חסידות על תהילים כג:א

והיה עקב תשמעון וכו' ושמר וכו' אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יד). דקשה אם ישמעון לכל החוקים, למה צריך להשבועה של זכות אבות. והנ"ל בהקדים לפרש (תהלים כג א) ה' רועי לא אחסר. על פי הגמרא (קידושין דף פ"ב.) ראית מימיך חיה ועוף מתפרנסין שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי. והנה עיקר האדם היא הנשמה, ואם כן אם עושה רצון קונו, הוא אינו חסר מרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. והיינו ה' רועי בזמן אשר לא אחסר, שאיננו חסר בעצמותי, והבן. והנה מזה מבואר דבזמן שאדם עושה רצון קונו, איננו צריך לזכות רק הוא בטבע הבריאה ומטובו לזון ברואיו, כמו שהיא הקל וחומר מחיה ועוף, ואם כן זכות אבות נשאר לו להיותר טוב לענין דברים רוחנים, ומכל שכן זכותו, ועל פי זה מבואר, והבן.

הושע אמר [י"ד] צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם צדיקים ילכו בם היינו צדיקים שהולכים ממדריגה למדריגה ופושעים יכשלו בם ר"ל שרצים ממדרגתם ונופלים ממדרגתם ולא ידעו במה יאחזו פעם כך ופעם כך כי רוצה דוקא להיות צדיק וחסיד ולעבוד את השם דוקא בקיום המעשה והאמת אמרו [ברכות ל"א] שאין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של י"ש בלבד והא לך ראיה שאחר מ"ת שהיו כל ישראל גדולים יותר מכל נביאים כי ה' דבר עמם פנים בפנים ונאמר אח"כ לבעבור נסות אתכם ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ולא נאמר להם לבעבור תהיה צדיקים וחסידים בעלי מופת ורוה"ק, אך לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הרי שהכל בכלל יראת חטא והיראה היא עיקר, והנה נודע מאמרם ז"ל [סוכה נ"ב] בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו לולא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו ואין כח באדם לעמוד נגד היצה"ר אפילו נגד תאוה פחותה בלי עזר ה' ב"ה, והמעיין בפחיתתו בכל עת רואה זאת בחוש איך התאוה מתנגדה בכל עת להאמת ונראית יקר הערך ובאמת היא מטונפת הכל שב לעפר, וכ"ז היא קודם עשייתה אבל אח"כ כל אחד מבחין שהוא שקר והיא אחיזת עינים, ולדעתי הוא אומרם ז"ל [שם] שלעתיד לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה הללו בוכים והללו בוכים כי לכל אחד במדרגתו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והוא כבש תאותו מחמת יראת השם וקודם שכבש היצר הוא גדולה מאוד אבל הרשעים שמלאו תאותם יראו בחוש שהוא הכל הבל כאומרם ז"ל [זה לא נמצא בשום מקום, רק האברבנאל שמואל ב' קפאיטל י"ג כתב וז"ל במאמר המדיני הרשעים מלאים חרטות] רשעים מלאים חרטות כי אחר המעשים מבינים שהוא שקר גמור ורעות רוח כי הרע הוא היפך הטוב. כי הדבוק בטוב כל עוד שיתקרב יותר מבחין רחוקו יותר מהטוב ומשתוקק יותר כדי שיבוא יותר לידי אמת, ואין לדבר אמת סוף כי אורייתא וקוב"ה כלהו חד אין סוף, והרע בהיפך שקר יש לו סוף כי אחר מעשה היצר והתאוה אפי' הרבה לפשוע הוא מבחין שהוא דבר מטונף ומתחרט וא"א שיהיה לו עזר מה' קודם שידחה הגבהת הלב כי תועבת ה' כל גבה לב ואין אני והוא יכולין לדור ואיך אפשר שיעזור לו ובלי עזר א"א לעמוד נגד היצה"ר, והנך רואה מה שאחז"ל שהגבהת הלב שורש הכל ולזה אמר הבא לטהר מסייעין לו וזאת ההתחלה מוטל על האדם לדחות הגבהת הלב דהיינו שיכיר בפחיתתו האיך נסתמו עיניו מראות ולבו מהשכיל ואין בו כח להעמיד נגד התאוה פחותה ומטונפת וירבה הכנעה ושפלות בלב ומעשה ואז יכול לבקש עזר מהשי"ת כשיבין שאין בכחו לעמוד נגד היצה"ר אבל כ"ז שהוא סובר שהוא בעצמו גבוה אזי הש"י רחוק ממנו וזה בקש דהע"ה [תלים כ"ג] ה' רועי לא אחסר וגו' ר"ל שלא אחסר מזה בכל עת כי השם הוא לרועי, ואז בודאי בנאות דשא ירביצני ועל מי מנוחות ינהלני אבל כשאני לעצמי מה אני:

והנה ענין חילול השם, שמעתי שעושה חלל כאלו ח"ו אין השי"ת כאן, והיינו דשקילנא בשרא מטבחא, ר"ל שאינו חושב שהוא מהשי"ת רק דשקלי מהטבח והבן, ולא יהיבנא דמי לאלתר, ר"ל שאינו מוסר עצמו במחשבתו תיכף על קדושתו ית"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. בדרך אחר אמרתי לפרש הגמרא הנ"ל, ובזה יתבאר הפסוק כי ירחיב כו', דכבר אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו כו' שלחנו של אדם מכפר. ועל פי מה שפרשתי (בפרשת בראשית (א יא) בד"ה ויאמר אלקים תדשא, ובפרשה נח (בראשית ט ב) על הפסוק ומוראכם וחתכם), על פי דברי הקנה בשם אליהו על אמרם ז"ל (שבת ק"מ ע"ב) האי מאן דאפשר ליה למיכל פת שעורים, ואוכל פת חטים עובר משום בל תשחית (דברים כ יט), דבמאכל גס ועב הניצוצות שבו נתעבו וקשה להעלותם, ובמאכל דק הניצוצות שבו נקל להעלותן. וז"ש מאן דאפשר לו למיכל פת שעורים להעלות הניצוצות שבו, אזי אם אוכל פת חטים עובר משום בל תשחית, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, ומסיק הש"ס ולא היא בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו על ידי הניצוצות העבים, עד כאן דברי הקנה ז"ל. ועל פי זה פירש היערות דבש (שבת ק"מ ע"ב) בעניותא, היינו בעת עניות הדעת לא אכלי ירקא, דגריר, כי הניצוצות שבו גרועים, על כן מוריד האוכלו למטה ח"ו, ובעתירותא בדעת, לא אכלי ירקא, דאמינא באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא, ר"ל במקום להעלות ניצוצים הגרועים שבירקא, יותר טוב להעלות הניצוצות הטובים שבבשרא, עד כאן דברי היערות דבש. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת בראשית) הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו וגו'. דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שאוכל רק לשם שמים למען יוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה הדבר הנאכל ממדריגה למדריגה, וידוע כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל. וזה שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ובטן רשעים תחסר, ר"ל שמחסר הדבר הנאכל ומורידו למטה, עיין שם. ועל פי דברי שער הקדושה כי הכל נתהווה על ידי שם הויה, והיינו הרוחניות שבכל דבר, ומי שנזון ברוחניות, ניזון משם הויה. וזה שאמר (תהלים כג א) ה' רועי, ר"ל אם השם הויה רועי, אז לא אחסר את האוכל, והבן. ועל פי זה יבואר כי ירחיב, דיתפשט החכמה דאוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), דהיינו בעתירותא, ואמרת אוכלה בשר אף דאפשר לך למיכל ירקא, כי תאוה נפשך דייקא לאכול בשר, שטוב לה הניצוצין, בכל בכל אות נפשך דייקא תאכל בשר, אבל לא למלא תאותך גוף הנגוף, (דברים יב כא) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כו', ואם כן אין לך קרבן וזבחת מבקרך כו' ואכלת בכל אות נפשך דייקא, והוא במקום קרבן כאמרם ז"ל, והנה איתא בספרי מוסר דיש לזבוח התאוה, ונקרא בדברי חז"ל זביחת יצרו, כמו שדרשו (סנהדרין מ"ג ע"ב) בפסוק (תהלים נ כג) זובח תודה, והבן. והיינו היכי דמי חילול השם, כגון אנא דייקא כי באיש המוני אין מדקדקין בזה, שקילנא בשרא מבי טבחא, ור"ל שאין במחשבתו שהוא מה' כנ"ל, וגם ולא יהיבנא דמי לאלתר, שאינו זובח תאותו מנפש הבהמית הוא הדם. ונקדים הפסוק (קהלת ז' יד) ביום טובה היה בטוב, ומה שפירשתי בו על פי דברי חז"ל (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. ונקדים המדרש כונן בפסוק (איכה ג ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (ועיין בפרשת מצורע), כי השותק למחרפהו וסובל, אין צריך לתענית. והנה אמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו דייקא, מעבירין לו על כל פשעיו. וידוע דבית שמאי קפדנין היו, לכך אצלם מי שסובל חרפתו הוי מעביר על מדותיו, ובית הלל ענותנין היו, וכל אחד איירי בדידיה. והנה עתה שאנחנו מבקשין ונפשי כעפר כו' (ברכות י"ז ע"א), היינו בחינת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), והנה אזהרה יש באכילה שלא יתגאה על ידו, כאמרם ז"ל פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח יב) ורם לבבך וכו' (דברים ח יד). ועל פי זה כי ירחיב כו', ופירושו כמ"ש והיינו על ידי זביחת התאוה או מסירת הנפש. והנה אפשר לומר דביום שעוסק בתורה ועובד ד' בכל כחו, אין צריך לזה. והיינו אדם מישראל דייקא, דהיינו מבני עליה (דאיש המוני אין מדקדקין בזה כמ"ש), מהו שיהיה מותר לו לכסות דם שחיטה, דהיינו שלא לזבוח התאוה באמצע האכילה ביום טוב, היינו כמו ביום טובה היה בטוב, והבן. ועל זה אמר בית שמאי אומרים יחפור, על פי אמרם (יומא ט' ע"ב) אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה, ודוקרין זה עם זה בחרבות שבלשונם, וכמאמר הפסוק (משלי יב יח) יש בוטה כו'. וידוע דחפר לשון בושה, כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), והיינו דיהבי בית שמאי עצה יחפור בדקר, יסבול הבושה במה שדוקרין אותו בלשון, ויכסה ר"ל דם שחיטה כנ"ל, דהיינו שבע בחרפה. ובית הלל אומרים לא ישחוט למאכלו אלא אם כן היה לו עפר מוכן, ר"ל שכבר הוכן במדת ענוות אברהם, ובטוח שלא יתגאה, כנ"ל ביאור המדרש והוא נפלא בס"ד.