זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹֽאכַל־תֶּ֔בֶן וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑וֹ לֹֽא־יָרֵ֧עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֛יתוּ בְּכָל־הַ֥ר קָדְשִׁ֖י אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
ליקוטי מוהר"ן
צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת, בִּבְחִינַת (ישעיהו ס״ה:כ״ה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ; עָפָר הִיא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת, שֶׁהֵם בָּאִים מִיסוֹד הֶעָפָר, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים:
אגרא דכלה
אם מחו"ט ועד שרוך נע"ל (בראשית יד כג). בדרך רמז ר"ל לא אקח מאותן הנפשות הנמשכות אחר החט"א, ומאותן הנפשות הנסרכים אחר החומר, שהוא בבחינת נעל כתנות עו"ר הבא מזוהמת הנחש (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), על כן נע"ל ר"ת "נחש "עפר "לחמו (ישעיה סה כה), שזה שייך אל הקליפה. וזה ואם אקח מכל אשר לך והבן, ועיקר הכוונה לא אקח שום נפש שאין בו ניצוץ הק' השייך לי אל הקדושה:
אגרא דכלה
ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג יד). ידוע אלו לא חטא אדם, היה מזונו כענין שיהיה לעתיד במהרה בימינו שיהיו ניזונין מזיו השכינה, ואילו היה אוכל איזה מאכל אכילת מצוה ברוחניות להעלות הדברים בשרשם ומקורם. והנה על ידי חטאו שגרם שנתערב טוב ורע, ובכל דבר נתלבש ניצוצי קדושה, והוצרך לאכילה ולשתיה גשמיות המלובשת בסוד עפר הכללי הגובר בעולם הזה העשיה גשמיות, ואילו היה האדם מכוין בכל זה בכל אכילותיו לא יצטרך לחיבוט הקבר, רק כיון שאוכל בשביל תאוותו, ועל ידי כך נתגבר היסוד העפר ונדבק בגופו, על כן הוצרך הגוף לחיבוט הקבר להתבלות בקבר. והנה להיות הנחש גרם כל זה, הוא מדה כנגד מדה עונשו ועפר תאכל כל ימ"י חיי"ך, אפילו לעתיד שיתוקן העולם יהיה נחש עפר לחמו (ישעיה סה כה, עיין ב"ר פ"כ ה'), עד שיבער רוח הטומאה מן הארץ: