חסידות על שמות ב:ד

ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו (שמות א, ד). ובו יבואר הפסוק מרחוק ה' נראה לי. הכלל, כשהעולמות הם דבוקים בגשמיות שלהם אז אינם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא וכשהם מרחקים עצמם ומפשיטים מגשמיות שלהם אז הם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק מרחוק, כשאדם הוא מרוחק מגשמיות שלו אז ה' נראה לו. וזהו הרמז ותתצב אחותו, כי אחותו לשון דביקות מלשון מאחה, מה שהוא דבוק בגשמיות שלו מרחוק להתרחק עצמו מגשמיות שבו. לדעה מה יעשה לו, לדעה, מלשון התחברות (בראשית ד, כה) וידע אדם. מה יעשה לו, שהאין הוא השופע עליו תמיד ותמיד הוא מקבל חיות מאת הבורא ברוך הוא כי האין נקרא מה:

אמר אותו שהיה מחמר אחריהם: ומהו ״ומקדשי תיראו״? אמר לו: זוהי קדושת השבת. אמר לו: ומהי קדושת השבת? אמר לו: זוהי הקדושה הנמשכת מלמעלה. אמר לו: אם כן, עשית ליום השבת שאין הוא קודש מלבד הקדושה הנמשכת (עליו) מלמעלה? אמר רבי אבא: אמנם כן הוא (שנאמר): ״וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד״ – ״שבת״ לבד, ו״קדוש ד״״ לבד. אמר לו: אם כן מהו ״קדוש ד'״? אמר לו: הקדושה היורדת מלמעלה ושוֹרה עליו. אמר לו: אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת ״מכובד״, נראה שיום השבת (עצמו) איננו ״מכובד״, ולמה נאמר: ״וכבדתו״? אמר ר' אלעזר לר' אבא: הנח לו לאותו אדם, כי דבר־חכמה (חדש) יש בו, שאנחנו לא ידענוהו. אמרו לו: הגידה לנו אתה! פתח ואמר: ״את שבתותי״ (ויקרא י״ט). ״את״ – לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה לכל צד, ובשביל כך ריבה; ״את שבתותי״ – שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות כאחד וסתומות כאחד;³⁰²בדרך ירידת המדרגות מלמעלה למטה השבת היא: יסוד, ששביעי הוא החל מבּינה; אבל בדרך עליית הספירות מלמטה למעלה השבת היא בינה, שהיא שביעית החל מיסוד. שבת עליונה היא, איפוא, בינה, ושבת תחתונה – יסוד. תחום שבת – ששה קצוות שבעולם הבריאה, שהוא תחום לשבת האצילות; ב' אלפים אמה; אלף מגרש – חסד, גבוּרה תפארת שבבריאה; אלף שדה – נצח, הוד, יסוד שבבריאה. נשארה שבת אחרת שלא נזכרה ועמדה נכלמה (משום זה), אמרה לפניו: רבונו של עולם! מיום שעשיתני שבת נקראתי, ואין יום בלא לילה. אמר לה: בתי! שבת את ושבת קראתיך, אבל אני מעטר אותך בעטרת עליונה יתירה. העביר כרוז ואמר: ״ומקדשי תיראו״ – זוהי שבת של ליל השבת, שהיא יראה ושוֹרה בה יראה.³⁰³חכמה שבמלכות הוא מקום היראה הגדולה; על דרך: אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה. ומי היא? שכּלל הקדוש ברוך הוא ואמר: ״אני ד'״. שמעתי מאבי שאמר ודייק כן: ״את״ לרבות תחום שבת; ״שבתותי״ זהו העיגוּל והריבּוּע בתוכו, והם שנים;³⁰⁴לפי זה ״שתי שבתותי״ פּירושן אחר. עומק העניין יבואר עפ״י דברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קכ״ז); את סמ״ך איה וסתים בכל סטרוי; כגוונא דא את ס סתומה. מה בין זו לזו? אלא בשעה שהיא סתומה וגנוזה בתוך עצמה ובתוך נקודה עליונה היא קיימת בדיוקן זה: סמ״ך – סתומה בתוך עצמה ועולה למעלה; ובשעה שהיא חוזרת ויושבת כרובצת על בנים למטה, להניק להם, היא קיימת בדיוקן של אות ם רובצת. אות ס סתומה לארבע רוחות העולם – פּירוּשו: כשספירת–הבינה סתומה וגנוזה בתוך עצמה והיא עולה למעלה להתחבר בחכמה, אזי היא סתומה מכל הצדדים, ואז היא רמוזה באות סמ״ך העגוּלה; אבל כשיורדת היא, הבינה, להשפּיע למידות, היא רמוזה במ״ם סתומה שהיא רבוצה ומרוּבעת. באופן השני היא נקראת– תבוּנה. ואולם גם התבונה, שהיא ריבוע, יוצאת מן החכמה, שהיא יותר קיימה בקדוּשתה. כשמדברים על בינה ותבוּנה, אומרים על הבינה שהיא ״עיגולא דנפקא מגו ריבועא״; כלומר: הבינה יוצאת מתוך ריבוע התבונה. ואולם כשמדברים על התבונה והחכמה, אומרים על התבונה שהיא ״ריבוע דנפיק מגו עיגולא״; כלומר: ריבוע היוצא מתוך עיגול החכמה. ״שבתותי״ – שתי שבתות עליונות, העיגוּל והריבוּע, הן לפי זה: בינה ותבונה או תבוּנה וחכמה. היינו: מה שהוא נח בעומק קדוּשתו – ומה שהוא מניע ומתנועע בקדושת הספירות והעולמות. וכנגד שנים אלו קיימות שתי קדושות שיש לנו לזכור: ויכולו וקידוש. ״ויכולו״ יש בו שלושים וחמש תיבות, ובקידוש שאנו מקדשים שלושים וחמש תיבות; ועולה הכל לשבעים שמוֹת שהקדוֹש ברוּך הוּא וכנסת ישראל מתעטרים בהם;³⁰⁵היקפן השלם של הפּעוּלות המסתוריות הנשגבות כולל את כל השם בן ע״ב אותיות. וכאן הזוהר מחלק את השם בן ע״ב לשנים: ל״ה מכאן ול״ה מכאן, ל״ה לעיגוּל ול״ה לריבוע – הרי עי״ן שמות; והקב״ה ושכינתיה בתוך כל השמות – הרי ע״ב שמות; או: השם בן ע״ב אותיות. ובשביל שהעיגול והריבוּע הם ״שבתותי״ – שניהם כלוּלים ב״שמור״, שכתוב: ״תשמרו״; שהרי השבת העליונה לא נכללה ב״שמור״ כי אם ב״זכור״, ³⁰⁶כלומר: מה שנקרא בפירוש הראשון בשם ״שבת העליונה״ לא נכלל ב״שמור״ כי אם ב״זכור״ לפי שרק ״זכור״ מרמז ליסוד (זהו שאומרים המקובלים תמיד: ״זכור״ לדוכרא ״שמור״ לנוקבא). ועיין הערה 76. כי המלך העליון יורד עד ״זכור״.³⁰⁷לפי שבינה מתפּשטת בנו״ן שערים עד הוד (חסד, גבוּרה, תפארת, נצח, הוד – חמש ספירות וכל ספירה כלולה מעשר הרי נו״ן) והוד נכלל ביסוד. ועל זה נקרא מלך שהשלום שלו, והשלום שלו – ״זכור״ הוּא.³⁰⁸את המלה ״זכור״ המקובלים דורשים כמו זכר. ועל כן אין מחלוקת למעלה.³⁰⁹מידת היסוד נקראת תמיד גם בשם ״שלום״, לפי שהיא בהשפעה עושה שלום בין הכל. בשביל ששני (מיני) שלימוּת למטה: אחד יעקב, ואחד יוסף, ³¹⁰יעקב – כל הבניין; יוסף – יסוד. יעקב – תפארת גופא; יוסף – יסוד סיומא. ומשום כך כתוב שתי פעמים: שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ״ז). ״לרחוק״ – זה יעקב; ״ולקרוב״ – זה יוסף:³¹¹יוסף–יסוד קרוב יותר אל המלכוּת מיעקב– תפארת. ״לרחוק״ כמו שנאמר: ״מרחוק ד' נראה לי״ (ירמיה ל״א), ״ותתצב אחותו מרחוק״ (שמות ב'),³¹²הכתוב: ״ותתצב אחותו מרחוק״ נדרש על החכמה (״אמור לחכמה אחותי את״), ויעקב – תפארת, עמודא דאמצעיתא, ״יצא מחכמה ונגלה מן הסתום״ (הגאון ר' אליהו מווילנא). ״ולקרוב״ כמו שנאמר: ״חדשים מקרוב באו״ (דברים ל״ב). ״מרחוק״ זוהי נקוּדה עליונה העומדת בהיכלו,³¹³החכמה העומדת בהיכל הבינה, ועל כן נקראת הבינה בשם ״היכל הקודש״, כלומר: היכל של קודש והחכמה. ועל זה כתוב: ״תשמרו״ – כי נתכלל ב״שמור״;³¹⁴כאן הוא מגלה, שכל המדובר כאן על שתי השבתות (בינה וּתבוּנה או תבוּנה וחכמה) ועל דבר יעקב – תפארת, ויוסף – יסוד, הכל בעיקר במלכוּת. רצונות לאמר: חכמה שבמלכוּת, תבוּנה שבמלכוּת, בינה שבמלכוּת וכו'. כי הכל ב״שמור״, ו״שמור״ – לנוקבא״. ו״מקדשי תיראו״ – זוהי נקודה העומדת באמצע שיש לירוא מפּניה יותר מכל,³¹⁵זוהי נקודת החכמה שבמלכוּת, שהיא מקום היראה הגדולה. לפי שענשה מיתה, ³¹⁶לפי שהדבוק בה חי הוא. החכמה מחיה את בעליה, והנפרד ממנה מת (״ימותו ולא בחכמה״). וזהו שכתוב: ״מחלליה מות יומת״ (שמות ל״א). מהו ״מחלליה״? מי שהוא נכנס לתוך החלל של העיגול והריבוּע, למקום, שאותה הנקוּדה שוֹרה, ופוגם בו – ״מות יומת״, ועל זה כתוב ״תיארו״. ואותה הנקוּדה נקראת ״אני״,³¹⁷המלכות בכללה נקראת ״אני״, וביחוד – נקודת החכמה שבה. ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נתגלה,³¹⁸רצונו לאמר: כתר של המלכוּת שלא נתגלה כלל. והיינו ד' והכל אחד.

וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (שם י״ט, כ״א) כי הרבה מחשבות באין במוח האדם בכל יום ושמא תאמר שבאין לבלבל אותך לכך אמר כי עצת ה׳ היא שהיא תקום מנפילתה שעל ידי זה המחשבה תבוא לבחינת בירור כי על זה מצפה משיח שנבוא למדריגה זו כאמור. וכמו שאמר הבעש״ט נשמתו בגנזי מרומים על פסוק (בראשית י״ב, י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי איך לא ראה אותה עד עכשיו שהוא מהנמנע אך על ידי שהיה אברהם אבינו ע״ה מרכבה אליו יתברך והיה מקושר במחשבתו תמיד בשורש המחשבה לא ראה והכיר בה עד עכשיו בתמונת יפיה כי היה רחוק מאוד מזה אף שהיה רואה אותה תמיד מכל מקום מחשבתו היתה תמיד שלא במקום הראיה הגשמית לא הכיר בה עד עכשיו רק כשהלך למצרים נאמר שם וירד אברהם מצרימה שירד ממדרגתו הקדומה כמבואר בדברינו הקדומים כי הרשעים שבדור המבול הפילו בחינת התורה והמחשבה למקום קליפת מצרים שעל ידי זה הוצרכו ישראל להיות שם ולברר הניצוצות ולייחדן כמקודם כי המצריים היו שטופי זימה והמקור היה מעולם האהבה שנפלה שם מהתורה שהיא בחינת חסד כמו שכתוב (משלי ל״א, כ״ו) ותורת חסד על לשונה וישראל העיד עליהן הכתוב שלא נכשלו במדה זו של זימה כמו שכתוב (במדבר כ״ו, ז׳–י״ד) הראובני השמעוני ה׳ מצד ז הויו״ד מצד זה על ידי זה העלו את האהבה הנפולה לשרשה להתורה שנקרא חסד כאמור ועל ידי זה זכו לקבלה תיכף בחודש השלישי על ידי שביררו בחינת התורה שהיתה שם ובימי אברהם עדיין לא היה הבירור לגמרי ולכך בבוא למצרים ירד ממדריגתו והתחילו לבוא אצלו מחשבות מבחינת השבירה כמו שכתוב (משלי כ״ד, ט״ז) שבע יפול צדיק וקם רצה לומר כי הצדיק יפול בבחינת השבע שהן שבע מיני מחשבות שנפלו ממקורן אך על ידי שהוא צדיק וקם ומייחד לשרשן למקור המחשבה שנקרא חכמה בחינת אחותי ונחשב לו עבדות על ידי זה יותר. לכן אמר הנה נא ידעתי כי נפלתי ממדריגתי עד שידעתי כי אשה וגו׳ מה שאין כן מקודם כאמור ולימד לה דעת להנצל מזה במקום הזה שהוא מצרים על ידי שאמרי נא אחותי את פירוש לאחוז בבחינת אחותי שהיא החכמה העליונה כאמור ואז המחשבות שבמצרים שבאו לו הוא כדי להעלותן לשרשן והוא אדרבה עבדות השם יתברך כאמור ולא שבאו לבלבלו וזהו וחיתה נפשי גו׳. וזהו גם כן הכוונה ותתצב אחותו מרחוק כי מרים אף שהיתה נביאה מכל מקום באותה שעה שלא באה הנבואה אליה ולא היתה משגת בבחינת הלקותא במים מאחר שזה ודאי אינה הלקותא כי איך יתקיים הנבואה הקדומה עתידה להוליד בן שיושיע את ישראל ולא השיגה עד שהתחזקה להיות במדריגת החכם העדיף מנביא כאמור וזהו ותתצב אחותו מרחוק שעמדה בבחינת אחותו שהוא בחינת החכמה לדעה לשון דעת השגה בדעת העליון מרחוק ממה שיהיה ברחוק הזמן בסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וגם אפשר לומר פירוש מרחוק כי על ידי שעמדה בבחינת החכמה שיוכלין ליחד דברים שהן בבחינת רחוק כאמור וזה ״אחותו״ מרחוק ועל ידי זה ״לדיעה מה יעשה לו שיקבל התורה כמו שאמר מורי נשמתו בגנזי מרומים על פסוק ותעש לו תיבת גומא ותחמרה וגו׳ שהתורה היתה מתחילה במקום המחשבה שאבות העולם שהיו לומדים התורה היו משיגים אותה כמו שהיא בעולם המחשבה כאמור אצלנו במקום אחר ועל ידי משה שהוא הדעת נמשכה להם בהדבור שהוא סוף המדריגות משבע ימי הבנין כמו שכתוב בתורה כמה פעמים וידבר ה׳ אל משה וידבר אלקים את כל הדברים האלה רצה לומר שהמשיך התורה הקדומה להדבור ונתלבשה בלבושין חומריים. וזהו ותעש לו תיבת פירוש לשון גמיאה שהוא השאבה לשאוב על ידי הדבור התענוג שבהתורה ממדת חסד כמו שכתוב ותורת חסד וגו׳ ותחמרה שעשה לה לבושין חומריים ותשם בסוף פירוש (משלי ל״א, כ״ו) בסוף המדריגות שהוא בחינת דבור כאמור לעיל ותשם על שפת מלשון שפתים שהוא בחינת דבור גם כן היאור שנמשך מנחל עליון הקדום שהיתה מתחילה במחשבה ובשעת מתן תורה נמשך להדבור: