חסידות על ויקרא י:ו

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה (בראשית כג ב). פירש רש"י (ד"ה לספד) למה נסמכה מיתת שרה לעקדה, לפי שעל ידי בשורת העקדה פרחה נשמתה ומתה, עד כאן. ותמהו האיך שייך קושיא זו דוקא לכאן, ויותר היה ראוי' לפרש כן על ותמת שרה. והנ"ל דרש"י כיון לתרץ קושיא אחרת בפרשה הנ"ל, על פי מ"ש הרי"ף בחדושי אגדות במסכת (מו"ק דף כ"ח:) בפסוק (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה וגו', דפטירת הצדיק שמחה היא לו, רק על אותן הגורמים המיתה, עליהם חל לבכות על העדר הצדיק והעובד ה' בעונם, נמצא שאסור לבכות על הצדיק כי שמחה היא לצדיק, רק מי שהוא מהגורמים מותר לבכות. והנה איתא בזוהר (ח"א י"א ע"ב) דעל ידי שלא הקריב אברהם פר אחד וכו' ולא יהיב למסכנא, נצמח העקדה ומתה שרה. ועל פי זה מבואר דקשה לרש"י הא אברהם ידע בנפשיה שאינו גורם, כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ס"א:) ידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אם לא, ואם כן היה אסור לו הבכי וההספד, על כן פירש למה נסמכה מיתת שרה לעקדה וכו', וכיון שעל ידי העקדה מתה, ממילא הוי הוא הגורם, ושפיר בכה והספיד, והבן.

וכל בית ישראל יבכו וגו' (ויקרא י ו). יש להבין הטעם בזה, ועיין רש"י (ד"ה ואחיכם). עוד יש להבין כי התורה משבחת את אהרן במה ששתק, אם כן יש תימה גדולה על אדונינו דוד המלך ע"ה רגל הרביעי שבמרכבה, איך התמרמר כל כך על מיתת אבשלום בנו (שמואל ב' יט א), ואיך לא לימד קל וחומר מאהרן שנאמר בו (ויקרא י ג) וידום על מיתת שני בניו הצדיקים הגדולים נדב ואביהו, ואיך בכה הוא על אבשלום בן סורר ומורה, ומגלה עריות שבא על פלגשי אביו, ושופך דמים. והנ"ל בזה, כי הנה כבר ביארתי בכמה דרושים שאין להתאונן על שום דבר, רק לקבל באהבה ואין להתאונן רק על חטאו, כי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. והנה כזה ראוי לאב להתאונן על מיתת בנו, ואם מת בנו בחטא אביו, מתאונן על חטאיו וזה היא תשובה על החטא. ואם מת בחטא עצמו, יש לו להתאונן על חטא בנו ומועיל לבנו, כמו שהיה בדוד דאסקיה לבנו משבעה מדורי גהינם כמו שאמרו רז"ל (סוטה דף יו"ד (י' ע"ב). מה שאין כן בנדב ואביהו שמבואר במפרשים שלא היו בני עשרים, עיין בנחלת יעקב פרשת אחרי, עיין שם. והנה זה ודאי דהיו בני י"ג, דאם לא כן קטן פסול לעבודה, ואם כן הרי מבואר בדברי רז"ל דלמעלה אין עונשין בפחות מעשרים, ואם כן בודאי דלא מתו בעון עצמן, וגם מבואר דלא מתו בעון אביהם, דהא כשנעשה בן י"ג אביו מברך שפטרני מעונשו, ואם יוצא מרשותו לענין דאין האב נענש עליו, הוא הדין לענין דאין חטא האב חל עליו דידיעת הפכים בשוה, אלא ודאי דמתו בעון הכלל כדרך הצדיקים. לכך אמר כל בית ישראל יבכו, דכולם שווין בסיבה הגורם והבן, ולכך וידום אהרן היינו בפרטיות בפני עצמו, דאם כן הוי כמהרהר אחר מדותיו יתברך, כיון שלא היה לו לתלות בענין הפרט בו או בבניו, והבן.

את השריפה אשר שרף ה' (ויקרא י ו) דייקא שהוא מדת הרחמים, והיה ראוי לומר אשר שרף אלקים. אבל הנ"ל בזה, על פי מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה) אשכול הכופר (שיר השירים א יד), איש שהכל בו מכפר, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. וכתב בתורת חיים הטעם, לפי שהקב"ה ברא את העולם במדת הרחמים ובמדת הדין, שאלו בראו כלו דין לא היה מתקיים, ואלו בראו כלו רחמים לא היו נענש אדם מעולם, לכך שתפם יחד שאם יתחייב העולם, יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי עולם למדת הדין וחצי למדת הרחמים, וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול כל הדור שיכול לומר למדת הדין די, נותן למדת הדין את הצדיק, ונוטל מדת הרחמים חלקו את כל העולם, עד כאן דבריו. אם כן מה שמדת הרחמים נוטל לחלקו העולם הוא מצד גודל רחמיו, ואם כן ממילא מגיע הצדיק למדת הדין, וכבר העידו רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין את אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות בדין. ואם כן הוי אשר שרף ה' דייקא, ולכך כל בית ישראל יבכו, כי הם הגורמים, והבן.