ק"פ, ויעקב קמ"ז, ושני שנים הראשונים של אברהם אינם מן המנין, דבן ג' שנים הכיר את בוראו (נדרים ל"ב ע"א), והיה יעקב סובר דיצחק יחיה כמו אברהם, דלא ידע דמפני עשו הרשע נתקצרו שנותיו של אברהם, ונמצא יעקב מגיע לו קנ"ב, ורוב שנותיו הוא ע"ז כי ע"ו היה החצי, לכך כשיצא מבית לבן בן ס"ג, נשתהה י"ד שנים בבית שם ועבר, שהם הורוהו והדריכוהו בדרך טובים ובודאי לא יחטא, כמו שלא חטא בעת שהיה אצל אביו ואמו הצדיקים, ובזה נשלמו ע"ז שהיא רוב שנותיו, עד כאן דבריו בשינוי הלשון ובתוספת ביאור ודפח"ח וש"י. ואפשר דלרמז דהם האתנים מוסדי הארץ, לכך נברא ההבדל בין שמים לארץ כמנין שנותיהם. ונראה להוסיף תבלין, דודאי זה היה מושג ליעקב ששנות אברהם ויצחק ראוי להיות שוין וכמו שקבלו רז"ל, דאם לא כן מאין לרז"ל שבשביל עשו נתקצרו שנות אברהם, אלא ודאי כמו שכתבתי. והטעם נ"ל שהרי שיתף השי"ת החסד והדין בבריאה (ב"ר י"ב ט"ו), והם האתנים מוסדי הארץ, ולכך הקדים החסד, רק מפני רשעת עשו נתמעט החסד והשלימו יעקב, והבן כי גם זה נכון בס"ד. והנה זה מובן שאם היה ליעקב רכוש והון, לא היה דואג מלבן, לפי שהיה לוקח את אשתו ופורש ממנו ולא היה דר אצלו בביתו של לבן, ובודאי דהיו נותנין לו האשה, כמו שנתנו את רבקה לאליעזר עבד אברהם, רק כיון שלא היה בידו מאומה, היה יודע שיהיה צריך לעבוד אצלו בביתו, לכך היה דואג, וזה ברור. ונקדים עוד דבאמת אמרו רז"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת, אם כן ליכא רוב שנותיו כלל, ומחשבתו היה שימות לסוף הארכא שיהיה על הארץ, אבל באמת לא מת ואף על פי כן שמרו השי"ת. ועל פי הדברים האלו יתבאר המדרש בטוב טעם, שאמר יעקב אשא עיני אל ההרים אל ההורים, היינו אבותיו כפשוטו שהם נקראים הרים (שמו"ר ט"ו ד'), ור"ל לדקדק בימי חיותן וידע כמה נשאר לו, ונמצא שחשב שעדיין נחסר הרבה מרוב שנותיו, ולכך אמר למלפני ולמעבדני היינו שם ועבר, שעכשיו אשא עיני להם לשאוב מבארם, כי מאין יבא עזרי לעמוד נגד רשעת וטומאת לבן, כי מרוב ענותנותו לא בטח על צדקתו, ואמר אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה, עושר רב היה ולכך נתנו אותה לו, ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו', ואם כן לא יתנו לי אשה רק בשכר עבודה שאעבוד בביתו, ואם כן מאין יבא עזרי לעמוד נגדו שלא יחטיאני, לכך אשא עיני למלפני וכו'. חזר ואמר, ר"ל אחר הי"ד שנים כשחזר מבית שם ועבר, לית אנא מוביד סברי מן בריי כי עכשיו ישמרני השי"ת, והיינו עזרי מעם ה'. ולפי זה נבין גם כן מה דמסיים הפסוק עושה שמים וארץ, ר"ל מעשיתו שמים וארץ, מבואר דעברו רוב שנותיו, ואם כן עזרי מעם ה', והבן עד כאן דברי יעקב. ורוח הקודש משיבו אתה חשבת שתמות, וכבר עברו רוב שנותיך ועל זה בטחת, אבל באמת ה' ישמרך מכל רע מעשו ומלבן, אף שישמור את נפשך ממלאך המות כנ"ל, והוא פירוש נפלא בס"ד.

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

ועל פי זה יתפרש הגמרא בזבחים שם מה ראה יתרו שבא ונתגייר, דאלו לא רצה רק להביא למשה אשה ובנים, אין צריך לזה לשמיעה מה שעשה ית"ש לישראל עמו ניסים ונפלאות, רק כדי להתגייר הוצרך לשמיעה מה שעשה וגו' כמו שיתבאר, ומפרש מה השמיעה שיגרום לזה, ומפרש ר' ישמעאל מלחמות עמלק, שהרי כתיב בצידה (שמות יז יג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וקשה הלא בא בטענה ולמה יהיה לפתגם דחרב, והיה די להציל את ישראל, אלא ודאי דיצא מכלל בן נח מימות אברהם וכו', וכיון שהאמין במדריגת ישראל, רצה להתגייר לדבק במדריגה העליונה הלזו. רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע, ומזה הבין דאינם בכלל בני נח כנ"ל ולכך רצה להתגייר, ורש"י כתב שניהם דאלו ואלו דברי א' חיים הם כיון דאינם סותרים זה את זה. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים וישמע יתרו, ר"ל שהבין יתרו (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, בראשית כב כג) את כל אשר עשה וגו', ר"ל מזה שעשה הקב"ה לישראל דהיינו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הבין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים דייקא, דהיינו שעם שיצאו ממצרים, הם אינם כשאר עם רק ישראל, ונקראו ישראל קודם מתן תורה, וכרבי יהודה בחולין (דף ק"א ע"ב) רבי יהודה אומר אף בטמאה, ולכך רצה לגייר, והפירוש את, כמו בפרשת עקב (דברים י כ) על פסוק את ה' אלקיך תירא, פירש יונתן בן עוזיאל מן קדם ה' אלהך תדחלין, עד כאן. הרי דאת משמש במקום מן, הוא הדין הכי נמי פירושו דיתרו הבין מן כל אשר עשה וגו', דהיינו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי הוציא ה' את ישראל כנ"ל. וזה שאמר ויקח יתרו את ציפורה אשת משה, ושמא תאמר הלא לדעתו של עכשיו לאו אשת משה היא, דהא לא ידע מהגירות שגיירה קודם שנשאו, לזה אמר אחר שלוחיה, אחר ששלחה החזיקה לאשת משה כנ"ל, ואת שני בניה דייקא, ולכך לא נאמר כאן ציפורה בתו, דכבר לאו בתו היא, ומכל מקום חותן נקרא, דהוא על שם החיתון דהא נתחתן בו, וזה ברור. וכן אמר יתרו וגו' ואשתך ושני בניה, בניה דייקא, ולכך נתיישב גם כן על מה דבלקיחת יתרו הקדים אשת משה לבנים, וכן בדברי יתרו אני חותנך וגו', ובסיפור התורה ויבא יתרו חותן משה, הקדים הבנים לאשה, דהלא בפרשת ויצא (בראשית לא יז, ד"ה את) כתב רש"י עשו הקדים נשים לבנים (בראשית לו ו), אבל יעקב הקדים בנים לנשים, שהצדיקים חביבין עליהם הבנים יותר מנשים, עד כאן. רק לפי מחשבת יתרו הרי האשה אשתו והבנים אינם בניו, לכך הקדים האשה כנ"ל, ולכך זמרי אמר למשה בת יתרו מי התיר לך (סנהדרין פ"ב ע"א), דהגירות קודם שנשאה לא היה מפורסם דבצינעה היה, אבל התורה העידה ויבא יתרו וגו' ובניו דייקא כי גיירה קודם שנשאה, כנ"ל נכון בס"ד.