חסידות על עמוס ז:ה

בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:

בהפטורה (ישעיה כ"ז ו-ח) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וגו', עד ביום קדים (ישעיה כז ח). נ"ל בהקדים האי דכתיב (ישעיה מד כג) כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר. דקשה גם כן מה דמתחילה נקט שם יעקב ואחר כך ישראל. ותו דקאמר גאל ה' יעקב, ובתריה (ישעיה מז ד) כתיב גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, משמע דבעת הגאולה יקראו בשם ישראל. והנ"ל בזה על פי המבואר ביערות דבש (ח"ב דף י"ד ע"ג ל"ד), כי מתחילה יהיה גאולה וחירות, וכמאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות (ברכות ל"ד ע"ב), ועדיין יהיה יצר הרע, ואף על פי כן יהיה צדיקים, וזו אמיתת התשובה על מה שחטאו, אחר כך יעביר רוח הטומאה ויהיה כל היעודים של הנביאים, עד כאן דבריו. ותנא דבי אליהו (פרקי דר"א פמ"ב) שאמר אין ישראל עושין תשובה שלימה עד שנגאלין, מסייע ליה והבן. ולפי זה יהיו שני גאולות, תחילה גשמית ואחר כך רוחנית, והבן. והנה ידוע דמדריגת יעקב קטן ודל (עמוס ז ה), ומדריגת ישראל רבה כי שרית עם אלקים (בראשית לב כט), והמתגבר על יצר הרע שהוא שרו של עשו, נקרא ישראל, והבן. והנה ידוע (ב"ר צ"ד ה') דהקב"ה אינו מיחד שמו על הצדיקים בעולם הזה דאולי יחטא ח"ו, מה שאין כן כשיעביר רוח הטומאה ויהיה קדושת ישראל בעצם ולא יחטאו. ועל פי זה יתבאר מקודם כי גאל ה' יעקב, ואחר כך ובישראל יתפאר כנ"ל, וזה שאמר אחר כך גואלינו, הוא גאולה הרוחניות כנ"ל, ה' צבאות מכל צבאי צבאות שברא שמו קדוש ישראל, והבן. עוד נקדים מ"ש הבינה לעיתים (בעת ספוד דרוש ע"ד) על הפסוק (בראשית יח יט) למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, עיין שם. והיוצא מזה דהשכר הוא מדה כנגד מדה, והוא התבואה והפרי של המעשה, כאמרו (הושע י יב) זרעו לצדקה וגו', וכן (תהלים קכו ה) ברינה יקצורו. והנה כאשר יתגברו בימי המשיח בתכלית התגברות על רוח הטומאה הפרי הוא שיתבער, אז וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר יד כא), ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה). וכן הוא מדה כנגד מדה כאמרם (יומא פ"ו ע"ב) היכי דמי בעל תשובה וכו', וכן בעת שלום בימי המשיח, הוא תשובה האמיתית על מה שחטאו בזמן הבית, אבל בזמן הגלות לא הוי מדה כנגד מדה. והנה אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב) אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, ולכאורה הוא היפך מהתנא דבי אליהו. אבל לא קשה מידי כי זה תשובה קלה, וזהו תשובה שלימה, וממש מבואר כן בתנא דבי אליהו להדיא.