ישמח משה
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים וכו' (שמות יג יז), ויסב אלקים וגו' (שמות י יח), ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' (שמות י יט). נ"ל קישור הפסוקים, על פי מה שיתבאר (להלן ברש"י [ד"ה השבע] במ"ש ולמה לא השביעם שישאוהו מיד עיין שם), כי אם היה נשלם הזמן, היה נקרע הים סוף כפשוטו שתנאי התנה עמו מששת ימי בראשית שיקרע באותו זמן (ב"ר ה' ה'), אך כיון שהיה קודם הזמן, היה צריך יד חזקה, ונתבאר לעיל כי אם היה נשלם הזמן, לא היה צריך לשליחות פרעה, וידוע (ב"ר פ"ז ח') דהים ראה וינס (תהלים קיד ג), ארונו של יוסף ראה, דכתיב ביה (בראשית לט יב) וינס ויצא החוצה, עד כאן. ועל פי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל ויהי בשלח פרעה דייקא, ר"ל שפרעה שלחן שהיה קודם זמנו, ואם כן לא היה ראוי שיקרע להם הים סוף, והיה לו להוליכו דרך אחר, ואף על פי כן ולא נחם וגו' מהטעם המוזכר בפסוק, רק ויסב וגו', ואם כן היה צריך לארונו של יוסף, לכך ויקח משה את עצמות יוסף וגו' כנ"ל. והא דיהיב קרא טעמא למילתא כי השבע וגו'. י"ל דהא אמרו רז"ל (פסחים דף ס"ז.) טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ואפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, עד כאן. וגם אמרו רז"ל (סוטה י"ג.) וכבר היה ארון של שכינה, וארון של מת מהלכין זה בצד זה, ושל שאר שבטים היה כל אחד בצד שבטו. ויש להבין מ"ש של יוסף. והנ"ל כיון דהיה ניצרך לקריעת ים סוף, היה מהלך עם משה לפני מחנה ישראל, וכיון שעלה שוב לא ירד דמעלין בקודש וכו' (עיין ברכות כ"ח ע"א). ועל פי זה יתפרש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו דייקא כדי שיקרע הים כמ"ש, ושמא תאמר הא בלאו הכי היה צריך ליטלו מפני השבועה, לזה אמר כי השבע השביע וגו', ר"ל כי השבועה היתה רק לאמור וגו' והעליתם את עצמותי מזה דייקא, אבל לא שיוליכם דוקא לפני המחנה, רק הא דמשה לקח עמו, הוא מפני קריעת ים סוף ודוק, ועיין מ"ש בדברי רש"י על פסוק ויקח משה וגו', ולמה לא השביעם שישאוהו מיד עיין שם, ועל פי זה שכתבתי כאן מיושב קושית רש"י הנ"ל, למה לא השביעם שישאוהו מיד כמ"ש שם, והא דאמר כי השבע השביע, פירושו כמ"ש ודוק היטב. וגם כן י"ל כפשוטו דבאמת כונת משה היה רק משום השבועה, דאפשר שלא היה ידע שיקרע הים סוף מחמתו, רק דבאמת משום זה היה קריעת ים סוף מבאר לן הפסוק על אומרו ויסב וגו', ושמא תאמר איך ינצלו מהים סוף כיון שהיה קודם זמנו כמ"ש, לזה אמר דבלא זה ויקח משה וגו', כי השבע, וממילא היה קריעת ים סוף על ידו כנ"ל. עוד י"ל אהא דיהיב טעמא כי השבע השביע וגו', דהא קיימא לן (ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד) אין מפנין את המת מקבר לקבר, לכך אמר כי השבע, אם כן הוי נתנהו על דעת לפנותו דקיימא לן (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) דמותר לפנות, והבן.
אגרא דכלה
במדרש (ב"ר פצ"ז ו') ואני נתתי לך (בראשית מח כב). בן (במדרש בי"ן אבל הוא טעות סופר כמ"ש במתנות כהונה) שהשכים ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכם בחלקך, והוא פלאי. ונ"ל בפירושו דהנה כתיב (בראשית לד א) ותצא דינה בת לאה וכו' לראות בבנות הארץ. דהנך תיבות לראות בבנות הארץ מיותרים, (ודרשו בו דרשות [ב"ר פ"פ א']). ויש לפרש דהיציאה היתה בעת שהתחילה הראיה, דהיינו בבקר השכם כאשר יכיר איש את רעהו, ומשמיענו שכבר יצאו אז בנות הארץ, כי זונות היו והשכימו לזנות. וז"ש הכתוב משום הכי יצתה דינה, דהיה לה ענין חידוש שיצאו הבנות בבקר השכם, כי הנה היא היתה בת לאה אשר לא היה מנהגה לצאת בבקר השכם, רק ויבא יעקב מן השדה בער"ב, אז ותצא לאה וכו' (בראשית ל טז), והיה הענין הזה לה לחידוש, וירא אותה שכם בן חמור ויקח אותה וכו' (בראשית לד ב), הנה גם בזה היה די לשיאמר ויקח אותה שכם וכו', "וירא "אותה למה לי. אך הוא אשר דברנו דמשמיענו שהיה זה בהתחלת הראיה, שצריך לדקדק ולנחוץ בראיה קודם שיכיר, ומשמיענו שהרשע השכים אז בכוונה לזנות עם בנות הארץ, והנה מדייק בשם האיש ושם עירו שכ"ם מלשון השכמה. והנה ביוסף נאמר (בראשית לט יא) ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות וכו', מהו "כהיום "הזה. להורות בהתחלות היום כאשר יכיר איש את רעהו אשר יאמר עליו כי הוא זה, ואז היה המעשה דתתפשהו בבגדו (בראשית לט יב). והנה הוקשה לבעל המדרש מהו הוא ההבטחה שהבטיח לו שיהיה שכם בחלקו, וכי שכם בלבד נפל לחלקו, הלא חלקו פי שנים בחלק הארץ. לזה אמר דהכי קאמר להיות שלא עשית כמעשה שכ"ם שהשכימו לדבר עבירה, ואתה השכמת ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכ"ם בחלקך, רצ"ל יהיה בחלקך ההשכמה היינו משכן שילה, שהוא בהשכמה מקום הראשון של השראת השכינה. והנה ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנתן לו שכם, רק הכוונה במדרש שבמתנת שכם רמז לו שההשכמה תהיה בחלקך, הבן:
ליקוטי מוהר"ן
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ל:): כְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. כִּי עַל הַיָּם נִתְגַּלָּה בְּחִינַת בְּרִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (וַיָנָס) – וַיֵּצֵא הַחוּצָה (מ"ר וישב פרשה ז).