חסידות על ירמיהו לא:ג

ופירש הרב כיצד הוא הכלליות, והוא כי מדת החסד הוא התפשטות ודרכו להיטיב לכל, והוא סוד האהבה כמו שכתוב (בירמיהו ל״א:ג׳) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, אם כן מי שמדבק עצמו בחיצוניות החסד יש באפשר שלא יבחין בין חסד לחסד, ויהיה אוהב לכל בין טוב ובין רע ח"ו, דרך משל, חסד הוא השפעה, ויש השפעה בענין זיווגים, ויש השפעה בענין ממון, ואם ח"ו אינו מבחין ויהיה הכל השפעה שוה לטוב ולרע, ויכול להיות רשע גמור ח"ו אף שיהיו בו מדות טובות גם כן, וזהו שאנחנו רואים שיש אנשים בעלי צדקה והם הולכים אחרי עיניהם, והוא, לפי שהם בעלי חיצוניות החסד, אבל העיקר לדבק בפנימיות החסד, אם כן נכלל הגבורה בהחסד, והוא כי קו ימין של הגבורה הוא מצמצם השמאל של החסד והוא החסד הרע, שלא להתפשט יותר, אם כן הוא עומד בחסד הטוב, וזהו התכללות הגבורה בחסד:

ד וְזֶה יָדוּעַ, שֶׁהַתּוֹרָה, הַיְנוּ הַמִּדּוֹת, הַיְנוּ הַיָּמִים, שׁוֹרָה בָּהֶם אַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (בלק דף קצא: בראשית דף מו.): יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ; שֶׁהַחֶסֶד, הַיְנוּ הָאַהֲבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ל״א:ג׳): אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ [עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד] וְכוּ', הוּא יוֹמָא דְּאָזֵל עִם כֻּלְּהוֹ יוֹמִין, הַיְנוּ הַמִּדּוֹת.

אמר אותו שהיה מחמר אחריהם: ומהו ״ומקדשי תיראו״? אמר לו: זוהי קדושת השבת. אמר לו: ומהי קדושת השבת? אמר לו: זוהי הקדושה הנמשכת מלמעלה. אמר לו: אם כן, עשית ליום השבת שאין הוא קודש מלבד הקדושה הנמשכת (עליו) מלמעלה? אמר רבי אבא: אמנם כן הוא (שנאמר): ״וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד״ – ״שבת״ לבד, ו״קדוש ד״״ לבד. אמר לו: אם כן מהו ״קדוש ד'״? אמר לו: הקדושה היורדת מלמעלה ושוֹרה עליו. אמר לו: אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת ״מכובד״, נראה שיום השבת (עצמו) איננו ״מכובד״, ולמה נאמר: ״וכבדתו״? אמר ר' אלעזר לר' אבא: הנח לו לאותו אדם, כי דבר־חכמה (חדש) יש בו, שאנחנו לא ידענוהו. אמרו לו: הגידה לנו אתה! פתח ואמר: ״את שבתותי״ (ויקרא י״ט). ״את״ – לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה לכל צד, ובשביל כך ריבה; ״את שבתותי״ – שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות כאחד וסתומות כאחד;³⁰²בדרך ירידת המדרגות מלמעלה למטה השבת היא: יסוד, ששביעי הוא החל מבּינה; אבל בדרך עליית הספירות מלמטה למעלה השבת היא בינה, שהיא שביעית החל מיסוד. שבת עליונה היא, איפוא, בינה, ושבת תחתונה – יסוד. תחום שבת – ששה קצוות שבעולם הבריאה, שהוא תחום לשבת האצילות; ב' אלפים אמה; אלף מגרש – חסד, גבוּרה תפארת שבבריאה; אלף שדה – נצח, הוד, יסוד שבבריאה. נשארה שבת אחרת שלא נזכרה ועמדה נכלמה (משום זה), אמרה לפניו: רבונו של עולם! מיום שעשיתני שבת נקראתי, ואין יום בלא לילה. אמר לה: בתי! שבת את ושבת קראתיך, אבל אני מעטר אותך בעטרת עליונה יתירה. העביר כרוז ואמר: ״ומקדשי תיראו״ – זוהי שבת של ליל השבת, שהיא יראה ושוֹרה בה יראה.³⁰³חכמה שבמלכות הוא מקום היראה הגדולה; על דרך: אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה. ומי היא? שכּלל הקדוש ברוך הוא ואמר: ״אני ד'״. שמעתי מאבי שאמר ודייק כן: ״את״ לרבות תחום שבת; ״שבתותי״ זהו העיגוּל והריבּוּע בתוכו, והם שנים;³⁰⁴לפי זה ״שתי שבתותי״ פּירושן אחר. עומק העניין יבואר עפ״י דברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קכ״ז); את סמ״ך איה וסתים בכל סטרוי; כגוונא דא את ס סתומה. מה בין זו לזו? אלא בשעה שהיא סתומה וגנוזה בתוך עצמה ובתוך נקודה עליונה היא קיימת בדיוקן זה: סמ״ך – סתומה בתוך עצמה ועולה למעלה; ובשעה שהיא חוזרת ויושבת כרובצת על בנים למטה, להניק להם, היא קיימת בדיוקן של אות ם רובצת. אות ס סתומה לארבע רוחות העולם – פּירוּשו: כשספירת–הבינה סתומה וגנוזה בתוך עצמה והיא עולה למעלה להתחבר בחכמה, אזי היא סתומה מכל הצדדים, ואז היא רמוזה באות סמ״ך העגוּלה; אבל כשיורדת היא, הבינה, להשפּיע למידות, היא רמוזה במ״ם סתומה שהיא רבוצה ומרוּבעת. באופן השני היא נקראת– תבוּנה. ואולם גם התבונה, שהיא ריבוע, יוצאת מן החכמה, שהיא יותר קיימה בקדוּשתה. כשמדברים על בינה ותבוּנה, אומרים על הבינה שהיא ״עיגולא דנפקא מגו ריבועא״; כלומר: הבינה יוצאת מתוך ריבוע התבונה. ואולם כשמדברים על התבונה והחכמה, אומרים על התבונה שהיא ״ריבוע דנפיק מגו עיגולא״; כלומר: ריבוע היוצא מתוך עיגול החכמה. ״שבתותי״ – שתי שבתות עליונות, העיגוּל והריבוּע, הן לפי זה: בינה ותבונה או תבוּנה וחכמה. היינו: מה שהוא נח בעומק קדוּשתו – ומה שהוא מניע ומתנועע בקדושת הספירות והעולמות. וכנגד שנים אלו קיימות שתי קדושות שיש לנו לזכור: ויכולו וקידוש. ״ויכולו״ יש בו שלושים וחמש תיבות, ובקידוש שאנו מקדשים שלושים וחמש תיבות; ועולה הכל לשבעים שמוֹת שהקדוֹש ברוּך הוּא וכנסת ישראל מתעטרים בהם;³⁰⁵היקפן השלם של הפּעוּלות המסתוריות הנשגבות כולל את כל השם בן ע״ב אותיות. וכאן הזוהר מחלק את השם בן ע״ב לשנים: ל״ה מכאן ול״ה מכאן, ל״ה לעיגוּל ול״ה לריבוע – הרי עי״ן שמות; והקב״ה ושכינתיה בתוך כל השמות – הרי ע״ב שמות; או: השם בן ע״ב אותיות. ובשביל שהעיגול והריבוּע הם ״שבתותי״ – שניהם כלוּלים ב״שמור״, שכתוב: ״תשמרו״; שהרי השבת העליונה לא נכללה ב״שמור״ כי אם ב״זכור״, ³⁰⁶כלומר: מה שנקרא בפירוש הראשון בשם ״שבת העליונה״ לא נכלל ב״שמור״ כי אם ב״זכור״ לפי שרק ״זכור״ מרמז ליסוד (זהו שאומרים המקובלים תמיד: ״זכור״ לדוכרא ״שמור״ לנוקבא). ועיין הערה 76. כי המלך העליון יורד עד ״זכור״.³⁰⁷לפי שבינה מתפּשטת בנו״ן שערים עד הוד (חסד, גבוּרה, תפארת, נצח, הוד – חמש ספירות וכל ספירה כלולה מעשר הרי נו״ן) והוד נכלל ביסוד. ועל זה נקרא מלך שהשלום שלו, והשלום שלו – ״זכור״ הוּא.³⁰⁸את המלה ״זכור״ המקובלים דורשים כמו זכר. ועל כן אין מחלוקת למעלה.³⁰⁹מידת היסוד נקראת תמיד גם בשם ״שלום״, לפי שהיא בהשפעה עושה שלום בין הכל. בשביל ששני (מיני) שלימוּת למטה: אחד יעקב, ואחד יוסף, ³¹⁰יעקב – כל הבניין; יוסף – יסוד. יעקב – תפארת גופא; יוסף – יסוד סיומא. ומשום כך כתוב שתי פעמים: שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ״ז). ״לרחוק״ – זה יעקב; ״ולקרוב״ – זה יוסף:³¹¹יוסף–יסוד קרוב יותר אל המלכוּת מיעקב– תפארת. ״לרחוק״ כמו שנאמר: ״מרחוק ד' נראה לי״ (ירמיה ל״א), ״ותתצב אחותו מרחוק״ (שמות ב'),³¹²הכתוב: ״ותתצב אחותו מרחוק״ נדרש על החכמה (״אמור לחכמה אחותי את״), ויעקב – תפארת, עמודא דאמצעיתא, ״יצא מחכמה ונגלה מן הסתום״ (הגאון ר' אליהו מווילנא). ״ולקרוב״ כמו שנאמר: ״חדשים מקרוב באו״ (דברים ל״ב). ״מרחוק״ זוהי נקוּדה עליונה העומדת בהיכלו,³¹³החכמה העומדת בהיכל הבינה, ועל כן נקראת הבינה בשם ״היכל הקודש״, כלומר: היכל של קודש והחכמה. ועל זה כתוב: ״תשמרו״ – כי נתכלל ב״שמור״;³¹⁴כאן הוא מגלה, שכל המדובר כאן על שתי השבתות (בינה וּתבוּנה או תבוּנה וחכמה) ועל דבר יעקב – תפארת, ויוסף – יסוד, הכל בעיקר במלכוּת. רצונות לאמר: חכמה שבמלכוּת, תבוּנה שבמלכוּת, בינה שבמלכוּת וכו'. כי הכל ב״שמור״, ו״שמור״ – לנוקבא״. ו״מקדשי תיראו״ – זוהי נקודה העומדת באמצע שיש לירוא מפּניה יותר מכל,³¹⁵זוהי נקודת החכמה שבמלכוּת, שהיא מקום היראה הגדולה. לפי שענשה מיתה, ³¹⁶לפי שהדבוק בה חי הוא. החכמה מחיה את בעליה, והנפרד ממנה מת (״ימותו ולא בחכמה״). וזהו שכתוב: ״מחלליה מות יומת״ (שמות ל״א). מהו ״מחלליה״? מי שהוא נכנס לתוך החלל של העיגול והריבוּע, למקום, שאותה הנקוּדה שוֹרה, ופוגם בו – ״מות יומת״, ועל זה כתוב ״תיארו״. ואותה הנקוּדה נקראת ״אני״,³¹⁷המלכות בכללה נקראת ״אני״, וביחוד – נקודת החכמה שבה. ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נתגלה,³¹⁸רצונו לאמר: כתר של המלכוּת שלא נתגלה כלל. והיינו ד' והכל אחד.