חסידות על ישעיהו סב:ה

מה שאין כן אומות העולם שנשארים בקטנות וגשמיות ולכן אמרו רז״ל גבי בלעם השתא דעת בהמתו לא הוי ידע לתקן ויובן. והאדם נברא קטן בקטנות שכל והלא כוונות הקודשא בריך הוא היה בבריאות האדם לעבדו ומדוע בראו תחלה בלי שכל ואין לו דעת לעבדו. אך הוא גם כן מטעם הנ״ל. כי יתרון החכמה מן הסכלות ותיאובתא דחשוכא לאתכללא בנהורא. כי הקטנות נקרא נוקבא לגבי הגדלות. ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳, ט״ז) . הנקבה מעוררת תשוקה בחתן והאדם תחלה בחינת קטנות ואחר כך כשבא אל השכל הגדול מדבק הכל גם הקטנות לגדלות והוא בחינת זיווג. וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ויתבאר במקום אחר. ואי אפשר לבוא לאור גדלות תיכף לכן בא הקטנות תחלה. וזהו פירוש ב׳, מאי טעמא עיזי שהוא עזות שבאדם מסגי ברישא. ר״ל בא בתחלה לאדם הקטנות. והשיב כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו׳ כאמור. וזהו ויקרא אלהים לאור יום וכו׳ כמו דלית יום בלא לילה רק ויהי ערב הוא הקטנות תחלה ואחר כך ויהי בוקר השכל הגדול שמבקר מעשיו. יום אחד, נעשה אחדות אחד. וזהו בכלל שכן ראוי להיות הסדר שכל אדם ילך כן ובבואו לי״ג שנה יכנוס בו הדעת. דעת לשון חיבור מדרגה תחתונה לעליונה זהו דעת שלם על דרך (ירמיה ג׳, כ״ב) שובו בנים שובבים. ר״ל דברים שנעשו שובבים מלשון וילך שובב בדרך לבו תשובו ותדבקו יחד. אמנם יש שלא זכה לדעת אפילו בי״ג שנה ונקרא קטן. והאדם שאין לו דעת מתפתה אחר יצרו. וזהו ענין הסתה הכתובה בתורה במעשה דפוטיפר ליוסף וצריך להנצל כמו שהציל עצמו יוסף. ואמר מורי זלה״ה מה שאמרו ז״ל שנראה לו דמות דיוקנו של אביו משום שבגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית והיתה מתפארת בהם ויוסף הביט אל שורש היופי והתפארות מאין בא כי עיקר התפארות הוא חיות השם שהוא מדת יעקב תפארת זהו דמות דיוקנו של אביו ונמצא כל אחד צריך לעשות כן. וזהו אסתר קרקע עולם היתה. והנה אסתר מלשון הסתר כמאמרם ז״ל אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר. וזהו אסתר ר״ל ההסתרה היה עד סוף המדרגת קרקע עולם נסתר ונעלם ונתצמצם חיות הקודשא בריך הוא. וזה שאמרו נעץ צפרניו בקרקע ר״ל נכנס בנעיצה אל תוכיות הגנוז בקרקע וצפרנים הם מותרות והוא נכנס במותרות אל תוכיות הדבר הגנוז במותרות. וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר בזוהר עבידתא דקודשא בריך הוא דא יחודא דהיינו שייחד המדריגות תחתונות בעליונות שהוא היחוד הגמור. ואמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה כי דברים שהם בסוף המדריגה מעצמם מאוסים. על דרך אשה חמת מלא צואה כו׳ אלא שהקב״ה משך חוט של חסד נמצא לעולם ידבק יותר בהקב״ה שהוא חסד כל החסדים ותענוג כל התענוגים על דרך ק״ו אם מפני שחוט של חסד שמשך בדבר מאוס נמשך החשק כל שכן למחייה חיים. ולמה יתאוה אל הגשם. זהו כיצד מרקדין לפני הכלה. ר״ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל. בית שמאי אומרים כלה נאה היא מפני שחסודה שחוט של חסד משוך עליה ואין להביט אל הגשם רק אל האוכל חיות הפנימי. ובית הלל אומרים כלה כמות שהיא. ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר בהאי לישנא. ר״ל למה נקראת כלה מפני שהכל כלול בה בסוד כנסת ישראל שהכל כנוס ונכלל בה וכל הדברים שרשם בה אם כן יביט אל השורש ויובן. ומה שאמרו רז״ל לעשות צרכיו הוא נכנס אינו חולק על האמור אלא גם כן מר אמר בהאי לישנא וכו׳ שר״ל אפילו בדברים שהם צרכיו של גוף נכנס אל תוך פנימות הדבר. וידוע שהקודשא בריך הוא בסוד חתן ואנו בסוד כלה ושלח לנו סבלונות הוא כל המצוות שבהם נתקשט לפני החתן כדרך הכלה שצריכה להתקשט להביא תשוקה בלבו של החתן:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני וגו׳ מלמד שהיה משה לומד ושוכח עד שנתנה לו תורה במתנה ככלה לחתן הענין הוא על פי דאמרינן תורה צוה לנו משה מורשה אל תיקרי מורשה אלא מאורסה יובן כל זה כי על ידי התורה נעשה יחוד חתן וכלה כנסת ישראל וקודשא בריך הוא כדכתיב תקראי אישי וכמו שהחתן וכלה ישישו בשמחה כן הקב״ה וכנסת ישראל כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (ישעיה ס״ב, ה׳) דימה אותנו לחתן וכלה כי תענוג תמידי אינו תענוג רק יחוד חתן וכלה הוא יחוד חדש שעדיין לא נזדווגו מעולם כן צריך האדם ליחד קודשא בריך הוא בכל יום יחוד חדש כאלו היום ניתנה כמו שדרשו רז״ל יהיו דברי תורה חדשים וכו׳. והטעם כי הקב״ה מחדש בכל יום מעשה בראשית והתורה נקרא מעשה בראשית שעל ידה נבראו כל העולמות כנודע והקב״ה מחדש תמיד ונמצא אין לך יום דומה לחבירו ובכל יום הוא התדבקות והתקרבות בתורה חדש רצה לומר מה שנתחדש בה היום מה שלא היה אתמול כי יעבור ולכן נקרא ישראל בסוד בתולה כמו שכתוב בתולת ישראל שבכל יום מתחדשין נעוריה ויחוד של היום עדין לא היה מעולם ובבחינה זו נקרא בתולה והעובד בבחינה זו נקרא הולך ממדריגה למדריגה תמיד ומבחינה לבחינה ומיחד בכל יום יחוד חדש וזהו אל תיקרי מורשה אלא מאורסה שלא תקרא התורה הנקרא מורשה אלא בבחינת מאורסה שהוא בחינת כלה שיהיה תמיד יחוד חדש ככלה בעת נשואיה. וזהו מלמד שהיה משה לומד ושוכח רצה לומר ששוכח התענוג שמפני שתענוג תמידי אינו תענוג עד שנתנה לו התורה ככלה לחתן רצה לומר שניתן לו הכח שילך בכל יום ממדריגה למדריגה ובכל מדריגה ועלייה חדשה נעשה תמיד בחינת כלה יחוד חדש והוא תענוג גדול כמשוש חתן על כלה והבן:

שוש אשיש בה' וגו' וככלה תעדה כליה (ישעי' סא, י) אמרו חכמינו זכרונם לברכה (זח"ג ז) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים דכשהבן עושה נח"ר לאביו האב בסוד מקבל והבן משפיע לאביו וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (ישעיה סב, ה) ר"ל שהוא יהיה במדריגת כלה המקבלת וכשהקב"ה משפיע לישראל והם יכולים לקבל יש להקב"ה נחת מזה וזהו שמחה ושישה אחת על דרך משל החתן שולח סבלונות להכלה יש לו נחת בשלחו לה ועיקר השמחה בסוף כשתתקשט בהן אחר נשואין כמו כן יש שמחה ושישה כפליים כשישראל מקבלים השפע ומתקשטים בה לשם הבורא ולא ליקח התפארות לעצמם בהשפעת הטוב להם ואף כשעובדים השם בטובותיו אל יתפארו כי הנשפע בטובה דומה לחתן ביום חתונתו ותפארתו עליו ולאחר החתונה לא ישאר בהתפארות ההוא כן המקבל תפארת מהבורא ממש והמקבל תפארת מבני אדם הוא הבורא דומה לכלה כביכול שהיא תעדה כליה ולא הכלים מעדנים אותה והמופת בהיות הקשיטין לבדם אין בהם שום התפארות זהו ככלה תעדה כליה.