עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ישמח משה
ועוד י"ל על הפסוק (תהלים לא כג) ואני אמרתי בחפזי, דהיינו שיתחבר במכוון לרעים כדי שיזכה לטוב לירש חלקם בחפזי, מה שאין כן כשמתחבר לחכמים ויראים אי אפשר, אך כבר כתבנו כי אמרו רז"ל (סוכה דף נ"ב:) צופה רשע וגו' (תהלים לז לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. רק דהשגחת השי"ת עליו, ואם כן המתחבר לרעים ברצונו לא יעזרהו השי"ת כי הוא אשר העוה בזה ואפסד אנפשיה, לזה אמר נגרזתי מנגד עיניך, היינו מהשגחתך כנודע בשיתוף שם עין, אכן שאני מתרחק מהרעים לכך שמעת קול תחנוני במה שעל זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב ו), וממש כל בקשותיו של דוד היה על זה, ולכך אמר (תהלים לא כד-כה) אהבו את ה' כל חסידיו להנות מיגיעי כפו ולא להנות ברמיה, והיינו אמונים, אותן שהם אמונים (עיין רד"ק ומצודות במ"ש באשרי תמימי דרך), נוצר ה' היינו כמ"ש (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו וגו', ורגלי חסידיו ישמור (שמואל א' ב ט). והנה העושים ברמיה הם נראים עושים יתר, כי אינו מחויב להביא עצמו לזה, והוא כענין שפירשתי (קהלת ז' י"ו) אל תצדק הרבה ואל תתחכם יותר, והבן. והנה אלו העושים כן הם מתגאים לומר כחי ועוצם ידי וגו' ואינם צריכים לעזרת השי"ת ונופל ברע, והיינו ומשלם על יתר, ואם כן יתר כמשמעו, והיינו עושי גאוה, וכיון שכך הוא שהעיקר להנות מיגיעי כפו, על כן (תהלים לא כה) חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה', שיתחזקו בבטחון האמיתי ולא יהיה עבודתם עבודת החונף, ומובטחים להנות מיגיעי כפו, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועוד י"ל בפסוק הנ"ל (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו', על פי המבואר בשבילי אמונה דאותן חסידי עכו"ם אף שלא קיימו השבע מצות כלל, רק שהיה להם התחברות עם ישראל והטיבו להם, יושבים שם בחוץ וחוטפים אותם לגיהנם לדונם, כי ריב לה' עם כל לשונות הגוים, דהיינו כל עם לועז והם ניצולים. והנה כבר אמרו רז"ל דישראל נקראו איש, שנאמר והאיש ישראל, ועל פי זה מבואר תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש, ר"ל מחמת התחברות ישראלי שהיה להם, תצפנם בסוכה מריב לשונות, היינו מריב שיש לה' עם כל הלשונות הגוים, ומזה יובן החשיבות של ישראל, והבן. ועל פי זה יתבאר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך, כי משה כלול מכל נשמות ישראל והוא האילן והשורש והעיקר להדבק בשורש, שמן זית כמו שכתוב (קהלת ט ח) ושמן על ראשך אל יחסר, וכמבואר בעקדה בפרשת וישלח עיין שם בפסוק (בראשית כה יח) ויצוק שמן על ראשה, ושמן הוא הכנה לקבל האור, וציוה שימשיכו הכנה אל שורש להאחז האור בשורשם, והיינו בלי סוג כמבואר בשבילי אמונה כי זוהר אור האמיתי הוא בלי סוג, כתית היינו שיכתתו את גופם, וזאת התורה אדם כי ימות וגו' (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת וכו' (ברכות ס"ג ע"ב), ומה שדרשו רז"ל בסוף ברכות (ס"ג ע"ב) כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל לג), וכמו שחשבו במ"ח דברים מעט שינה וכו' (אבות פ"ו מ"ו), וכמו שאמרו (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו', והוא למאור, ושמא תאמר כי יוכל לזכות לזה הזוהר והאור בלא זה, על ידי חרפה ופעירת פי (כמ"ש) חבירו, לזה אמר להעלות נר תמיד, וזה איני תמידי והבן כי נכון הוא מאד, והנה הפשוט אמת וגם זה הפירוש אמת והכל אחד, כי כל עניני המשכן מורים דרך לעם ה' לומר כזה ראה ועשה. ועל פי זה יתבאר מה שאמר השי"ת ליחזקאל (ביחזקאל סימן מ"ג פסוק י"א הפטורת פרשה זו) הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, ועיין רד"ק, ולפי מ"ש אתי שפיר ויומתקו הדברים על פשוטן והבן.
שפת אמת
ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אף כי לפניו ית' אין שינוי. רק הפי' שהזמן מסתיר רצונו ית' אך בזמנים מקודשים בש"ק שיש להקב"ה נייחא מהבריאה וע"י שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע כדכתיב וירא ה' כו' טוב מאוד. ועי"ז מזדכך הזמן. ולכך יכול כל אדם למצוא רצון אמת אז. ולכן הוא זמן בקשה כמ"ש יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. שאף שלכאורה נראה כי בזמי ההסתר צריכין לבקש ולהתפלל. אבל באמת עיקר זמן התפלה הוא כשנמצא השעה לאדם כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. ואז קרובים לתפלה. ועל ידי התשוקה והרצון להיות נשאר אצלו ההארה לעולם. יפיק רצון מה':
תפארת שלמה
א"י פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כו' תחת אשר קנא וכו'. הנראה לבאר בענין הזה במעלת פנחס מה שהכתוב מפאר אותו בזה. ונקדים הפ' בתהלים ל"ב עלזאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. עפ"י דברי הס' מקדש מלך פ' תזריע דף ס"ו. גמלתהו טוב ולא רע. וז"ל והוא כי אמת הוא שהניצוצות הם בקליפות נוגה מעורבת טוב ורע וא"כ האדם יכול לחשוב שכאשר הוא מעל' שללה אל בעל' יהיה בו ערבוביא של טו"ר שאינו כן אלא גמלתהו טוב ולא רע תחת הכח שנותן בה הוא טוב ולא רע שאע"פ שמושבה במקום עה"ד טו"ר. והטעם מפני שיש עלי' עץ החיים הידוע ומשם נמשך לה כח לעשות הבירור והזיווג בשלימות. וז"ל ס' באר מים חיים בפ' לך לך בפ' וגם ללוט ההולך את אברם וכו' וז"ל. אכן הידוע מדברי האר"י ז"ל מה שפי' בסוד רגלי' יורדת מות כי רגלי הקדושה הם היורדי' לתוך הקליפות והקליפות מסבבי' אותה ועי"ז נעשה הקליפה שומר לפרי. והנה הקליפה הראשונה הוא קליפת נוגה מעורבת טו"ר ואח"כ הולך ומתעבה למטה למטה עד שנעשה קליפה עבה רעים קשים ומרים. ושורש הענין כי אם תניח דבר מר אצל מיני מתיקה הנה הם מקבלי' קצת טעם וריח וכשלוקחין דבר המר הזה הוא הנה בתחלתו מתוק קצת ממעט הדבש שמקבל אבל אחר כך הוא מר בתכלית המרירות ומין המתוק הנה בתחלתם הוא מר קצת ואחר כך הוא מתוק וטוב כאשר הוא וכו' ע"ש. וזה ידוע לי"ח שכל עבודת האדם בעוה"ז הן בתורה ותפלה או באכילה הוא העיקר העלאת הני"ק להחזירם להקדושה ולזה צריך האדם שמירה יתירה להנצל מהם לבל ידבק בו דבר רע מגודל תשוקתם להיות נאחזי' אפם מה בצד הקדושה. כידוע המעשה מהבעש"ט ז"ל פ"אלא היה רוצה להיות משובתי שבת בעיר אחת מפני כי ראה ברוח קדשו כי הניצוצו' רבו מאד בעיר הזאת והי' ירא לנפשו לבל יהי' להם אחיזה בו להפרידו מקדושתו הגדולה כי לגודל מעלתו היו רודפים אחריו ביותר עצמו מספר כדי להעלות' לזאת היה צריך שמירה יותר להנצל מהם. ובזאת יגדל מעלת האדם האוכל בקדושה יותר ממעלת המלאכים. וז"ש במד"ר שהשיב משה להמלאכים בשעת מתן תורה כלום אכלת' אצל א"א. וז"ש ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו. פי' עתה תראו מעלת האדם בעוה"ז האוכל בקדושה ומפריד הקליפה מן הקדושה. וז"ש אחר תעבורו. שתעבור הסט"א יתפרדו כל פועלי און ויחזור הני"ק לשרש' למקור הקדוש' והעבוד' הזאת אינו שייך אצל המלאכים. ונחזור לעניננו. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ר"ל שצריך להתפלל על דבר זה לעת מצוא הוצאות הני"ק הן בתו"מ או באכילתו כנ"ל. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. הם המים הזדוני' הסט"א הרוצים להתדבק בו אליו לא יגיעו שלא יהיה להם שום אחיזה בצד הקדושה שלא יבלבלו אותו בעת עסקו בתורה. כי הם הם המחשבות זרות המבלבלי' את האדם בתפלתו מחמת כי רצונם לאחוז בקדושה. ובזה פרשתי טובי' מאורו' שברא אלהינו כו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלי' בקרב תבל. מלאים זיו ומפיקים נוגה. לפי הידוע מאורות רומז לצדיקים הם המושלי' בקרב תבל לשון תבל עשו מעורב טו"ר והם המושלי' לברר הטוב מרע. מלאים זיו ומפיקים נוגה. שהם המוציאי' הני"ק מקליפת נוגה לבל יהיה להם אחיזה בגבול הקדושה ולא יבלבלו אותו בשעת העבודה. כמבואר בדברי הרמב"ן בפירוש לשיר השירים כי זה עבודה הגדולה כל ימיו להיות תפלתו נקי' וצלולה בלי מחשבת פסול ע"ש. וז"פ הפ' תהלים ל"ח ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר ומשלמי רעה תחת טובה ישטנוני תחת רדפי טוב. פי' מאשר כי רצוני להעלות הני"ק שנפלו בעומק רע ואני רודף אחריהם להעלות' כאשר זה טובתם באמת להפריד הרע מטוב הם ישטנוני לבלבל אותי במחשבות זרות. וזה ג"כ בתהלים ק"ט כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר. פי' בשעת התפלה הם דוברי' אתי לבלבל מחשבתי תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. בשעת התפלה המה שוטני' אותי להביא בקרבי מחשבות זרות כנ"ל. וזה שמסיים ילבשו שוטני כלימה כו' אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. ר"ל כאשר אנצל ממחשבות' הרע אזי בתוך רבים אהללנו בלי שום מחשבה זרה רק בכוונה הרצויה בשלימות לנכון. וזש"א במעלת פנחס בקנאו את קנאתי בתוכ'. אשר באמת כולם היו יראי' לעשות בו נקמה מפני כי ידעו כי יש בו רציצות רבי' מאד להוציא יקר מזולל ויראו לנפשם לבל יאחזו בו לכן גם משרע"ה לא היה פוגע בו. אך פנחס שם נפשו בכפו אשר קנא לאלהיו. לכן הנני נותן לו את בריתי שלום כי זהו שלימות הנכון כי נתפרדו פועלי און ויכפר על בני ישראל: