Chasidut על ויקרא 1:1

ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). בתנחומא (ויקרא סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי כט כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודף אחריו, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אמר לו הקב"ה סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלקי העברים וגו' (שמות ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה (שמות ו יא), לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם הבאר, הגיז להם את השליו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה ולהזהירם איך יקרבו קרבן לפני, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר ויקרא אל משה, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. (א), מה ענין זה שאמר משה אחר תשובת אותו רשע וכבר עשיתי שליחותי לכאן, בשלמא קרא קמא בי ה' שלח נא ביד תשלח, הוא להורות שברח מן השררה דהוא עצם הדרשה, אבל זה שנאמר כבר עשיתי שליחותי, אין לו שייכות כלל לכאן. (ב), מאי ענינו של הדרשה זו לקרא ויקרא אל משה. (ג), מה דעתו של משה במה שעמד וישב לו, וכי לא ידע שצריך ללמדם טומאה וטהרה וקרבנות, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה הכל בסיני נאמר לו (תו"כ כ"ה א'). (ד), למה מקודם אמר הלך וישב לו, וכאן אמר עמד וישב לו. (ה), מה דאמר חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה והקרבנות, והלא כולם יעידין ויגידין שיותר בניקל ללמד טומאה וטהרה והקרבנות, מלקרוע את הים ומלהוריד את המן שתלמיד חכם מובהק יכול ללמד, אבל מופתים כאלו לא יכול עשוהם רק כשידבק החלק בכל בתכלית הדבקות. (וא"ו), הוי ושפל רוח יתמוך כבוד וכו', אם הכונה כפשוטו, הלא כבר נתבאר זה בהפתיחה ופירוש אחר כך לסוף הוציאם ממצרים וכו', ואלו רצה לחזור הדברים שם, היו ראוי לסיים הוי ושפל רוח וכו', אלא ודאי דהכונה כאן לענין אחר יותר עמוק, ויש להבין מה היא. (זיי"ן), מאי ראיה מייתי מפסוק ותחסרהו ומאי צורך לראיה, ודאי אין כבוד גדול מזה שעשה כל הגדולות האלה. (חי"ת), לכך נאמר ויקרא אל משה, קשה מאי קשה לו בפסוק זה, ואיך יתיישב על פי האמור.

ויקרא אל משה וידבר ד׳ אליו מאהל מועד לאמר. לכאורה היה ראוי לכתוב ויקרא ד' אל משה וידבר אליו כדי שנדע מי קראו, ולא כן עתה ויקרא אל משה סתם ואינו יודע מי קראו. אך הענין הוא דאיתא בזוהר ויקרא כו׳ אלף זעירא, דהשכינה כשאינה במקומה אזי היא זעירא, ואז היו במדבר ועיקר מקום כבודו הוא בבית המקדש בירושלים, ולכן מתחילה נאמר "ויקרא אל משה" והוא אלף זעירא קרא אל משה, אך אח"כ כשכבר קראו והיה משה רבינו ע"ה מטה עצמו לעבודת הבורא ב"ה בכל יכלתו, והיה מקדש עצמו במאוד מאוד ובא למדריגה זו "וידבר ה׳ אליו" שהוא שם הרחמים, וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (איכה ה, יט) "אתה ה׳ לעולם תשב", כי עתה בעוונותינו הרבים שהשכינה בהגלות, כשהקב"ה רוצה לדון את ישראל, צריך ברוב רחמיו לעמוד מכסא דין ולישב עליהם בכסא רחמים, אבל לעתיד לבא יהיה כולו רחמים גמורים ולא יצטרך לעמוד מכסא דין כלל ולשנות מכסא לכסא, ועל זה התפלל "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור", דעיקר שכינת כבודו יתברך הוא על הצדיקים, והתפלל לאמר אע"פ שנתמעטו הדורות אם ראשונים כו׳, אעפ"כ יהיה כסאך עלינו בכל דור ודור, ברוב רחמיך תחופף עלינו אור שכינתך. אמן.

ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה', כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים (שם יט, ג) . ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו ואל משה אמר עלה אל ה', זה שהיה רצונו לעלות אל ה' זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו. הכלל, כי קרבן בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים לזה הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא והנסכים הם מצומצמים והוא על ידי מעשה התחתונים שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות. והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו, דהיינו המן והבאר שאין בהם כלל מעשה מאדם אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל ולזה היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל. וזהו הרמז בפסוק (במדבר טו, ב-ג) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו' ועשיתם עולה לה' וכו', ותלוים הנסכים בארץ לרמוז על הנ"ל שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנ"ל. וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין, כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם: