Chasidut על שמות 34:9

והנה נחלקו אבות העולם אם יצאו האבות מדין בני נח קודם מתן תורה או לא, רק בשעת מתן תורה היה כמו גירות כמבואר (בכריתות פ"ב דף ט' ע"א) בהזאה וטבילה ומילה. והנה לפי זה אותן אשר לא מבני ישראל המה כמו ערב רב, ודאי לא נתגיירו קודם מתן תורה לכולי עלמא. והנה איתא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) כל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, וקאי על הערב רב, ועיין בספר סיעתא דשמיא מ"ש על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, עיין שם. והנה לפי זה כי וישבות העם ביום השביעי, היה באלוש קודם שבאו למדבר סיני, והיינו קודם מתן תורה, והעם היינו הערב רב, והא קיימא לן (סנהדרין נ"ח ע"ב) בן נח ששבת חייב מיתה, דאינהו הוי קודם מתן תורה בני נח לכולי עלמא, ואיך הניחן לעבור על אזהרתן. והנה גם אם נפרש על ישראל, קשה למאן דסבר דלא יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה. ויש ליישב כיון דצווי השי"ת היה להם שישמרו השבת, ממילא הוציאן מכלל בני נח בזה. אבל לפי המדרש הנ"ל דעם קאי על ערב רב, קשה אליבא דכולי עלמא דודאי לא היה הצווי מפורש על ערב רב שישמרו השבת. ומיהו כמ"ש בדרוש אחר ליישב על יוסף הצדיק איך שמר השבת (בראשית רבה פרשה צ"ב (ב"ר צ"ב ד'), הכי נמי יתיישב כאן והוא, דהנה קיימא לן (חולין פ"ג ע"א) דהיום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, והיינו משום דבקדשים הקדים הכתוב היום, ובכל מקום ילפינן מברייתו של עולם דהקדים הערב (בראשית א ה, עיין ברכות ב' ע"א) ואם כן לפי זה באיסור שביתה דבני נח דהקדים הכתוב להדיא היום להלילה, שנאמר (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו, אם כן הלילה הולך אחר היום שלפניו, כנ"ל ברור לדינא דבני נח, והמבואר ברש"י דסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) דאם לא עשה יום שלם, דהיינו יום ולילה מלאכה חייב מיתה, והיינו יום ולילה שלאחריו, וזה ברור לדעתי, וגם טעמא רבה יש בדבר, דהנה עיקר עת מלאכה הוא ביום, כמו שמבואר בריש ברכות (ב ע"ב) מקרא (נחמיה ד טז) והיום למלאכה, רק דהלילה הוא להשלמה אם לא עשה ביום, אם כן היום קודם, והבן. ואם כן לפי זה לא קשה מידי על יוסף הצדיק, דהא לענין שבת ודאי היום הולך אחר הלילה, ואם כן עשה מלאכה ביום ערב שבת, והוי כאלו עשה מלאכה בלילה שלאחריו, דלבני נח הלילה הולך אחר היום, ולישראל דאינו הולך אחר היום הרי לא עשה מלאכה, ובליל מוצאי שבת גם כן עשה, ובשבת לא עשה כלום, ויצא ידי שניהם והבן, והכי נמי כאן, ודוק.

והנ"ל דבשתים יכסה פניו, היינו ברוך שם, ר"ל כשמזכירין שם המפורש, מכסין פניהם מפני הפחד, דכן מצינו בכהנים ועם במסכת יומא (דף ס"ו.) שהיו נופלים על פניהם ואומרים ברוך וגו'. ובשתים יכסה רגליו, היינו כבוד מלכותו, כי בהיות עבדי ה' ברום המעלות, אז מלכותו נודע בכל, ולזה צריך שלילות הקטרוג, ואם כן זה היסוד של כבוד מלכותו. ובשתים יעופף הוא לעולם ועד, כי הקודמין מבואר בחגיגה (חגיגה י"ג ע"א) אפיה אורח ארעא לגלוי קמיה רביה, ואותן שמכסין רגליהן, אמרו רבנן דהן נתמעטו בעת החורבן, אבל אלו הן לעולם ועד, וקיימא לן כוותייהו דהלכה כרבים, כי מבואר שם דאומרים שירה בהן, ובודאי דאינם פוסקים דאף גלגלי השמים משבחין תמיד, כמו שכתבתי בהפסוקים (תהלים יט ב-ג) השמים מספרים וגו' (תהלים יט ג) יום ליום וגו'. ואף דנדרש שם (חגיגה י"ג ע"א) על חשמל (יחזקאל א ד), עתים חשות ועתים ממללות, עיין שם. הלא מאן דדריש הכי, אם כן היינו חשמ"ל, ואם כן אינו מוכח כלל דקאי על חיות הקודש, ומאן דדריש ליה על החיות, מפרש חשמל חיות אש ממללות, אם כן אדרבה משמע דממללות הם תמיד, והבן. ויתכן מאד דלעולם ועד הוא היסוד של השירה דשתים יעופף, דאם היה הפסק לא היו רשאין לומר כלל, דאם כן סיימתינהו והבן, ואף דבדף (חגיגה) י"ב ע"ב שם דרשו בפסוק (תהלים מב ט) יומם יצוה וגו', שחשות ביום, היינו מלאכי השרת שבמעון. אבל החיות, הא מבואר שם (בסוף העמוד) שהם בערבות, ושם (חגיגה י"ג ע"א) למעלה מהן חיות הקדש, היינו למעלה מכל הרקיעין עיין שם, ועיין שם (י"ג (ע"ב) [ע"א]) בתוספת בד"ה ורגלי החיות. ועל מלאכי השרת לא קשה סיימתינהו, כיון שאין מפסיקין מרצונם רק מוכרחין מפני כבודן של ישראל, אם כן לא נראה כמסיימיה לשבחא, כיון דההכרח נגלה וידוע, והבן. והטעם שנתמעטו אחר החורבן, דקשה כנ"ל דאדרבה בעת הריחוק היה ראוי לכסות טפי, נ"ל על פי מ"ש על וביום פקדי וגו' (שמות לב לד), על פי מ"ש בחן טוב (פרשת תשא דף קצ"ד) בשם חכמי קאשטיליא על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, וז"ל בקצרה: שאמר משה להקב"ה למה יחרה אפך בעמך (שמות לב יא), ואם מפני קושוי ערפם ועודם מחזיקים בהטומאה שהורגלו במצרים, הלא אדרבה זו טענה חזקה לקרבם אליך, כיון שטבעם קשה עורף וחזקים להפוך פניהם מדבר שהורגלו, כמו כן יהיו עם קשה עורף שלא ימירוך, אזי אחר שיורגלו עבודתך ויהיו חזקים באמונתם ולא ישיבו מפני כל. וזה שאמר משה רבינו ע"ה ילך נא ה' בקרבינו, כיון שעם קשה עורף הוא כנ"ל, עכ"ל. ונמצא הוי מליצה לזכות, אבל ביום פקדי, דהיינו שיחטאו, אם כן יעדר המליצה אז ופקדתי, והבן. ועל פי זה פי' ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו (ירמיה טז יא), והבן. ובזה מבואר הא דמצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, היינו מפני שבא לשנות המסורת מימות משה, ואם כן דחהו המליצה של קשה עורף, והבן. ונחזור לענינינו דבעת שישראל מראין קשיותם לטוב, אז הוי מליצה ואין צריך לכיסוי, ואדרבה זה מורה על שאין להניחן, והבן. והנה בעת שלותן של ישראל, לא ניכר קשיותן לטוב, מה שאין כן בפחזותן שסובלין הכל ואינם מניחין אמונתם, אז אין כאן קטרוג ואדרבה זכות הוא להם, והבן. ובזה נתיישב גם כן המדרש שוחר טוב והתנחומא, דהמדרש סובר שניתוסף על ידי העון, ולכך ראה ישעיה שש, וממילא אחר החורבן דלא הוי קטרוג, רק מליצה כמ"ש ראוי שיעדרו, ולכך ראה יחזקאל רק ארבע. ונ"ל דרב ורבנן אלו ואלו דברי א' חיים, דמה דאמר רב אותן שאומרים בהן שירה, הוא אמת אף לרבנן, דבודאי קודם החטא היו להם שש כנפים גם כן מעת הבריאה דאין כל חדש, אך ודאי היו מעופפין רק בד' ואמרו שירה בהן, כי לא נצרכו להשתמשות רק לשתים לכיסוי פנים, ואחר החטא נחשב להם עבדות יותר לשלול קטרוג מעל ישראל, והנה בעת החורבן לא נצרכו לזה, ואדרבה יותר טוב לגלות כמ"ש, ולחזור לשירתן אי אפשר שיהיה הגורם להשירה חורבן בית המקדש, זה ודאי אינו ערב לו יתברך, ותחת אשר יקוו להיות הוד והדר עוז וחדוה על ידי שירתן, יגרמו עצב ח"ו, וענין לבטלה לא יתכן, לכך נתמעטו. ולעתיד שיבנה יחזרו לשירתן, כי כבר יוכר שישראל בכל אלה עמדו באמונתן, וגם כי יכלה לגמרי אותו החטא ולא ישארו ממנו, אם כן יחזרו לשירתן בארבע, ואם כן דברי רב ורבנן דברי א' חיים הן. ועוד יוסיפו, כי ידוע מה שדרשו רז"ל (פסחים נ' ע"א) בפסוק (זכריה יד ט) ושמו אחד, כמו שיכתב קרא, ואין צריך לעלם כי יהיו נגלה, ואם כן אין צריך לכיסוי פנים כמו בן כרך שראה את המלך, וגם ישראל יהיו ככלה בבית חמיה, כמ"ש בפסוק (ישעיה נד ד) כי בושת עלומיך תשכחו והבן, ומחמת שהיו מעוכבים על ידי ישראל כל כך בשני כנפים, שכרן לא יקופח וישפיעו ישראל מבחינתם על חיות הקדש, ולא יצטרכו לכיסוי פנים וישוררו בשש עדי עד, וכן השרפים עיין שם בחגיגה (י"ג ע"ב) ד"ה כתוב אחד אומר ודוק, והמשמעות מהתוספת שמסתמא כולן שווין אף שיש בהן מדריגות וגבוה מעל גבוה, כי שרפי הקדש הם ממעל כנודע, מכל מקום בדוגמא אחת הם, כי כל עולם דוגמא לעולם שלמעלה ממנו, והבן זה. ולכך אומרים והחיות ישוררו לשון עתיד, ור"ל מה שלא היה עדיין בעבר ובהוה. והנה כנפי הרגל היה בעבר, כנפי העופפות הם בהוה, רק כנפי הפנים שהם עתה ממש פניהם, והיינו פני כל חיה וכו', והבן כי נכון הוא מאד. ואם כן לכולם ראוי לשקוד על גאולת ישראל, וכי דבר קטן הוא בעיניהם שירבו בשבחיו יתברך ויראו בגאות ה', אם יקטן זאת בעיניהם, היש ח"ו זלזול גדול מזה כביכול בכבוד המלך, אלא ודאי דישקדו וימליצו טוב, כי זה טוב להם וטוב כי יתגדל כבודו ויתקדש שמו במהרה בימינו אמן.

ונקדים עוד מ"ש בפרשת תשא (שמות לד ט) שאמר משה ילך נא ד' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, ועיין בפרשת דרכים שם במדרש וילקוט (ילקו"ש רמז) איתא דישראל לא חטאו בעגל, רק הערב רב, שנאמר (שמות לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, וכל היכי דכתיב עם הוא ערב רב, וישראל לא נענשו רק על שלא הוכיחו ולא מיחו. והנה מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות ס"ה ע"ב), על פי זה יובן ילך נא וגו' כי עם קשה, היינו הערב רב קשה עורף הוא, ואף אם היו מוכיחן לא היו מקבלין, עד כאן. היוצא מזה דערב רב הם הנקראים עם, והנה השאלה היתה שהערב רב ישאלו אצל המצרים עבור ישראל, באמרם שילכו אתם ועליהם להחזיר ומידם יבוקש, לכך אין כאן חילול השם, לפי שהשואלים מהם ובהם ולא מישראל, ולכך היו צריך לבקש שיעשו כן לשאול בשביל ישראל, ואם כן מיושב דבר נא באזני העם, אין נא אלא לשון בקשה. ועכשיו מיושבים כל