חסידות על תהילים כה:ו

וביאור הענין כי תקיעה מורה על חיבור ולזה היה בערבי שבתות וימים טובים תקיעות ביותר כי שבת ויו"ט רומז נמי על התקשרות והחיבור שיש להשי"ת עם ישראל לזה מתקדשין שבתות ויו"ט בתקיעות כי תקיעה הוא קול פשוט וזה רומז שנתכלל הכל ברצונו הפשוט ית' וכן בראש השנה איתא בגמ' (ר"ה כ"ז) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו' הרי שבר"ה נתעורר התחלת הרצון מזכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) וכל הבריאה נתכללה בהרצון הפשוט ית' לזה צריכין אז לתקוע כי בכל שנה ושנה בהתחלתה בר"ה נתעורר הרצון הפשוט שהיה בהתחלת בריאת עולם והבריאה נתחדש בהסתעפות חדשות ונתעורר מחדש המאמר יהי אור שמזה התחיל התפשטות לבושים כדכתיב זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) ואם לא היה החטא של אדה"ר אזי היה מתהווה מזה המאמר יהי אור כל מיני הולדות וריבוים והיה ניכר אור רצונו ית' בהתגלות מפורש בכל התפשטות הלבושים. וממילא כאשר נתכללה הבריאה בחזרה לרצונו הפשוט ית' אין בה עוד שום פסולת כלל כי כל הפסולת נתהוה רק מהסתעפות הלבושים בעוה"ז עד שנדמה להבריאה בהלבוש האחרון שיש לה כח הוי' בפני עצמה ומזה נתהוה פסולת כי זה הדמיון היה באמת השורש מכל החטאים אבל כשנתכלל הכל בחזרה בהרצון הפשוט ית' שוב אין פסולת כלל לכן היתה הנסירה למען שהאדם בעצמו בכח בחירתו יהיה בוקע את ההסתר ויתיצב ע"י עבודתו כל הדברים נוכח השי"ת פב"פ ויכיר אשר הדבר הוא ג"כ רק מקבל שמקבל השפע מהשי"ת. ורזא דנסירה מוכרח לילך דרך עשר מדות כדי שיכיר האדם אור השי"ת בכל מדה ומדה. ועל זה רומזין העשרה ימים מר"ה ליו"כ ויום כפור הוא הגמר מכל המדות ונקרא מלכות שמים. ומדת המלכות הוא באור חוזר שמעמדת הכל בחזרה להשורש להתאחד באחדות גמור. אכן זאת האחדות הוא רק מצד השי"ת שמנהיר ביוה"כ איך שנתאחדו כל המדות בשרשם אבל שיהיה ניכר מפורש אור רצונו ית' גם בגוון הלבושים עצמם כמו שהם בזה העולם אין עדיין התגלות כזה ביוה"כ כמבואר בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' אמנם אחר יוה"כ מתחילין ישראל לברר א"ע ולהזדכך בכל המדות להמשיך בהם ע"י עבודתם אורו ית' ועל זה רומזין הארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכג:) מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא וכו' והוא כמבואר שם (תצא רפ.) וחמש נהורין אית לה דאתקריא קרני החמה עד הוד וכו' היינו כי התפשטות דבינה שהיא אימא עלאה הוא רק עד הוד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שעיקר כחו של אדם לברר עצמו הוא רק עד הוד כי עד מדת הוד יש להאדם עדיין כח התפלה ובכחו עדיין שפיר להכיר איך שמקיף השי"ת את כל העולם אבל אחר מדת הוד כשמתחיל מדת יסוד דאושיט פסיעה לבר כדאיתא שם (בלק רג:) היינו כשמתחיל האדם להשפיע לזולתו שוב אין עוד בה להאדם שום הכרה וזהו אימא עלאה היינו כת הבירור של אדם הנקרא בינה הוא רק עד מדת הוד כלומר שיש עדיין בכח בינתו להכיר בכל השפעותיו שהוא רק צינור שעל ידו משפיע השי"ת אבל בגמר ההשפעה שוב אין בכחו להכיר בבהירות שהוא רק כמו צינור להשי"ת ונדמה לו שהוא בעצמו הוא המשפיע ועי"ז יכול להיות הולדה כי הולדה אי אפשר שיהיה בלי מעט שכחה וזה גמר ההשפעה נקרא מדת יסוד. וזה דאי' בליקוטי תורה (פ' וישב) מהאר"י הק' ז"ל על פסוק ויהי יוס"ף י"פה ת"ואר ו"יפה מ"ראה ר"ת יתו"ם כי הוא יתום מאימא וכו' שאין בכל ספירה דז"א שיהיה יתום מאימא רק יסוד שהוא יוסף וכו' היינו כי במדת יסוד שהוא גמר השפע אין עוד בכח אדם שיהיה לו זאת ההכרה. אכן אחר שמברר האדם א"ע כפי כחו עד מקום שידו מגעת היינו עד הוד שבהוד אזי מברר אותו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת היינו במדת היסוד וכמ"ש (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחכמה ודעת וחשבון בשאול היינו מאחר שהולך האדם בדעת ובחשבון כפי כחו עד המקום שידו מגעת אזי יגמור בעדו הש"י גם במקום שאין ידו מגעת וכמו שרמזו חז"ל בגמ' (בבא מציעא פ"ה) על הפסוק (ישעיהו נ״ט:כ״א) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך ומכאן ואילך אמר ה' מעתה ועד עולם וכדאי' בזוה"ק (תרומה קלה:) וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד וכו' וככה הוא בהמדות. בהתחלה הוא חסד וגבורה ונראה כשני הפכיים ומזה מוכח שיש אחד שהוא למעלה ומשולל משניהם אשר אצלו מתאחדים כל ההפכים וזהו מדת תפארת. מדת יעקב אבינו. ואחר שנתבררו חסד וגבורה ע"י יעקב אבינו שהוא מדת תפארת אזי נקראין אלו שתי המדות בעצמן נצח והוד שנקראין בזוה"ק (פנחס רלו.) תרין פלגי דגופא היינו שיש הכרה שאינם גופים מחולקין כי בהשורש הם גוף אחד אלא שנראין לתרי פלגי דגופא והם כשני ירכין היוצאין מגוף אחד וכדאי' בזוה"ק (פקודי רנז:) נביאין דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאורייתא קדישא וכו' וכל אינון מאריהון למראה מהכא ינקין וכו' וכן אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון י"ג ל"א) דמתמן נסין מתעבדין כו' כי מי שמכיר ביותר האחדות מהשורש אף בזה ההתחלקות אזי מכיר ג"כ ביותר איך שאין באמת שום דברים הפכיים מצד אחדותו יתב' עד שיש בכחו לומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. כי נצח והוד רומזין על התלבשות אור החסד והגבורה בהפעולה ומי שמכיר גם בהתלבשות הפעולה אחדותו יתברך ממילא אינו נכנע תחת ההסתר מהטבע של העולם לפי שהיא למעלה מהטבע שמתמן נסין מתעבדין וזהו דאי' שם בזוה"ק שאימא עלאה עד הוד איתפשטת היינו כי אחר שמברר האדם עצמו כפי כחו אזי הא כולא לעולם ועד. ועל בירור כזה רומזין הארבעה ימים שיש מיוה"כ לסוכות להורות שכבר נזדככו ונתבררו המדות עד הוד שהיה בכח הבירורים של ישראל לבררם עד שמתחיל אורו ית' להאיר אפילו בהפעולות של ישראל וזה הוא ביום ראשון של סוכות שישראל מתחילין אז בעובדא עד יום השביעי שהוא יום הושענא רבה שנגמור הזיווג פב"פ ואור הש"י מתחיל לזרוח בכל פעולות ישראל אפילו בפעולותם הנמוכים. וזה הוא ענין החתימה מזה היום היינו שהש"י חותם עצמו על כל פעולות ישראל שהמה הכל רצונו יתב'. וזהו פי' הירושלמי הנ"ל ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום הערבה היינו שבאלו שני הימים מעיד הש"י על ישראל שהם דורשין אותו תמיד כי בהתחלה הם דורשין אוחו ע"י מצות תקיעות שהם נתכללים ברצונו הפשוט יתברך ואח"כ בסוף הם דורשין ג"כ הש"י במצות הערבה ומאחר שדורשין כבוד שמים תחלה וסוף ממילא חותם הש"י על כל מה שהיה באמצע שהוא נ"כ רק כבוד שמים וכענין שמצינו בסדר התפלה של שמונה עשרה אף שאי אפשר לאדם שיעמוד כל שעת התפלה בבהירות עצום שלא יחפוץ בלבו רק בהירות הרצון יתב' לכן סדרו אנשי כנה"ג מתחלה שיקבל עליו האדם עומ"ש כק"ש ויאמר אד' שפתי תפתח להורות שבהתחלת התפלה מוסר האדם כל חפץ לבבו להש"י ואח"כ בסוף התפלה מוסר ג"כ הכל להש"י באמרו יהיו לרצון אמרי פי וגו' אזי מעיד הש"י על זה האדם שכל חפץ לבבו אפילו באמצע תפלתו היה ג"כ רק בהירות רצונו ית' וכענין דאי' (שבת ל':) מאחר שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הוא נמי ג"כ באמצע דברי תורה:

משכו וקחו לכם צאן וגו' ואיתא במכילתא בא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כתיב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (משלי ט״ו:י״ט) וביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי הלב לא יוכל להיות פנוי ממחשבות ורצונות אף רגע אחת וכאשר יסור מלבו מחשבות תאוה יבוא ללבו מחשבות כעס וכדומה וכל דרכו הוא כמשוכת חדק ולעולם יצרך לסגף עצמו ועבודה וקודם שיסור מלבו דבר אחד יבוא ללבו דבר אחר שאינו הגון. אבל אורח ישרים סלולה היינו כשיתמלא הלב רצון ישר מהשורש אז יתהפך הלב תמיד לטוב להיות שהישועה הזאת הי' בלא זמנא כדאי' בזוה"ק היינו שלא ע"י עבודת ישראל רק מעתיקא כדכתיב ואת ערום וערי' וגו' שלא הי' לישראל אז אפילו כת התפלה להתפלל להשי"ת ומה תעשה לשמך הגדול עד יהושע אצלו התחיל זה הכח לצעוק מה תעשה לשמך הגדול כמבואר במקומו כי הישועה של יציאת מצרים הי' בלי שום אתערותא דלתתא כענין התחלת בריאת עולם שהי' בלי שום אתערותא דלתתא רק כמו שנאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ה) כדאיתא בזוה"ק (במדכר ק"כ:) על המזמור של נפילת אפים שנאמר בו זה הפסוק זכור רחמיך ה' וגו' בגין כך לא אית בי' וא"ו כי וא"ו אילנא דחי' הוא וכו' היינו המשכת חיים הוא ע"י אתערותא דלתתא מפאת עבודת אדם ובהתחלת בריאת עולם איזה עבודת אדם הי' שייך אז אלא שכל המשכות חיים הי' אז רק מצד זכור רחמיך ה' וגו' לזה לא נאמר בזה המזמור אות וא"ו ומבואר עוד בזוה"ק (שמיני ל"ח.) זכור רחמיך דא יעקב וחסדיך דא אברהם כי מעולם המה ומעולם נטיל לון קב"ה וסליק לון לעילא ועביד מנייהו רתיכא קדישא לאגנא על עלמא ובגין דהוו מעולם הוא דכור לון לאגנא על עלמא ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי הה"ד עוררה את גבורתך וכתיב ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו' ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא ר' חייא אמר זכור רחמיך ה' וחסדיך אלין אינון יעקב ואברהם דבעינן להון לאגנא עלן. אבל יצחק למעבד קרבין קיימא ובגיני כך לא בעינון לי' לגבייהו וכו' היינו כי יצחק הוא מדת הגבורה וגבורה מורה על צמצום ע"י עבודת אדם ואז לא הי' עדיין גבורות יצחק שמורה על עבודת אדם כי זכור רחמיך ה' הוא מצד עתיקא ובעתיקא לית תמן גבורות כדאיתא בזוה"ק בהאי עתיקא לית שמאלא כלל וכל ענין מדת הגבורה שייך רק אחר שנתלבש האור בהספירות כמבואר בתקוני זוה"ק כי כאשר נתלבש האור ובא בהמדה נתצמצם האור בגבול המדה. אמנם עיקר הכלי לקבל אור הוא הצמצום ממדת הגבורה וע"י הצמצום מגלות מצרים נתהוו אצלם כלי גבורה לזה נצטוו משכו וקחו לכם צאן היינו שימשיכו את האור ולקבלו בסדר הדרגה כפי הכלים שיש להם מצדם כי אורו ית' הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים ח'.) למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה וכמבואר שם זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ר' פפא אמר האי בעית והאי לא בעית רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי ולזה צריך האדם לילך מאד בהדרגה כדי שיהי' בכחו להמשיך זה האור אצלו. ולכן הי' הפסח הראשון כדכתיב למשפחותיכם מה שלא מצינו כן בפסח דורות והוא כי למשפחותיכם מורה על סדר הדרגה המבורר מאוד ולזה הפסח הראשון שהי' אז הסדר מבורר מאד בגודל הדרגה בבהירות עצום נתעורר נמי גם אח"כ בכל פסח דורות שלא יהי' צריכין עוד למשפתותכם:

והנה יום הערבה הוא חלקו של דוד המלך שמסר אפילו טובת הנאה מעבודתו להש"י ועל עבודה כזו רמזו בגמרא (ב"ק סד) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר את עצמו כ"כ לגמרי להש"י עד שלא ביקש אפילו טובת הנאה שיאמרו דבר הלכה משמו ורצון בעבודה כזו נקרא ערבי נחל שאין בה לא טעם ולא ריח כדאיתא במדרש רבה (אמור פ' ל') היינו שמוסר האדם כל הטובת הנאה מעבודתו ועל זה הענין איתא בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתיאובתי' למלעי באורייתא וכו' לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וקוב"ה חדי בהאי מלא וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלה ואיתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' ובטח לא מיירי הזוה"ק ממי שאינו יודע איך לייגע עצמו בדברי תורה אלא הזוה"ק מיירי מאיש המייגע עצמו בכל כחו בדברי תורה ואחר כל יגיעתו מבין שאי אפשר להשיג תכליתו לזה יש בלבו גודל געגועים ותשוקה ורצון להשיג אותם והולך תמיד עם אלו הגעגועים ובכל זאת אינו יכול להשיג הדברי תורה כי המה למעלה מתפיסתו ועל זה איתא שם בזוה"ק לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלא סלקא וקוב"ה חדי וכו' היינו כי עיקר היקרות הוא באמת בזאת התשוקה ובאותן הגעגועים כי אלו דברי תורה שיצאו כבר בהתגלות תפיסת אדם אי אפשר שיהיה בהם כ"כ יקרות מאחר שכבר נגבלו ונצמצמו בהתפיסה ובמה נחשב כל תפיסת האדם הלא מצער הוא וגם אחר שבא הדברי תורה בהתגלות השגת התפיסה יכול לעורר נגדם קיטרוג משא"כ התשיקה והרצון שיש לאדם להשיג ד"ת זאת הוא בלא גבול כלל ונמצא בזה עיקר היקרות כי מה שהוא ברצון וכמוס בעומק הלב אי אפשר שיתעורר נגד זה שום קיטרוג וזה הרצון נוגע בשורש העליון שהוא למעלה הרבה מהשגת התפיסה של זה העולם ובוקע כל ההסתרות. ועל זה התפלל דוד המלך (תהלים קיט) הוריני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב היינו שילך תמיד עם זה הרצון כי זה הרצון בוקע כל ההסתרות מן האדם ועל רצון כזה רומזין ערבי נחל וביום הערבה נתעורר זה הרצון וזהו דאיתא בזוה"ק (צו לב.) בהאי יומא אסתיימו דינא ובגין כך בעינא לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' בהאי יומא כתיב (תולדות ח) וישב יצחק ויחפור וכו' מהו וישב אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא ויצחק קיימא וכו' והיא כדאיתא ג"כ בזוה"ק (ויחי רכו:) ומאן הוא ראש השנה דא יצחק דאקרי ראש וכו' היינו כי בר"ה נתעורר החשד הראשון שעליו נאמר (תהלים כ"ה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכשנתעורר רב חסד כזה אזי מרוב גודל התפשטותו א"א שיהיה בו הכרה להבריאה כי זה החסד הוא כמאמרם ז"ל (תענית ז') מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים וכו' א"כ איזה הכרה יתכן בהתפשטות החסד כזה לכן בר"ה יתיב יצחק ברישא וכו' כדאיתא שם ומאן הוא ר"ה דא יצחק וכו' היינו כי יצחק מגביל ומצמצם במדת גבורתו את התפשטות החסד לבל ילך כ"כ בגודל התפשטות אף לרשעים כי אם שילך בצמצום ובאורח ישר רק לצדיקים אכן כמו בעת התפשטות החסד אז הוא מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים כך הוא ג"כ בעת הצמצום הוא נמי צמצום לכל היינו שאפילו זה האדם שמגיע לו זה החסד בשורת הדין מוכרח ג"כ לסבול מעט ולטעום מזה הצמצום של יצחק אבינו וזהו הענין שנקראו כל ההשפעות ג"כ גבורות כדאיתא בגמרא (שם) למה נקרא שמם גבורות גשמים מפני שיורדין בזעף היינו שהולכים בצמצום חזק וזה הוא הכל עד יום הערבה אבל מיום הערבה ואילך הוא כדאיתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא אסתיימי דינא וכו' היינו כי בזה היום אומר הש"י שכבר סבלו ישראל די והותר מגבורות הצמצום ואינם צריכין עוד לטעום משום צמצום בעולם כי כבר נקבע בלבות ישראל הכרה טובה בחסדו יתברך אף שילך אצלם בכמה התפשטות וכדאיתא בזוה"ק (שם) וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי ערבי נחל רומזין שישראל מכירין היטב למסור בחזרה להש"י אפילו הטובת הנאה מעבודתם שאינם חפצים כלל לקבל טובת הנאה מזה שיהיה נקרא פעולת עבודתם על שמם וכל עבודתם הוא כענין שאמרו ז"ל בגמרא (ב"ק שם) על דוד המלך ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא ואדם כזה שמוסר א"ע כ"כ להש"י עד שאין בחפצו כלל שיהיה נקרא יגיעת עבודתו על שמו ממילא מאמין לו הש"י ג"כ להפקיד אצלו כל השפעות טובות עם גודל התפשטות בלי צמצום כלל כי מאחר שאינו מתגאה האדם מהם ומכיר היטב שרק הש"י הוא עדיין בעה"ב עליהם א"כ אף אם הם תחת ידי זה האדם יהיו ג"כ נקראין היטב לי הכסף ולי הזהב כי לא יצאו עדיין מרשות הש"י ומחוברים עדיין במקורו יתברך שאף שהם ביד זה האדם מ"מ לא נפרדו מן המקור על ידו והארה כזו הוא חלקו של דוד המלך שחלקו של דוד המלך הוא להופיע אור אף בהדומם וע"ז איתא במדרש תנחומא (בהעלתך י') משה משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו כי לעורר את האור כ"כ מרחוק אף בהדומם היינו שגם הגוף הגשמי יסכים להכניע א"ע תחת עבודתו יתברך צריכין לעשות עבודה בפעולה ממש וזהו ודוד מנגן ביד וע"י זאת ההארה נתעוררו כל הצעקות הנראין לעיני האדם שנאבדין ת"ו שאיתא עליהם בזוה"ק (שלח קסח.) קלא דהדרא בעינא למנדע וכו' כי אותם הצעקות שנראה שאינם נענים נדמה שהם נאבדים ח"ו ומראה דוד המלך בזה שמנגן ביד שאין שום קול של ישראל נאבד ח"ו עד היכן שהקול היותר רחוק הנקרא קלא דנחש איתא נמי שם בזוה"ק (שלח קסט.) שנתעורר ע"י פעולה כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (צו לב.) בהאי יומא מסתיימי דינא ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא וכו' ובזאת הפעולה מראה האדם שגם הגוף מסכים אף בלא דעתו להכפף ולהכניע א"ע תחת עבודתו ית' ועי"ז מנהיר הש"י להאדם שכל הלבושים המה משורש רצונו יתברך: