חסידות על דברים ג:כה

ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). איכא מאן דאמר במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב) דכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא צרה, דכבר כתבתי דממה שהיה צריך לשליחת פרעה, נשמע שלא נשלם הזמן וצריכין להשלים, אך החירות באמצע הזמן הוא על שני דרכים, או זכו, כמו שמצינו (סנהדרין צ"ח ע"א) בקץ המיועד זכו אחישנה (ישעיה ס כב), והוא הדין בגלות מצרים, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב (מיכה ז טו), אלמא דבסוג אחד הם, ואז לא היו צריכין להשלים, כמו שבגאולה העתידה אין אחריו גלות אף בבחינת אחישנה, רק שיש בחינה של מהירת החירות מחמת שלא זכו, כמו שידוע מפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ואז מן הצורך להשלים. וידוע מהמדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) דכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, והיינו ויהי בשלח פרעה את העם, דכיון דפרעה שלחם וגם את העם, על כן ויהי, וזה ברור ודוק. ועל פי זה יובן הסמיכות (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו', דהעיקר שצריך לאות להזכרון, היינו שלא ישתכח בהגלות שאינו ניכר החירות, והיינו והיה לאות וגו' משום ויהי בשלח פרעה, ואם כן יובן דיהיה עוד גלות, לכך צריך אות לזכרון כנ"ל. ועל פי הדברים האלה יובן אמרם במדרש (שמו"ר כ' ח') ויהי בשלח פרעה, משה צווח ווי שלא יכנס לארץ, והוא תמוה דמה שאייטיה הכא. ולפי מ"ש אתי שפיר, כי על ידי בשלח פרעה שהוצרכו שהוא ישלחם, הבינו כי אין הגאולה שלימה וניצחית, כי יהיו עוד בגליות אחרות להשלים הזמן, ועל ידי זה הבין משה שלא יכנס לארץ, כי אם היה נכנס היה הגאולה ניצחית, כמ"ש בעשרה מאמרות בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז), והבן.

וְלָמָּה מְדַבֵּר שִׂיחַת חֻלִּין, כְּדֵי לְקַשֵּׁר אֶת הֲמוֹן עַם אֶל הַדַּעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַר. דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא: אֵין הַר (צ"ל לבנון, ע' גיטין נו, וע' ילקוט פ' ואתחנן בשם ילמדנו) אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת דַּעַת, דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות לג): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כְּאִלּוּ נִבְנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְדַעַת נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

ואתחנן א"ל י"י בעת ההוא לאמ"ר (דברים ג כג). להבין מהו בע"ת ההו"א דייקא. ומהו הלאמ"ר. כבר כתבנו כמה פעמים לאמ"ר הוא מלשון צמצום, מלשון אימר"א ושפה המצמצם את הבגד. והנה זה ידוע דהצדיקים הגדולים קודם פטירתם יתגדלו במעלת ההשגה מה שלא זכו כל ימי חייהם, וזה הוא מיתה נשיקה שברגע האחרונה ישיגו בנועם י"י ביותר ותצא הנפש מנרתיקה מגודל תשוקתה, וזה הוא הענין בכל צדיק לפי מדריגתו. והנה משה אדונינו הגם שהשיג כל ימיו מה שאי אפשר לשרפי מעלה להשיג, עם כל זה כל עוד שנתקרבו ימיו להיגנז באור החיים, נתרבה השגתו ביתר שאת, והבין מזה שיבא להשגה גדולה כל כך שלא תוכל הנפש לסבול. וז"ש ואתחנן אל י"י בעת ההוא שהתבוננתי בגודל ההשגה, אזי התחננתי לאמ"ר, שיצמצם הש"י את ההשגה הגדולה בכדי שאוכל עוד להישאר בחיים לעבוד את הש"י בארץ ישראל. וז"ש אתה החלות להראות וכו' (דברים ג כד) ההשגה הגדולה, מזה אני שופט שאי אפשר לסבול וכבר הגיע עת דודים, על כן אני מבקש אעברה נא וכו' (דברים ג כה), דהיינו מה שאני מבקש על הצמצום, אין זה כמבעט וכמקצר בהשגתך, כי זה גם כן אני עושה בעבור תשוקתך, כי גם למחר אני רוצה לעבדך כל הימים, והבן. או יאמר מעין הנ"ל, אעברה נא ואראה את הארץ וכו', ואז אוכל לסבול ההשגה הגדולה הזאת שאני משיג כעת, מה שאין כן בהיותי בחוץ לארץ כי אין חכמה כחכמת ארץ ישראל (ב"ר פט"ז ד'), והבן: