חסידות על תהילים קכא:ה

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' (בראשית יח א). בב"ר (פמ"ח א') כתיב (תהלים יח לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדה"ד וירא אליו ה', עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאי דמסיים הדה"ד וירא אליו ה', דאינו ענין לכאן, רק הוה ליה לסיים הדה"ד והוא יושב. ועוד קשה מהיכן מוכח שהשכינה עומדת. ועוד יש לדקדק דפתח בהקב"ה ומסיים בשכינה. והנ"ל דהנה יש להבין דברי רז"ל ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) במנשה דהרג לישעיה דאמרו מידן דייניה וקטליה, אמר משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואת אמרת ואראה את ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו א). ומקשה בגמרא קשיא קראי אהדדי, ומשני לחלק בין אספקלריא המאירה ובין אספקלריא שאינה מאירה, עיין שם בגמרא. והנה אתמהא מה הרעש הזה על ישעיה דוקא, הלא כל התורה אמרה וירא אליו ה', ומה בין וירא לואראה, אלא שזה מדבר על עצמו וזה על זולתו, והיא תמיה רבה לענ"ד. ועוד יש לדקדק בלשון הגמרא דלמה לו להביא יושב על כסא וגו', דאין ענין זה לנידון הקושיא. ונראה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהנה כמה פעמים מתרגם יקרא דה', וכן בכאן בוירא בתרגם יונתן ואיתגלי עליו יקרא דה', וידוע מספר המורה חלק א' ס' כ"ז דכבוד ה', היינו שכינה שכינו רז"ל בלשון שכינה, והיא אור נאצל והשם שוכן בו, ולכך נקראת שכינה והיא בכל וחוצה לכל, ואם כן לא קשה מידי מהא דכתיב כי לא יראני וגו', והבן. אך איתא במסכת (חגיגה דף ט"ו ע"א) בטעות אלישע אחר במט"ט על ידי דאתיהב ליה רשות למיתב לפי שעה, טעה בו משום דאין ישיבה למעלה, היינו מה שנקרא למעלה ישיבה, אין רשות רק למלך מלכי המלכים בעצמו, עיין במהרש"א עד כאן. וידוע דאיתא מט"ט הנאצל, ובודאי כולי האי לא טעה על הנברא רק על הנאצל, והא דאיתא דאפקוהו ומחייהו, היינו על דרך משל מפגם החטא שהגיע לאור הקדוש, לא בעצמותו ח"ו רק בענין הארתה למטה, ומטבע הטוב להטיב והוי כמו עונש, והוא מצד הסגולה שיש בעון וכן בכל החטאים כנודע, ואם כן עיקר הקושיא בישעיה מכח דאמר יושב, ואם קשה משה רבך אמר וכו', אבל בוירא לא קשה, ודו"ק. וזה דברי המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה דייקא שכינתו ית' עומדת, ומנין בשלמא אברהם יושב כבר מפורש בקרא והוא יושב, אבל השכינה עומדת מנין דילמא היה הקב"ה, לזה אמר הדה"ד וירא אליו ה', דאם לא כן הא כתיב כי לא יראני, אלא על כרחך היינו יקרא דה' כפירוש התרגום, אם כן מוכח שהשכינה עומדת, והבן. והנה נחזי אנן דאם הוי אמרינן שנגלה השי"ת על הגדולים, היה התגלות בבחינת גדולתו, שאין כבודו של גדולת ה' להתגלה לשפלים, מה שאין כן כשהתגלות הוא לנמוכים ושפלי רוח, ההתגלות הוא גם כן מצד ענותנותו ית"ש שהיא עניו אוהב ענוים, ודעת לנבון נקל כי אם מתגלה בבחינת גדולתו ממש, אין לבשר ודם כח לעמוד לפניו אף לגדול שבגדולים, כי מה יציר חומר נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה רבון ושליט על כל עלמין, ומה גם לישב לפניו וכי זה כבודו ית"ש. מה שאין כן כשמתגלה בבחינת ענוה, מתנהג הכל בענוה כאיש אל רעהו, וה' צילך (תהלים קכא ה), כשם שהרואה הוא עניו ומתנהג בענוה, כן הנראה מתנהג עמו בענוה. ואברהם לפי ענותנותו הגדולה, התנהג השי"ת עמו בענוה גדולה שהיה יושב והשכינה עומדת, וזה נלמד מדכתיב והוא יושב, והוא דייקא, דהוה ליה למימר כשיושב, או והיה יושב, אלא בא להורות והוא יושב, והוא דייקא יושב, אבל השכינה עומדת (ועיין בכלי יקר). והיינו אחר שנימול, אבל קודם שנימל כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, כי אז לא היה מקום להתנהג עמו בבחינה זו שהיה יושב והשכינה עומדת, מקוצר המקבל שלא היה יכול לסבול הנבואה מפני ערלתו, ולזה נפל על פניו כנופל לפני המלך, אבל אחר שנימול היה מוכן לקבל הנבואה כהוגן, ולזה היה השכינה עומדת והוא יושב, שהתנהג עמו השי"ת בבחינת ענוה גדולה מצד עצמותו, ולכך כתיב עתה וירא אליו ה' והוא יושב. ובזה יובן המדרש רבה, דהיה קשה ליה דהוה ליה למימר וירא ה' אל אברם, לכך קאמר כתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וכו', וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת (כמו שנשמע מן והוא יושב וכמ"ש לעיל), הה"ד וירא אליו ה', ולא וירא ה' אל אברם, להורות כי ההתגלות היה בבחינת עצמותו, דהיינו בבחינת ענוה וכדברי הכלי יקר כנ"ל.

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם (במדבר ד כא). וי"ל דהנך שני תיבות גם הם, משולל הבנה. והנ"ל בזה, דהנה בספר נועם אלימלך נתן טעם על שלפעמים כתוב למשפחותם לבית אבותם, ולפעמים כתוב לבית אבותם למשפחותם. והוא דכתיב (במדבר א ב) שאו את ראש בני ישראל לגלגלותם, פירוש לפי גלגול הנשמות, כן תעלו אותם למעלה, ואמנם פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כל כך במדרגה גדולה, גם הם צריכים עליה ונשיאת ראש, לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם. והיינו לבית אבותם תחילה אחר כך למשפחותם, שצריך לקשר אותם תחילה באבות כדי להעלותם מתוך משפחות ישראל. ובאותן שהם צדיקים שנשמתם היא מעולם העליון, הוא להיפך שמעלין אותם כסדר מתתא לעילא, מתחלה למשפחותם אחר כך לבית אבותם לקשר אותם מדרגת האבות גם כן, עד כאן דבריו הקדושים. ולי נראה להמתיק, על פי מה שכתבתי למעלה בסיום ויחי על הפסוק (תהלים מט כ) ובתפלה למשה שם) תבא עד דור אבותיו וגו', על פי האור החיים בפרשת קרח במ"ש על המדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) קרח (במדבר טז א), שעשה עצמו קרחה, בן יצהר שהרתיח כל העולם כצהרים וכו', עיין שם וש"י. והנה המבואר דכל זמן שהפגימה אינו מגיע עד שרשו בהאבות שהם עיקר האילן, אינו נכרת לנצח, מה שאין כן אם ח"ו מגיע עד שם. והנה איתא (במסכת ברכות דף ט"ו:) אין קורין אבות אלא לשלשה. והנה שם בסימן מ"ט (תהלים מט טו) מדבר ברשעים כצאן לשאול שתו וגו', לזה אמר תבא עד דור אבותיו, ר"ל אם רעתם תבא עד שרשם בהאבות, דהיינו דור אחר דור למפרע עד דור האבות, עד נצח לא יראו אור, והבן. והמבואר שם דמי שפגם, רק שלא פגם כל כך שיהיה הפגם מגיע בשורשו לשרש אברהם יצחק ויעקב שנקראו אבות כאמרם אין קורין אבות אלא לשלשה, יש לו תקנה, עיין שם. אם כן מובן דאופן כונתו להאחז בשרשו בשורש האבות, ומשם יומשך זוהר לנשמתו עד יטהר לאט לאט וירפא כל אשר נתקלקל ונפגם, אך איך בא אל האבות כיון שהמדריגה שלמטה נפגמה, ואיך עולה בסולם ודרגא עקורה. לזה צריך באמת סייעתא דשמיא ועזר אלקי, כי הבא ליטהר מסייעין לו לפתוח לו שביל מעילא לתתא בלי המדריגות. וזה לדעתי חותר חתירה מתחת כסא כבודו (סנהדרין ק"ג ע"א), כי צורת יעקב ישראל סבא חקוק בכסא כנודע (במ"ר פ"ד א'), וצריך לחתור מתחת לכסא בלי סדר המדרגות להגיע זוהר טהרה לנשמת החוטא הרוצה לשוב באמת, ואם כן הוא נדבק בהאבות בלי ממוצע. מה שאין כן צדיק גמור דאין צריך לזה, כי כל המדריגות מתוקנים אצלם ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. ובזה פי' הפסוק (ישעיה נז יט) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, כי לבעל תשובה יש שלום ברישא ממקור קדושת ישראל שביל לנשמתו מרחוק בלי הדרגה כי הדרגה עקורה, ואחר כך (לענפי) [לענפים] הקרובים לטהרם ולזככם ולתקנם מקלקולם. והיינו שלום לרחוק ולקרוב, ושמא תאמר למה זה שהוא בלי הדרגה, לזה אמר אמר ה' ורפאתיו, שהוא צריך רפואה ולא יתכן בלי התקשרות במקור האבות ואין לו מדריגות להגיע לשם, על כן עושה לו הקב"ה נס להאיר לו שביל מעילא לתתא להגיע זוהר לנשמתו. ועל פי זה יבא על נכון אמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, שנאמר שלום לרחוק ברישא ואחר כך לקרוב, עד כאן. ויומתק מאד על פי דברי, דהיינו שלום לרחוק דהיינו לבעלי תשובה שהיה רחוק ברישא, שהוא במעלה היותר גבוה שנדבק להשורש בלי ממוצע, ואחר כך לקרוב דהיינו לצדיק גמור שהוא אחריו במדריגה, שנדבק רק על ידי ממוצעים, ומפרש הטעם דזה אינו משום גריעת הצדיק ח"ו, רק אמר ה' ורפאתיו, שזה צריך לרפואה ולא יתכן בלא זה, אבל צדיק גמור אין צריך לזה, והבן. והשתא מבואר דצדיק גמור למשפחותם לבית אבותם כסדר המדריגות, ובעל תשובה לבית אבותם והדר למשפחותם. והנה על זה קשה לכאורה מבני גרשון, דלא מצינו שחטאו, ונאמר בהם לבית אבותם למשפחותם. והנ"ל על פי מה שמבואר בנועם אלימלך (בהפסוקים (במדבר ה א) וישלחו מן המחנה), דקהת רומז על בחינת הצדיקים מזכי הרבים, ואליו יקהת עמים (בראשית מט י). ומררי על המסגפים עצמן ביסורין ועינוים לכבוד השי"ת וליראתו, וממררין את חייהם, גרשון על ענותנותן ונחשבין בעיני עצמן כגרים ושפלי ברך, דהנה שם גרשון נקרא על שם כי גר הייתי בארץ נכריה (שמות יח ג), עד כאן דבריו. והנה לפי זה שהם ענותנין גדולים אף שהם מיוחסים, אינם מתגאין כלל בזה והם שפלי ברך כאלו הם גרים בלי יחוס אבות, ונתקיים בהו מה שמפרשין (תהלים מה יא-יב) שכחי עמך ובית אביך, (תהלים מה יב) ויתאו המלך יפיך, (דר"ל שכחי וגו' היינו היחוס שלך), ואם כן ה' צלך (תהלים קכא ה), כשם שהם שפלים בעיני עצמן בלי הביט על מעלת יחוסן, ככה השי"ת מתנהג עמם להזהיר עליהם זוהר אברהם יצחק ויעקב בלי ממוצע סדר יחוסן, והבן. וגם כיון שענותנין המה צדיקים בשורש האבות שהמה ענוי ארץ. והיינו נשא את ראש בני גרשון גם הם שהמה צדיקים גמורים, מכל מקום יהיו נשיאות ראש להם, הואיל והם בני גרשון ר"ל ענותנין כנ"ל, להיות לבית אבותם למשפחותם והוא מעלה גדולה להם, והבן.

עוד יתבאר (דברים כט ט) אתם נצבים היום כלכם וכו', (דברים כט יא) לעברך בברית ה' וכו', (דברים כט יז) פן יש בכם איש או אשה כו' פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. וכתבו המפרשים דפן השני לא קאי על הראשון על עבודת אלילים, ואינו חמור כמו הראשון, אבל מכל מקום הוא שורש פורה וכו', ובדרכם אלך. והנה (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש התרגום להוסיף שלותא על זדוניתא, דהיינו שיתוספו שגגות על הזדונות. ואינו מובן איך ניתוסף על החטא במזיד שגגות. וגם אינו מובן איך יתפרש זה הקרא למען ספות הרוה את הצמאה, דמה ענין זה לזה. ועיין רש"י ז"ל (ד"ה למען) מה שפירש בדברי התרגום, ואינו מובן דאם חטא מכבר בשגגות, גם בלא זה המזיד יש עליו השגגות הנ"ל, ומה יתן ומה יוסיף המזיד של עתה להשגגות של כבר. ואם נימא כיון שיחטא עתה במזיד, כל השגגות שמכבר יחשבו כמזידין, זה לא מצינו בשום מקום ובכל הש"ס, וגם אינו מובן הטעם למה. גם מה שפירש רש"י איך בפירוש המילות של רוה וצמאה נרמז שוגג ומזיד, קצת דחוק. והנ"ל בזה, דכבר כתבו הספרים הקדושים קושיא גדולה וחזקה על עוברי עבירה, והוא תמיה קיימת דלית לה פריקו ולית נגר ובר נגר דיפרקינה, והוא אם אתה עושה עבירה, קשה ממה נפשך איך תחשוב, אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות כדי שלא יכפור בעיקר. והן אמת כי הם דברי הרמב"ם והביאו זקיני הרמ"א ז"ל בסעיף ראשון משולחן ערוך אורח חיים (ס"א א') שויתי ד' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול, עיין שם. והנה מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד בזו הקושיא ומה אשיבנו, ובלי ספק נהיו נשאלים. ומצורף לזה דברי הזוהר הקדוש פרשת נח (זוהר ח"א) דף ס"א ע"א הובא בספר דרך חיים מלוקט משל"ה בפרשת נח, ר' חייא פתח ואמר אם יסתר איש במסתרים כו' (ירמיה כג כד), עיין שם. והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובודאי כונת רז"ל הוא משום זו הקושיא, דבלא רוח שטות אי אפשר לשום בר דעת לעבור עבירה משום זו הקושיא, רק שנכנס בו רוח שטות ועל שוטה אין קושיא, ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה, ואינו כופר רק ששוכח מכל וכל, ואם כן לפי זה קלקולו זה תקונו אף אם עבר עבירה במזיד, מכל מקום הוי בשוגג לפי שהיה שכוח שהשי"ת רואה והשגיח עליו בעת ההוא, אבל אם היה זכור בזה ודאי לא היה עושה, אם כן מצד זה הוי שוגג ומוטעה ושכוח מהעיקר. וכל זה אם בעת שמזכירין אותו בזה, הוא מתחרט בחרטה גדולה מאד וחושב בלבו איך הייתי שוטה כזה ולא שמתי על לבי דבר מושכל קטן כזה, ומשים בלבו יתד תקוע במקום נאמן הדברים האלה שלא יסורו מלבו כל ימי חייו, ולא ישכח עוד בהם ולא ישוב עוד לשטות גדול כזה לחטוא כבראשונה, אם כן הוי נראה בגלוי כי כל מה שעשה עד הנה היה רק שגגה וטעות ושכחה. מה שאין כן אם גם עתה יעשה כאשר עשה עד הנה, אם כן מכל אותן שעשה עד הנה והיה נחשבין כשגגות וטעותים, מחמת שהיה שכוח ממנו הקושיא של הממה נפשך, ועתה עושה אותם לזדונות, שהרי עכשיו הוא יודע מזאת הקושיא, ואף על פי כן חשב שכאשר יבא לידו יעשה, אם כן אגלאי מילתא למפרע דאף אם לא היה נשכח ממנו היה עושה, דהוא רק חפצו ורצונו למלאות תאותו יהיה מה, אם כן נחשבין הכל לזדונות. וזה דברי משה אדונינו ורבינו אתם נצבים היום כלכם לפני ה', ואינו שכוח מכם כי אנכי מזכירכם ראשיכם וכו', לעברכם בברית כו' כי כעת אתם צריכים לעבור בברית ולקבל על עצמכם שלא לחטא עוד בשום אופן, ויהיה יתד תקוע במקום נאמן בלבבכם, אם כן בזה אתם עוקרים כל מה שחטאתם כבר, והיינו ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה (שלח ט"ו כ"ו), ר"ל כי כעת מתחרטים ועוזבים עזובה מוחלטת, כי בלא זה ודאי אין כאן ונסלח והבן, ובודאי דאיירי בכהאי גוונא שכתבתי, לכך ונסלח כי לכל העם בשגגה, דעל ידי זה נעשו הכל למפרע שגגה וטעות ושכחה. וכבר כתבתי בפרשת האזינו (באופן החמשי) בביאור המדרש בדרך המוסר בפסוק (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, דברבים כיון שנעשו כשגגות, נעשו זכיות, דשורש הטעם דזדונות נעשו כזכיות בתשובה מאהבה כו' (יומא פ"ו ע"א), כי ה' צלך (תהלים קכא ה), כמבואר הפירוש בשם המדרש, ואם כן כיון ששבין מאהבה, ממשיכין אהבה מהשי"ת עליהם, ועל כל זדון שעושה עליו תשובה מאהבה, ממשיך אהבה מהשי"ת עליהם ומתענג כו' מאהבה, כמ"ש (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת כו', ושורש כל המצות הוא רק מפני שהוא נחת רוח ותענוג לפניו, ואם כן אין זכיות גדולים מזה, והבן. ואם כן זה בעושין מאהבה, אבל באין עושין מאהבה, אין כאן אהבה מהשי"ת כי ה' צלך. אבל ברבים אף שאין מגיע להם אהבה על ידי ה' צלך מן הדין, הוא נותן להם אהבתו בנדבה, ונעשה הכל זכיות, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד, (דברבים לא יתכן תשובה מאהבה, כי זה הוא על ידי שכל גבוה מאד תשובה עילאה, ולא ימצא אולי אחד מאלף, והבן). והיינו כי לכל העם בשגגה, יש בו שתי כונות. א', כמ"ש מקודם כי נעשו לכל העם שגגה. והשנית, כי לכל העם, היינו לרבים הוי ונסלח דפתח בו קרא בשגגה, דביחיד שנשאר ביה שגגה, עדיין אין כאן ונסלח דהרי עדיין יש חטא, מה שאין כן ברבים הוי ונסלח, והבן כי נכון מאד בס"ד. ונחזור לענינינו אתם נצבים היום כלכם, היינו ברבים לעברך כו' כמ"ש, למען הקים כו' כי זדונות נעשו כזכיות. ועל פי זה מבואר פן יש בכם שורש פורה כו', והיה גם עתה בשמעו כו' אינו מתחרט אף ששומע זאת הקושיא, אינו חושש וחושב כאשר עשה כן יעשה עוד, אף שהקושיא כחומה נצבה, מכל מקום הוא בונה עליו טירת כסף וחשק (כמו כי נכסוף נכספתי, בראשית לא ל) ואינו חושש רק למלאות תאותו, וידוע וייצר בשני יודין (בראשית ב ז), אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי (ברכות ס"א ע"א), כי אם רוצה להדבק ליוצרו צריך ללחום עם יצרו והוא בגופו של אדם, כמו שדרשו (שבת ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר וכו', והוא אומר שלום יהיה לי שאינו רוצה לעשות מלחמה בקרבו, כי בשרירות לבי אלך, ר"ל אם בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי בקרבי, דכי משמש בלשון אם, כמ"ש שפירש רש"י בר"ה (ג' ע"א, ד"ה כדריש לקיש) ובמסכת תענית, (דאי) [דכי] הוא כמו אם, כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), ור"ל שאינו רוצה העול הזה ללחום עם יצרו אף ששומע הקושיא אינו חושש, למען ספות הרוה שיוסיף שביעה לתאוותו הצמאה לכל דבר רע, דממילא מכל אשר נעשו ונחשבו לשגגות עד הנה, שלא שם על לבו זאת הקושיא והיה נחשב לשכחה לטעות, נעשו כולן זדונות ונתוספו על הזדונות שעשה עכשיו, אם כן התרגום מבאר מה שיוצא מפשוטו של מקרא, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל זה אמר (דברים כט יט) לא יואבה ה' סלוח לו, ר"ל כי הוא אינו בכלל ונסלח, וגם כי אז יעשן אף ה' כו', דהיינו שלוחי הדין כמו שדרשו חז"ל כי יגורתי מפני האף (דברים ט יט), וקנאתו דאינו מסתירו כמבואר בזוהר פרשת נח הנ"ל, ורבצה בו כו', על כן למען השי"ת לא יהיה אחד מאתנו ח"ו שורש פורה כנ"ל, רק אתם נצבים היום כלכם כו' ומכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויתקיים למען הקים אותך היום לו לעם ונכרת ברית חדשה, וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו במהרה בימינו אמן.