חסידות על ויקרא יב:ב

אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב ב). בב"ר (פ"ח א') הדה"ד (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד דמאי ענין זה לפסוק אשה כי תזריע. וגם המדרש בעצמו צריך ביאור למה בזכה קדם לכל מעשה בראשית, ולמה בלא זכה יתוש קדמו. והנה כבר כתבתי בגוף המדרש ב' פירושים (בפרשת בראשית (א כו) על הפסוק נעשה אדם), ועכשיו אבא עד השלישי, ובזה יקושר עם הפסוק אשה כי תזריע וגו'. על פי המבואר בבית שמואל אחרון (פרשה זו), על אמרם ז"ל (ערכין ט"ז ע"ב) הוא הבדל בין איש לאשתו וגו', לפיכך אמרה תורה (ויקרא יג מו) בדד ישב. על פי מה שפירש המדרש שמואל על הפסוק (ויקרא יד ג) והנה נרפא הנגע צרעת מן הצרוע, וז"ל: דהנה חכמי הרופאים אמרו דצרעת בא מתגבורת מרה שחורה, ומרה שחורה בא על ידי התבודדת, והרפואה של תגבורת מרה שחורה שילך בין בני אדם, ואם כן מצורע היה לו לישב בין בני אדם, ותורה אמרה בדד ישב. אך נגעים באים על לשון הרע (ערכין ט"ו ע"ב), ורפואה שלו יפשפש במעשיו ועל ידי זה יהיה לו רפואה. וזה פירוש והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע, שהוא עצמו עשה פעולה שפשפש במעשיו. והנה הרמב"ם ז"ל פירש וישב הים לאיתנו (שמות יד כז), שאמרו רז"ל (ב"ר ה' ה') תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע בפני ישראל, דהשי"ת אחר בריאת עולם לא רצה שיהיה שינוי טבע, לכך התנה עם הים בשעת בריאה שיקרע הים ולא הוי שינוי טבע. ובזה יש ליתן טעם על הא דאיתא במדרש (תנחומא נשא סי' י"א) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם התורה. דתורה אמרה דברים שהן שלא כדרך הטבע, כמו במצורע שאמר בדד ישב שהוא למעלה מן הטבע, והשי"ת לא רצה שיהיה שינוי טבע אחר הבריאה, לכך תורה קדמה לעולם, ואם כן היה דרך הטבע בבריאה כך. וזה פירוש הגמרא מפני מה אמרה תורה מצורע בדד ישב, אין שואל טעם, רק דהקשה קושיא מפני מה אמרה תורה מצורע בדד ישב שהוא שלא כדרך הטבע, דדרך הטבע שמצורע ישב בין אנשים ואין השי"ת רוצה שינוי טבע, לזה אמר הוא הבדיל וכו', ותשובתו הוא שישב בדד ואף שהוא שלא כדרך הטבע, לכך אמר לפיכך אמרה תורה, וכיון שנכתב בתורה ותורה קדם לבריאה, לפיכך דרך הטבע הוא כך, עד כאן דברי הבית שמואל אחרון. והיוצא מזה דהתורה שקדמה לעולם אינה משגחת על הטבע, ולדעתי זה כונת אמרם ז"ל (פסחים נ"ד.) התורה קדמה לעולם, וישראל קדמו לעולם, דהיינו דחקי הטבע לא שלטה בהם. ולדעתי כונת אמרם (ב"ר (פ"ב) [פ"ה] סי' ה') תנאי התנה וכו', גם כן הכי פירושו, שעם כל חקי הבריאה התנה שישתנו כשישראל יצטרכו לזה, והבן. ונקדים עוד דהזוהר (ח"ג מ"ב ע"ב) הקשה בפסוק כי תזריע, דמשמע מהפסוק דאשה מזרעת תחלה וילדת זכר, והכא את אומר דהקב"ה גוזר וכו'. והנ"ל בזה ליישב קושית הזוהר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהצדיקים הדבקים בה' ובתורה הקדושה, הם למעלה מן הטבע והקב"ה גוזר, מה שאין כן בהמון ההולכים בחשיכה, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל דאשה כי תזריע וכו', ואם כן קשה קושית הזוהר, לכך אמר הדה"ד אחור וקדם וגו', זכה אומרים לו אתה קדמת וכו' וחקי הטבע רחקה ממנו. אבל לא זכה הוא ניתן תחת הטבע, והיינו יתוש קדמו, שהוא אחר כל המעשים שכבר נשלם הטבע, ואם כן לא קשה מידי כמ"ש, והוא נכון בס"ד.

וידבר י"י אל משה לאמ"ר (ויקרא יב א). באתי להתבונן הנה מה דקשיא לי בכל התורה כולה בכל מקום שנאמר לאמ"ר, הוא לאמר לזולת, והנה אף על פי כן יקשה כיון שנאמר אחר כך (ויקרא יב ב) דבר אל בני ישראל, למה לי לאמר. והנה רז"ל (יומא ד' ע"ב) דרשו מכאן שכל האומר דבר לחבירו הוא בבל יאמר, עד שיאמר לו אמור. והנה יש להתבונן בדבריהם דזה היה נשמע מדבר אל בני ישראל, דאי לאו לאשמועינן הך דינא, למה לי דבר אל בני ישראל, בודאי כל התורה כולה לישראל מורשה קהלת יעקב. ונ"ל דאי לאו הלאמ"ר, הוה אמינא דדבר אל בני ישראל צריך לגופא, כי היכי דלא נימא דנתגלה הדבר למשה בשביל כל ישראל, והתלמידי חכמים שבכל דור יוציאו זה מכללי התורה, כמו שנתגלה למשה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ומשה לא גילה כל אלה עד עת בא זמן התלמיד חכם שהוא חלקו בתורה, ויגלה הדבר על ידי משה שהוא בחינת הדעת שבאותו התלמיד חכם, וכמ"ש לעיל בפרשת תשא. והוצרך לומר דבר אל בני ישראל, שיאמר הדבר כעת בפירוש לכל עדת בני ישראל, ואם כן דבר אל בני ישראל צריכא לגופא, על כרחך אשמועינן בתיבת לאמ"ר הדין הנ"ל, נ"ל:

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועים. וי"ל דק' למה אמר לשון ודאי וילדה זכר וכו' ועו' למה בזכר לשון הזריע ובנקבה לשון הולדה וחז"ל דרשו משעה שמזרעת אומרת שיולדת זכר. וגם הלשון תלד בסיפא דהל"ל ואם ילדה נקבה וגם דמהפך הסדר בסדר הזכר נזכר לידה קודם הזכר ובסיפא איפכא. ונ"ל דכ' האלשיך משלי סי' י"ד בפסוק יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות דרישא דקרא לשון זכר וסיפא אחריתה לשון נקבה ופי' כי דרך ישר לפני איש בתאות עה"ז וידמה לו תחלה לזכר אשר לא ילד אבל אחריתה דרכי מות כי ממנו יתפרדו דרכי מות רבים כמה סוגי עבירות גזל וערו' המביאים אותו למיתה עצמית ואז נדמה לנקבה המולידה וכו' ודפח"ח.