הפסוקים, ונתתי את חן העם הזה, היינו הערב רב בעיני מצרים, שגם הם היו צריכין לחן בעיני חבריהם שישאלו להם את כל רכושם מבלי שיור, והוא דבר מנגד להטבע, ועל ידי זה והיו כי תלכון לא תלכו ריקם, והשתא אתי שפיר דמשני מנסתר לנכח ודוק, ועל כן אמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, דהא מצרים הם ודרים זה עם זה. ועכשיו מפרש מה תועלת שאלה זו לישראל, על זה אמר ושמתם וגו', דשאלה זו יהיו בשבילכם שתשימו על בניכם ועל בנותיכם, ושמא תאמר למה צריכים לחן כיון דמצרים שואלים, לזה אמר ונצלתם את מצרים, וזה אין מדרך הטבע להשאיל כל רכושו, ובפרשה זו נאמר דבר נא באזני העם דייקא, היינו הערב רב וישאלו איש מאת רעהו וגו', דהיינו מצרי אחד מחבירו, ויתן ה' את חן העם וגו'. וידוע דבשביל גדולת משה נלוו הגרים, לזה נאמר אחר כך וגם האיש משה גדול מאד, כי מוסב על ויתן ה' את חן העם, דלא תאמר כיון דהשואלים היו הערב רב והם שאלו משכיניהם, הרי השואלים מועטים והרכוש מעט, לזה אמר גם האיש משה גדול מאד וגו', לכך נלוו גרים הרבה לאין מספר. עוד י"ל כפשוטו דהא קשה אף שיתן ה' את חן העם, דהיינו הערב רב בעיני מצרים וישאילו להם המצרים, מכל מקום קשה למה להם להעם לעשות כן בשביל ישראל, כיון שאין להם שום רעה בזה, לזה אמר גם האיש משה, ר"ל שגם זה היה שהאיש משה גדול מאד בעיניהם, על כן שאלו אף שאין להם ריוח. ועל פי זה יתפרש גם הפסוק האחרון וישאלו ממצרים, דמוסב על בני ישראל, וקשה הא יש חילול השם בדבר, לזה ביאר כיצד היתה השאלה וה' נתן את חן העם דייקא בעיני מצרים, וישאילום מבנין הנכבד שהם השאילו את ישראל. והנה לפי זה לא הוצרכו ישראל כלל לפנות על כסף וזהב, והיו להם להתעסק בארונו של יוסף, לכך שפיר אמר שלמה ואויל וגו', ומיושב הכל ודוק. ועכשיו מבואר הספרי שהתחלנו בתרין אנפין, וגם ערב רב וכו' כאן נתקיים ואחרי כן וכו', לפי שהם הלכו עם ישראל, הם שאלו עבור ישראל, דאם לא כן האיך ציוה לחלל שמו הגדול ח"ו. או יאמר באופן אחר וגם ערב רב וגו' וצאן וגו', משמע של ערב וכו', כאן נתקיים וכו', לכך השאלה לא היתה רק שלא יאמר אותו צדיק, אבל דבורו ית' יתקיים כאן אף בלא השאלה ודוק, (ומה מתוק בזה לשון המכילתא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן כסף וזהב, והבן). ועוד י"ל, כי למצרים לא דברו, רק הם שאלו זה מזה עני מעשיר, כדי שיראו המצרים שצריכין לתכשיטין וישאילו מעצמן על ידי שמצאו חן בעיניהם. ועל ידי זה מבוארים גם כן הכתובים ונתתי את חן העם הזה וגו', ושאלה אשה משכנתה וגו' היינו ישראלית ושמתם וגו', ועל ידי זה ונצלתם את מצרים כי הם ישאילו מעצמן, וכן דבר נא באזני העם וישאילו איש מאת רעהו היינו ישראל מישראל, ולכך היה צריך בקשה כי לא ידעו הסיבה שלא היה מגלה להם, כי אם היו מגלה לס' ריבוא, אי אפשר שלא יתוודע למצרים ויתן ה' את חן העם וגו'. וכן הקרא האחרון יתפרש כן ובני ישראל עשו כדבר משה, היינו ששאלו זה מזה, ועל ידי זה נמשך וישאילו מצרים, ועל ידי מה, וה' נתן את חן העם וישאילום מעצמן, ולכך הוא מבנין הכבד כמו שפירש רש"י עיין שם, דכיון שראו שצריכין לתכשיטין שאלו להם מעצמן על ידי שמצאו חן בעיניהם, וגם זה נכון מאד בהתכת הכתובים, אבל שאר הקושיות אינם מתישבים כמו בהדרך הראשון.