שער האמונה ויסוד החסידות
וכמו דאי' בזוה"ק (בשלח נב:) א"ר יהודה אמר רבי יצחק, פרעה חכים מכל חרשוי הוה ובכל אינון כתרין ובכל אינון ידועין אסתכל ובכל סטרא דלהון לא חמו פורקנא דלהון דישראל ולא הוה תלי בחד מנייהו, ועוד דהא בכלהו קשירו קשר קשרא עלייהו דישראל ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא ועל דא הוה אתקיף לביה. והענין שפרעה היה יודע שאין שום מקום בגדר עבודה שישראל יתגברו עליו, והבין שנתנה לו הממשלה על ישראל, כי ישראל היו משועבדים בגופם ונפשם ועבדו בהם בפרך, וכמו שנתבאר במקומו שהורגלו אותם מעט מעט בעבודת עבד עד שכל כך נשתעבדו בארץ מצרים כדאי' במדרש (מכילתא יתרו א) שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה מלאה כל חמדות עולם הזה, עד שהיה נוח לו להיות עבד בארץ מצרים מלהיות שר בארץ אחרת, וכן משל על דעתם ושכלם. ולכן שפט, שלא נמצא בהם שום מקום לעורר שרשם להתפלל שיוציאם משם, וממילא כיון שאין בהם שום אתערותא אפילו לתפלה, ואיך יעוררו אצל הש"י שיגאלם. וזה שביאר בזה"ק שלא ידע פרעה שיש קשורא אוחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא, שכל התקשרות של ישראל עם הקב"ה הוא ע"י תפלה ועבודה. וכל עבודה ותפלה בתפיסת האדם הוא רק עד התכללות והתאחדות מדותיו של הקב"ה הנגלים שהם כמו שסדרם דהע"ה (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכדאי' בספרי על פסוק ולדבקה בו (דברים י״א:ל׳) וכי אפשר לו לאדם להתדבק בהקב"ה הלא כתיב ה' אלהיך אש אכלה, אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. ועד מדות האלו שהם בהשגת האדם מגעת עבודת האדם, שהוא למדת התפארת הנקרא זעיר אנפין. וזהו המדה שהוא התקשרות ישראל ומשם נקראו בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) כדאי' בזה"ק (בלק קצא:) ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא (משלי) מה שמו ומה שם בנו כי תדע ההוא שם ידיע ה' צבאות שמו. שם בנו ישראל שמו דכתיב בני בכורי ישראל, והא ישראל כל מפתחאן דמהימנותא ביה תליין ואיהו משתבח ואמר (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה, והכי הוא ודאי דהא אבא ואמא אעטרו ליה וברוכי ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (שם) נשקו בר נשקו ידא להאי בר כביכול שלטנו דכל יהב ליה על כלא דכלא יפלחון ליה וכו' ובזה"ק (יתרו עט.) סופא דקרא מאי קא מיירי דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע וכו' אמר ליה רזא דמלה היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר כו' חכמה שמו תפארת בנו יעו"ש:
אגרא דכלה
ואנכי עמדתי וכו' וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא לא אבה י"י השחית"ך (דברים י י). לכאורה לשון ל"א אב"ה אינו מובן, דזה הלשון משמע שלא רצה כאילו היו מבקשים ממנו חלילה שיעשה כזאת והוא "לא "אבה, ולפי משפט הלשון בכאן היה לו לומר וישמע י"י אלי וכו' ולא השחיתך. ועוד גם בפעם ההוא מיותר ואינו מובן. והנראה על פי דברי הזוהר הק' בפרשת תשא (ח"ב ק"צ ע"ב), דבכל עת כביכול תרווייהו בעיטא חדא, איהו דאגזים וארים רצועה לאלקאה, ואם הבנים דאחידת ברצועה דמלכא, רק שבאותו העון אימא לא הות תמן (שפגמו בה כנודע עיין שם), ואנקיד הש"י למשה שהוא יאחוז ברצועה, ומשה לא ידע עדיין אורחא דמלכא ומטרנותא, וכיון דמלכא אגזים וארים רצועה היה סובר שאז זה הוא הרצון, ואנקיד ליה הש"י להורות שאין זה רצונו, רק הכוונה להטיל אימה על הבנים והוא יאחז ברצועה כדרך המטרנותא. וז"ש בכאן וישמע י"י אלי ג"ם בפעם ההו"א, דאימא לא הות תמן לאחוז ברצועה, על ידי זה שמע י"י אלי והבנתי אשר לא אבה י"י השחיתך, גם מאז נדברו הרף ממני וכו' (דברים ט יד) לא עינה מלבו כביכול. ואפשר לפרש גם בפעם ההוא, קאי לפניו ולאחריו כמשפט לשון האמצעי, (עיין בספר ווי העמודים להגאון מהר"ש הלוי זצוק"ל), ואמר וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא כנ"ל, וגם בפע"ם ההו"א לא אבה י"י וכו', רצ"ל גם בפעם הכעס שאמר הרף וכו', לא אבה מעולם לעשות כזאת. ואם תדקדק בטעמי המקרא, הטעם מסייעני לפירוש הזה, כי תיבות ג"ם בפעם ההו"א המה עומדין בטעם בפני עצמו, ואפשר לנטותם לפניהם ולאחריהם, עיין ברש"י ריש פרשת ראה (דברים יא ל) אחרי דרך מבוא השמש, ותבין ויונעם לך: