סדורו של שבת
ועמדו כל המפרשים בזה למה נתאחרה קללת האדמ' עד שנתקלקל אדם ונפקדה גם היא על עונה וטרם נבוא בביאורו נקדים לבאר קצת פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל ומתוכם יתבא' דברי המדרש הלזה על נכון ואלה הם א' כתוב בתורה (דברים ח׳:ז׳) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגומר עד ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך להבין מה ענין מצות עשה זו של ואכלת ושבעת וברכת לשבחי א"י והלא הוא מ"ע בפ"ע לברך את ה' אחר אכילתו ומה זה שבח אל א"י ועוד להבין אומרו על הארץ הטובה אשר נתן לך וכי דוקא באה"ק מברכין אחר האכיל' והלא בכל מקום אשר ישראל מפוזרין החיוב עליהם לברך אחר האכילה ב' דברי הנביא (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה כי מה דעה שייך בעפר הארץ ג' מאמר נעים זמירות ישראל (תהילים קל״ב:י״ד-ט״ו) זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וגומ' צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם וגו' להבין כפל לשונו ברך אברם וחזר לומר אביוניה אשביע לחם ד' מאמר חז"ל (אבות פ"ו) כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעוה"ב וענין אומר לך אשריך בעוה"ז לכאורה לא יובן שיהא טובת העוה"ז בפת במלח והוא עצמו אמר קודם וחיי צער תחיה ואם הוא חיי צער איך אשרי לו בעוה"ז וכל אלה באחת יבואו ע"פ הקדמה אחת מה שאמרתי לפרש מאמר הקרא (במדבר ט״ו:י״ח-י״ט) דבר אל ב"י בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וגומר ויתבאר ע"פ דברי הזוה"ק (לך לך צ"ה ע"ב) וז"ל פתח ואמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו הנה קראין קשיין אהדדי ולא קשיין האי דכתיב אשריך ארץ דא ארץ דלעיל' דשלטא על כל אינון חיין דלעיל' ובג"כ איקרי ארץ החיים ועלה כתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכתיב ארץ אשר לא במסכנו' תאכל בה לחם לא תחסר כל בה לא תחסר כל בה דיקא וכל כך למה משום דכתיב שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא וגו' אי לך ארץ שמלכך נער האי ארץ דלתתא דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם אתיהובו לרברבין תריסין דממנן עלייהו ועילא מכולהו האי דכתיב ביה נער הייתי וגם זקנתי ותאנא האי קרא שרו של עולם אמרו וע"ד כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ווי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' ע"כ ושורש הענין כי הנה ידוע אשר עולם שנה נפש כולם המה בענין אחד להיות נמצא גם בעולם ושנה התחלקות והתפרדו' אברים כאשר בנפש וכדומה בשנה יום א' בתשרי נקרא ראש השנה שהוא בחי' הראש שבשנה ויוה"כ נקרא בחי' הלב בשנה וכן שאר כל האיברים וכן הוא בארץ אין מקום א' דומה לחבירו ומצרים הוא בחי' התחתונה שבארץ עד שנקרא ערות הארץ וארץ ישראל הוא המובחר שבארץ עד שנקרא לב הארץ שהוא כמו אבר הלב שבאדם שהוא החשוב בכל אבריו וכל אלה השתנות המקומות הכל הוא לפי ערך חיות הרוחניות שניתן בארץ מאת מקומו של עולם ב"ה וכפי רבות האורה והחיות הקדושה כן נשתנה שמו למעליותא: ולכן ארץ ישראל שהוא מקודשת מכל הארצות שמרובה בה חיות הקדוש' מאת האל יותר מכל הארצות ע"כ מביאין ממנה עומר וביכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות כמ"ש במשנה (טהרות פ"א) כי נאה לקדוש פאר מקדושים אשר בארץ מבחי' קדושות הארץ וזר לא יקרב להקריב את לחמה לחם אלהיו כי טמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו ורבתה בה עב הגשמיות מבחי' הקליפות והרע לא יקרב אל המזבח כי קודש הוא וע"כ בהיות שהארץ הזאת מקודשת היא ע"כ אמר הכתוב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה כי מאתו לא ימנע והשגחתו בכל ועיניו משוטטין בכל ואך במקום שרבת' בחי' הקליפות והרע הנה כבודו לאחר לא יתן ומסרה לשרי מעלה בבחי' הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ועל זה אמר הכתוב אי לך ארץ שמלכך נער כאמור בזוהר כי מן הסתם אם אין השגחת הקדוש ברוך הוא בעצמו עליה ודאי שרבתה בה בחי' הרע כ"כ עד שלא יוכל להיות השגחתו עליה בשום אופן כ"א היה איזה אופן בשום צד שיהיה עליה השגחתו ית' ודאי שהוא ית' מטיב לטובים ושורה על מקום זה כאשר בארנו בזה בחה"ר (שורש הראשון ענף ג') אבל לא כן ארץ הקדושה שמקודשת מכל הארציות רבתה בה בחי' חיות הקדושה וחיו' הרוחניות עד שיוכל האל הטוב ליתן השגחתו עליה ועל כן עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ודורש אותה תמיד כי רצונו בזה כנאמר והנה כבר כתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף א') ובחלק זה (דרוש השביעי פרק א') אשר מהנצוצות הקדושות והחיות הקדושה שבתוך המאכלים באין מוחין אל האדם האוכלן להיות מתאוה להודות לה' ולברך בשמו ולאהב' וליראה אותו כאשר בארנו שם ואך בקוש' ובגבור' גדולה צריך להתגבר עצמו על בחי' הקליפות והרע שבתוך גשמיות המאכל שלא ימשוך עצמו בשום אופן אחר מילוי תאוותו והנאת כריסו כי לא זהו שלא יועיל לו לקחת קדוש' לעצמו אף גם ימשיכנ' לכל בחי' הרעים לבוא עי"ז לעבור כל עבירות שבתורה כמו שכתבנו שם. ואחר כל התגברות הלז הנה המוחין אינם באים אליו עד למחר בעת התפלה בבחי' נטרנא עד למחר כי השתא ואשכחתי' שפרשנו שם וגם המוחין מצער הוא כי מעט מזעיר חיות הקדושה אשר במאכל כי רבתה בו בחי' המגוש' מעפר הארץ וכל זה הוא בארץ העמי' הנאחז הרבה בבחי' הקליפות והרע ולא כן בא"י ארץ הקדוש' המקודשת מכל הארצות ורבתה בו חיות הקדושה ומעט הנאחז בה מבחי' הרעים וע"כ כאשר אוכל אדם מאכל בא"י אם ישי' בה מעט כוונה לכבוד ה' תיכף ומיד יתלהב לבו ויחשק מאוד ויתאוה להודות ה' ולברך בשמו ולעבדו בלבב שלם כי יתדבקו בו הרבה מניצוצי הקדושה השוכנים בארץ הלזו ואין צריך להתגבר הרבה על הרע כי מעט הוא וע"כ אמרה התור' בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה אני ולא אחר כי אני בעצמי השגחתי על הארץ ההוא זה לכם האות שהיא מקודש' מכל הארצות והשגחתי תמיד בה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' כלומר ממילא כאשר תאכלו מלחם הארץ הלזו תרימו תרומה שיתרומם אצליכם להודות לה' ולעבדו מבחי' השגחתי הזאת ורבות חיות הקדושה שבה:
ליקוטי הלכות
וְזֶה בְּחִינַת הַסְּמִיכוּת שֶׁל כָּל סֵדֶר שְׁלַח לְךָ שֶׁשָּׁם כְּתוּבָה פָּרָשַׁת צִיצִית בְּסוֹפָהּ, כִּי הַמְּרַגְּלִים פָּגְמוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, אֲבָל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּגֹדֶל כֹּחוֹ הַנַּ"ל זָכָה לִפְעוֹל אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁמָּחַל לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" וַאֲזַי חוֹזֵר וְנִמְשָׁךְ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת נִרְדִי נָתַן רֵיחוֹ, בְּחִינַת סְלִיחַת עֲוֹנוֹת נ"ל, וְעַל-כֵּן נִסְמַךְ מִיַּד לָזֶה פָּרָשַׁת נְסָכִים, דְּהַיְנוּ לְנַסֵּךְ יַיִן עַל הַקָּרְבָּנוֹת וְאָז עִקַּר הַשִּׁיר, כִּי אֵין אוֹמְרִים שִׁיר אֶלָּא עַל הַיַּיִן, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַשִּׁיר וְהַנִּגּוּן הַנַּ"ל שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל הַיַּיִן דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן וּבֵרוּר הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת יַיִן הַמְשַֹמֵּחַ כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִסְמַךְ לָזֶה פָּרָשַׁת חַלָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת בִּיאַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר ט״ו:י״ח), "בְּבוֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ וְכוּ'" שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ תֵּכֶף בִּכְנִיסָתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רש"י שָׁם, כִּי עִקַּר הַנִּגּוּן הַנַּ"ל נִמְשָׁךְ עַל-יְדֵי בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא תִּקּוּן הַמַּאֲכָל וְהַמָּזוֹן לְהַכְנִיעַ מְזוֹנָא דְּגוּפָא וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חַלָּה לְתַקֵּן הַמַּאֲכָל לְתַקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא בַּאֲכִילָה וְהִגְבִּיר בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּגוּפָא וְהַתִּקּוּן עַל-יְדֵי חַלָּה שֶׁחַיָּבִין בִּכְנִיסָתָן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּיְקָא שֶׁמִּשָּׁם הַנִּגּוּן הַנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט שמעוני סימן לב), הִיא קִלְקְלָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לְפִיכָךְ תַּפְרִישׁ חַלָּה, נִמְצָא, שֶׁחַלָּה הוּא תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, הַיְנוּ תִּקּוּן פְּגַם הָאֲכִילָה, פְּגַם מְזוֹנָא דְּגוּפָא וְכַנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי שֶׁמַּפְרִישִׁין חַלָּה זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה הַלֶּחֶם שֶׁהוּא הַמָּזוֹן בִּבְחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא בִּבְחִינַת אֲכִילַת הַצַּדִּיקִים, בְּחִינַת (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, וְעַל-כֵּן נִסְמַךְ אַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת קָרְבַּן עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תִּקּוּן פְּגַם הָאֱמוּנָה, כִּי עִקַּר הַנִּגּוּן הַנַּ"ל נִמְשָׁךְ עַל-יְדֵי תִּקּוּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ נִסְמַךְ פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ מֵעִנְיַן קְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְכָלוּל מִכָּל הַיָּמִים וְהַזְּמַנִּים הַמְקֻדָּשִׁים שֶׁכֻּלָּם בִּבְחִינַת הַמְשָׁכַת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְכַנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ נִסְמַךְ פָּרָשַׁת צִיצִית כִּי כָּל זֶה כָּלוּל בְּמִצְוַת צִיצִית נ"ל וְזֶה שֶׁכָּתַב אדומו"ר ז"ל (בסימן קע"ז לקוטי מוהר"ן א') שֶׁוַּיֹאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ רָאשֵׁי תֵּבוֹת כּוֹסִי, כִּי הַצַּדִּיקִים יְכוֹלִין לִסְלֹחַ עֲוֹנוֹת עַל-יְדֵי שְׁתִיָּתָם יַיִן, עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי הוּא מַמְשִׁיךְ עַל-יְדֵי שְׁתִיַּת יַיִן בְּחִינַת תִּקּוּן וּבֵרוּר הַמְדַמֶּה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ סְלִיחַת עֲוֹנוֹת וְכַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִסְמַךְ אַחַר פָּרָשָׁה זֹאת פָּרָשַׁת נִסְכֵּי יַיִן וְכַנַּ"ל:
אגרא דכלה
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ וכו' (במדבר טו יח). משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כמו שדרשו רז"ל (כתובות כ"ה ע"א). ויש לרמז שרמז על האדם בעמדו משינתו והנשמה חוזרת לגוף מחדש, וזהו בבואכ"ם כשתבואו כל יום לגוף הארציי, אשר אני מביא אתכם שמה, שבאמת הש"י מחזיר את הנשמה להארץ בכל יום, והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו יט), כשתרצו ליהנות מלחם הארץ, אזי מקודם תרימו תרומה לי"י, היינו תגרמו ותפעלו במעשיכם תרומה לי"י, היינו יחודים עילאין על ידי תפלתכם כמו שיתבאר, (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם תיכף בראשית כשתעמדו ממטותיכם (לשון ער"ש היא מטה), חלה תרימו תרומה (חלה מלשון ויח"ל משה (שמות לב יא), ופני י"י לא חליתי (שמואל א' יג יב)), ור"ל על ידי התפלה שתרימו למעלה אותיות התפלה לגרום יחודים עילאין: כתרומת גר"ן (במדבר טו כ). כבר כתבנו כמה פעמים גר"ן רמז לשכינה, בחינת רנ"ב איברים עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), והארכנו במקום אחר. והכוונה כי אין לך יום דומה לחבירו, ואינו דומה יחודין דחול לשבת וליום טוב, וכן בכל יום יש להשכינה עליות מיוחדים כנודע. וז"ש כתרומת גרן, כענין התנשאות הגר"ן היא השכינה באותו היום, כן תרימו אותה היינו התפילה, ר"ל תתפלל בנוסח היום ובכוונת היום לפי ענין הנרצה באותו היום. והנה על ידי התפלה צריכין הצדיקים להשפיע רב טוב לכל העולם, דהיינו כל צדיק בדור שלו מה שצריך לדור, אך הוא מקובל שהתפלה צריכה להיות רק על חסרון השכינה כביכול, כי כשיש איזה חסרון בעולם ח"ו, אזי בודאי יש כביכול למעלה וכו', וממילא כשיושלם החסרון למעלה, יושלם בודאי החסרון למטה ממילא, והעבודה צריכה להיות רק לצורך גבוה. וז"ש מראשית עריסותיכ"ם, ר"ל מזה שתעשו תיכף בעמדיכם ממטותיכם, תתנו לי"י תרומה לצורך גבוה דייקא, וזה יהיה גם כן לדורותיכם מה שצריכין הדור שלכם, ממילא ישתלם כשיושלם החסרון למעלה כביכול, והבן והש"י יורנו דרך האמת: