חסידות על שמות ה:כב

במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:

ועתה נבאר פסוקי שמואל וזאת תורת אדם, עי' הדקדוקים בתחלת הדרוש. ונקדים פסוקי שמות שאמר משה רבינו ע"ה אל הש"י למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי כו' עתה תראה כו'. יש לדקדק שני פעמים 'למה' בשאלת משה רבינו ע"ה, ובמדרש למה הרעות לעם הזה אם תאמר מה איכפת לי אם כן למה זה שלחתני, ולשון א"כ הוא תמוה מאד כמובן. עוד יש לדקדק בתשובת הש"י עתה תראה כו' אטו משה היה מסופק ח"ו בזה הלא לא היה קובל רק על של עתה.

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני י"י (שמות ו ג). הנה התחיל בדיבור לשון עז ובשם אלקים המורה דין, וסיים באמירה לשון רכה ובהויה המורה רחמים, ודברי חכמים ידועים כדרבונות וכמסמרים ולפי הפשט לא נדע. ויש לפרש על פי מה שפירש הרב אלשיך בפסוק (שמות לב יד) וינחם י"י על וכו'. דהכוונה כי כן דרך אב הרחמן שגדלו רחמיו על בנו הגם שחטא, והנה אי אפשר שלא לצערו בכדי שלא יוסיף לחטוא, וגם עבור קטרוג מדת הדין, על כן מקדים ואומר בכעס שיעשה לו כך וכך, והבן קם מרעיד ועל ידי זה נשתק המקטרג, ובראות האב רעדת הבן מתעוררים רחמיו ומתבטל הדין. וזהו וינחם י"י על הרעה אשר דבר וכו', ענין הנחמה לרחמים היה בסיבת הרעה אשר דבר בהפלגה רבה. ולפי זה יש לפרש גם כן בכאן, דהנה משה אדונינו כשאמר למה הרעתה (שמות ה כב), בקשה מדת הדין לפגוע בו כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פ"ה כ"ב), מה עשה הש"י ברוב רחמיו התחיל לדבר עמו בדין ובלשון עז, ועל ידי כך נשתתק מדת הדין והקטרוג, ואז פנה אליו ברחמים "ויאמר אליו בלשון רכה אני הויה ברחמים. וירצה עוד וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני י"י, בא להורות כי הויה הוא האלקים, גם בעת שהנהגה הוא בטבע (בגימטריא אלקים), עם כל זה בתוכו אסתתר הנהגת "הויה בהשגחת הרחמים כמ"ש כמה פעמים, רק שהוא נקרא כביכול הסתתרות הויה במלבושיו, דהיינו אותיות הקודמין והמאוחרין שהם בגימטריא "אני כנודע, (בסוד הכתוב (ישעיה מד ו) "אני ראשון "ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, והבן). והנה אדונינו משה כשראה רשעות פרעה, ולא נעשה בו תיכף דין בשיעור המערכה להראות מופת ההויה, תמה על זה. והש"י הודיעו שגם בהנהגת הטבע משתתף הויה, רק שהוא בהסתר פנים במלבושי אנ"י כמ"ש לעיל. וזהו וידבר אלקים וכו' ויאמר אליו אני הויה, והבן: