Chasidut על במדבר 22:3

וירא בלק בן צפור וגו' (במדבר כב ב). יש לדקדק במקראות אלו טובא. (א), מה שמדקדק האברבנאל דהלא היראה מתייחסת אחר הרואה את דבר המפחיד, וכאן שייך שמיעה. (ב), למה משני מפסוק ראשון לשני מישראל לעם (במדבר כב ג). (ג), בנתינת הטעם כי רב הוא, קשה אם כן אינו תולה הפחד במה שראו שעשו לאמורי, רק במה שראו שרב הוא, ומה שראו שעשו לאמורי בעצמם הקל וחומר כמו שפירש רש"י (ד"ה וירא), אינו תולה אם רב אם מעט הוא יהיה איך שיהיה כיון שנצחו לאמורי הקל וחומר במקומו. ואין לומר דכי בלשון אף כמו שפירש הראב"ע בכי קרוב הוא (שמות יג יז), ואם כן קאי כי רב הוא על מואב. אך אין זה מארבע לשונות שמסרו לנו רז"ל (ר"ה ג' ע"א) דמשמש כי בהן, וכבר כתבנו בזה במקום אחר, ובודאי הקבלה עיקר. (ד), למה חזר וקרא אותן בני ישראל. (ה), ויאמר מואב (במדבר כב ד), למה לא בלק מלכם. (וא"ו), למה קורא אותן בשם הקהל. (זיי"ן), ובלק בן צפור מלך למואב, איך נמשך לכאן. (חי"ת), וישלח מלאכים (במדבר כב ה), קושית האברבנאל שאלה ד', למה לא התאמץ בלק בחרב ובפרשים. (טי"ת), הנה עם יצא ממצרים, מה לו בזה מאיזה מקום יצאו ובאו. (יו"ד), הנה כיסה את עין הארץ, מה טובו. (יא), והוא שוכן מבעיא ליה. (יב), ממולי אין לו ביאור כלל, הן לפירוש התרגומים היה ראוי לומר למולי או מולי, והן לפירוש רש"י (ד"ה והוא). (יג) כי עצום הוא ממנו (במדבר כב ו), מה הודיע בזה. (יד), אולי אוכל נכה בו, דפתח ביחיד וסיים ברבים. (טו), שאלה ה' של הראב"ע כי פעם עשה בלק בטחונו על בלעם בדרך ספק, ופעם בטוח.

ובאופן אחר אמרתי ליישב כל השאלות, ומקודם אמרתי ליישב שאלה ג', על פי משל לשני מלכים נלחמים זה עם זה, והנה יש לאחד חיל רב ועצום מאד, ולשני אין לו רק מתי מספר, אך לנגד זה יש לו אדם שיודע בחכמת הקסם להשביע את קנה השריפה של הצד שכנגדו שלא יזיקו הצד שעמו, והנה הם הורגים בשונאיהם למרחוק עד דלא יכול למקרב לגבם, והנוכחי לא יכול לעשות להם מאומה, ולזה המועטים לא יראו מפני הרבוי של הנוכחי כי בטחו בקוסמם. והנה הצד הרב ההוא שלחו ממדינה למדינה ומממלכה לממלכה, עד שמצאו גם כן קוסם כזה והביאו אותו אליהם, וכאשר נתוודע זאת להעם המועט והקטן, אז חרדו מפני הרבוי, כי מהקוסם בעצם לא חרדו לאשר כי גם להם קוסם כמוהו, אך על ידי הקוסם נסתלק בטחונם מהקוסם שלהם, וממילא חזרו ליראתם מפני הריבוי, עד כאן המשל. והנמשל דבאמת לא פחדו מתחלה מפני ריבוי של ישראל, כיון שבלק מלך עליהם והיא היה קוסם גדול יותר מבלעם כמו שפירש רש"י בפסוק (במדבר כג יד) ויקחהו שדה צופים (ד"ה ראש), ומבואר הדברים בזוהר (ח"ג קי"ב ע"ב), וחשבו שהקסם יעמוד במקום הריבוי. והנה כאשר נראה הנצחון מסיחון ועוג, אז נודע לכל כי הוא חוץ לדרך הטבע שהם היה עצומים וחזקים מאד, ובהשגחת השי"ת ויכלתו לא האמינו, וחשבו שהיא בחכמת הקסם, ומשום זה חזרו ליירא מריבוי כנ"ל בהמשל. ומבואר שפיר דכיון שנראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והבן. ובכן נבא ליישב כל הקושית הנ"ל, ונקדים מ"ש בדרשות הר"ן (דרוש ג') לפרש אמרם ז"ל במנחות (דף פ'.) שאמרו החרטומים למשה תבן אתה מכניס לעפריים, אמר להם אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול. ותורף דבריו הוא דהחרטומים חשדו אותו שכל אותיותיו המה רק בתחבולות הקסם, ולזה אמרו לו איך מלאו לבו לעשות מעשים כאלו בארץ מלאה חכמים בתחבולות כאלו. והשיב להם משה למתא ירקא וכו', ר"ל כמו שהירק היותר משובח ימכר יותר בעיר רבת הירק, לאשר כי שם תוכר מעלתם על האחרים, כמו כן ראוי שהשלם באיזה דבר, לא תוכר מעלתו כי אם בארץ שימצאו בה חכמים מאותו הדבר בעצמו, כי שם יבחן עוצם חכמתו על חכמתם. וכמו כן במצרים אשר המה בקיאים בחכמת הקסם והגיעו עד תכלית חכמה הזאת, בודאי ידעו וישכילו כי אותותיו המה בכח אלקי בלי ספק, וכי לא תספיק חכמה אנושית לחדשם, עד כאן. והנה לפי זה בלק הקוסם הבין כי אצבע אלקים הוא, ויודע דהשגחה וענין ניסיי מיוחדת לישראל יותר מכל האומות, ואם כן לפי זה בלק הקוסם הבין דענין עשיית ישראל לאמורי אינו בדרך קסם ולא בדרך הטבע, רק כי דבר אלקים הוא, לכך נתיירא מזה מאחר שה' אתם ואל מי תדמיוני, וכל עיקר יראתו היה מההשגחה של השי"ת על ישראל ביחוד, אבל ההמון עם דלא הבינו שהיא ענין אלקי, וחשבו שהיא רק ענין מעניני הקסם, ולכך לא נתייראו רק מהריבוי. ועל פי זה יתבארו התכת הכתובים (במדבר כב ב) וירא בלק בן צפור דייקא בחינת שורש חכמתו כמבואר בזוהר, שהוא ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ישראל דייקא, ואין צריך לומר שהיה ירא. אבל (במדבר כב ג) ויגר מואב על ידי זה רק מפני העם כפשוטו כי רב הוא, וכמו שביארנו בהמשל. ויתכן אף בלא המשל כלל, דאפשר שהם לא הבינו שהוא שלא בדרך הטבע, רק שסברו שהנצחון שלהם היה בדרך הטבע על ידי ריבוי העם, אבל על ידי המשל יתכן יותר. אבל מפני בחינת הישראלי לא יראו, כי לא ידעו דבר מזה.

עוד נ"ל ליישב קושיא השלישית בנתינת הטעם כי רב הוא (במדבר כב ג). על פי אמרם (שבת דף נ"ג:) גבי האי שנעשו דדים לזכר, דאמרו כמה גדול אדם זה, ואיכא דאמרי כמה גרוע אדם זה. ומה שפי' בו כי אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ' ע"ב), לכך עתה הוא גרוע שנגרעו זכיותיו. והשתא יובן כי בדרך הטבע עם המנצח לעם עז ותקיף, בודאי נתמעט מאד עד שיכבשם, רק דכשנגדו נתמעט יותר עד שנכבשו, אם כן יש מקום לומר אף שעם הזה נתגבר על העם העז, מכל מקום עתה שכבר נתמעט על ידי מלחמה הראשונה, שוב אינו יכול לכבוש עם רב אף שאינו עז כמו גוי הראשון שכבשו אותם. מה שאין כן אם הגוי המנצח לא נתמעט כלל, ודאי יש קל וחומר, והבן. והיינו כי רב הוא גם עתה דלא נתמעטו כלל, אם כן שפיר יש קל וחומר, והבן כי נכון הוא בס"ד.