חסידות על דברים יב:כג

וַעֲכִירַת הַדָּמִים הוּא עַל־יְדֵי הַשֶּׁקֶר, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שֶׁקֶר, עַד שֶׁיְּעַכֵּר אֶת דָּמָיו, וֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר, כִּי־אִם כְּשֶׁמְּזַכֵּךְ מִקֹּדֶם אֶת הַדָּמִים. כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר הוּא הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה׳:ו׳): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ; וְהַנֶּפֶשׁ הוּא הַדָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא י״ז:י״א): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. נִמְצָא, כְּשֶׁאוֹמֵר שֶׁקֶר, יֵשׁ לוֹ עֲכִירַת הַדָּמִים, וּמִזֶּה בָּאָה הַמָּרָה שְׁחוֹרָה, וּמִמּוֹתְרֵי הַמָּרָה שְׁחוֹרָה נִתְהַוּוּ הַדְּמָעוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה הָעֵינַיִם כֵּהוֹת.

והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.

ובשבת (דפ"ח ב') אמרו מאלכי השרת כו' תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר לו רבש"ע מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשו עליו עננו ואמר ר"נ מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי וגו' למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם כו' עי' שם. קראו לדברי תורה הוד שידיעת הנהגות השי"ת הוא הודו והדרו וזהו כבודו. שתכלית הבריאה למען כבודו והוא על ידי גילוי ההנהגות שונות שעשה וגלה שעל ידי זה ניתן מקון לאדם שהוא בצלם אלקים להיות לו נטיי' לצדדים שונים ויבחר רק דרך המלך ויכיר מתוך רבוי ההנהגות שונות יחוד האמיתי איך כולם מתייחדות כאחד והוא ושמו אחד גם עכשיו כמו עד שלא נברא העולם. ואמר השי"ת שמשה יחזיר תשובה. ר"ל שאין התשובה להם מצד השי"ת כי מצד יחודו הרי הכל שוים רק מצד מעלת משה יש חזרת תשובה להם שמעלת משה יש לה שייכות לתורה. והשיב מתיירא כו'. ענין הבל פה הוא האויר היוצא מן הנשימה מפנימיות האיברים שהם הריאה והלב וכמו שכתבתי במקום אחר כי הדבור הוא מיוחס גם ללב כמו שנאמר (תהילים ט״ו:ב׳) ודובר אמת בלבבו (ועי' ברש"י נזיר יו"ד א'). כי שלשה כחות באדם מחשבה דבור ומעשה המחשבה במוח והוא החכמה שבו והדבור בלב שהוא הכולל כל איברים הפנימים שמהם הדבור יוצא וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור יוצא וכן אצל המחשבה שבלב שייך דבור שהוא גלוי קצת שכבר הוא מגולה יותר אצל איברי גופו והיינו על ידי ההרגשה שבלב הוא כח ההרגשה וכל איברים מרגישים כמו שכשיחשוב בלבו ענין צער כל האיברים מצטערים. משא"כ המחשבה והחכמה שבמוח הוא בהעלם שאינו מגולה אף לאיברי הגוף רק למוח בלבד. והמעשה הוא באיברים החיצונים כלי המעשה שבגוף שמקורם הכבד שהוא מקור הדם כמו שאיתא (חולין ק"ט ב') והדם הוא עיקר חיות איברי הגוף כמו שנאמר (דברים י״ב:כ״ג) כי הדם הוא הנפש. והם ג"כ ג' כחות הנפש שבאדם כמו שכתב הראב"ע ס"פ משפטים שמשכן הנשמה במוח והרוח בלב והנפש בכבד יעו"ש. וכל דברים אלו מבוארים אצלינו במקומן באורך.