Chasidut על במדבר 23:7

מן ארם ינחני בלק וגו' (במדבר כג ז), עד ותהי אחריתי כמוהו (במדבר כג י), עד כאן. ועיין תרגום ורש"י. והנה הדקדוקים רבו כמו רבו. והנ"ל בזה דהנה הזוהר (ח"ג קפ"ד ע"ב) פירש על הפסוק (במדבר כב ב) וירא בלק, דחמא במשקופי דחכמתא, בן צפור היינו בחינת שורש חכמתו, עיין שם. ועל זה קשה מה דמסיים הפסוק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, דהוא דבר הנראה ואין צריך לזה הבטת החכמה. וגם בפסוק הסמוך (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקוצו מפני בני ישראל, קשה הכפל והשינוי מעם לישראל, ומיגר ליקוצו. ובדברי השי"ת לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב יב), התמיה בזה כיון שהיה עת רצון באותה שעה לישראל, למה כינה אותן בשם עם שהוא לשון גנאי (במ"ר פ"כ כ"ג). אבל כל זה יובן על פי שמבואר דעם פחות המדריגה, וישראל מעלת (המדריגה), וכבר אמרו (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל, ועיין במנוח הלבבות. והנה לאמורי היינו להשר, כמו שפירש רש"י במלחמות סיחון, ועיין ברש"י פרשת דברים (ב לא) בפסוק ראה החילותי תת לפניך את סיחון וכו' (ד"ה החלתי), דכפה שר של האמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריסו על צוארו, עכ"ל עיין שם. ועל פי מ"ש רש"י בפרשת בשלח בפסוק (שמות יד י) והנה מצרים נוסע אחריהם (ד"ה נסע), דהיינו שר של מצרים, הוא הדין נמי והבן. ולפי זה דברי הזוהר יהיה שפיר כפשוטו דקרא, דחמא בלק במשקופי דחכמתא, בן צפור בבחינת חכמתא את כל אשר עשה ישראל דייקא בבחינת ישראל ולא בדרך הטבע לאמורי הידוע, ומזה נמשך ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, היינו פחד גדול בדרך הטבע, אבל עדיין אינו מספיק שימאסו בחיים עבור זה, כי יש באפשרי להתגבר על ידי תחבולות בעניני המלחמה ואסיפת עמים רבים, אבל ויקוצו היינו מאסו בחיים כפירוש רש"י, מפני בני ישראל דייקא מפני בחינה זו שמתנהגין שלא בדרך הטבע, ואם כן אין עצה ואין חכמה וגו' ואין יודעין כלל מה לעשות, וכזה שלח אל בלעם (במדבר כב ה) הנה עם יצא ממצרים, הידוע שבדרך הטבע אין עבד יכול לברוח משם, והנה כסה את עין הארץ וגו'. והשי"ת אמר לו לבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, אף אלו שהם עם דייקא, כי ברוך הוא דייקא ומה גם ישראל, והבן. ונקדים דבלעם שני בחינות היו לו, בחינה אחת לקלל על פי חכמת כוכבים ומזלות בעת ידוע, וזה היה נעשה בבחירתו בלבד, וגם היה יכול להגביר זעם העליון ולקלל בעת ההוא (עיין ברכות ז' ע"א). והנה דעת לנבון נקל דאלו שהם נתונים תחת המזל, יכול לקללם בבחינה ראשונה, מה שאין כן אלו שאינם תחת המזל, אי אפשר רק בבחינה שניה. ונקדים עוד דבאמת אין שום אדם מישראל אפילו פחות שבפחותים נתונים תחת המזל, כי אותם חלק ה' לכל העמים (דברים ד יט), ואותנו לקח ה' (דברים ד יט-כ). רק ההבדל בזה, כי בבני עליה ההשגחה עליהם מגולה בניסים נגלים משגיח מן החלונות, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם, וחבה יתירה נודעת להם. מה שאין כן המוני עם, ההשגחה עליהם מסותרת בהנהגה טבעית, ומציץ מן החרכים ונעדר החבה היתירה, ואף גם זאת אין שום דבר בטבע, ואין אדם מישראל נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, רק שבני עליה כל רואיהם יכירום ויודעים כי אינם נתונים תחת הטבע כי נראה בחוש, מה שאין כן בהמונים טועים הרואים בהם, והבן. והנה המופת לזה דאין שום אדם מישראל נתון תחת הטבע, על פי שביארתי בכמה דרושים דתחילת מציאת האומה הזאת והווייתם עתה, אינו בטבע כי אברהם בטבע לא היה מוליד, רק שנאמר לו צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל, ומאי דעתך דקאי צדק במזרח וכו' (בשבת קנ"ו). ושרה אפילו בית מטרון לא היה לה (מדרש רבה וירא, ב"ר פמ"ז ב'), וכן יצחק ורבקה ורחל, כאמרם ז"ל (ב"ר ס"ג ה'). ועיין בעשרה מאמרות שהקשה הא השינוי לא יתמד. ותירץ שמתחדש השינוי בכל עת, וכבר הארכתי בדרושים. ואם כן מציאת כל איש הישראלי אינו בדרך הטבע, ואם היה נופל בדרך הטבע, לא היה נמצא בעולם, והבן. ושמא תאמר וכי משא פנים יש בדבר, בשלמא הבני עליה ראוי להם לפי מעשיהם שלא יפלו תחת הטבע, אבל אלו הפחותים למה יהיו טובים מכל האומות עובדי כוכבים ומזלות. והתירוץ אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון (עירובין י"ט ע"א), וכמה מצות שדשים בעקבן, והבן.

כִּי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם יֶשׁ בּוֹ טוֹב וָרַע – לִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מַשְׂכִּיל, וְלִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מְשַׁכֵּל. וְאֵשֶׁת כְּסִילוּת הַזֹּאת הִיא מְפַתָּה אֶת הָאִשָּׁה חֲכָמָה עַל־יְדֵי אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, כִּי עִקַּר תִּגְבֹּרֶת הַקְּלִפָּה אֵינוֹ אֶלָּא עַל־יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, בִּבְחִינַת (דברים כ״ו:ה׳): אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי; וּבִבְחִינַת (במדבר כ״ג:ז׳): מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק; שֶׁהוּא לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם מִתְעוֹרְרִים לִינֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה.

לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל (במדבר כג ז), מה אקוב לא קבה אל וגו' (במדבר כג ח). יבואר בהקדים דברי מאירת עינים (פרשה זו) על ויאמר המן למלך וגו' (אסתר ד ח), על פי דברי לחה"פ והוא יגאל אותנו בקרוב וכו' חבירים כל ישראל (ברכת החודש), עיין שם. והיוצא מזה דעיקר הוא האחדות, וכל זמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון וכו' (תנחומא נצבים סי' א'), ועל פי זה פירשתי (במדבר כב ב-ג) וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי, עשה דייקא, כמו שדרשו בויחן ישראל וגו' (שמות יט ב), (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא דייקא, אבל אם היה רבים המה לא היו מתייראים. והנה הסט"א זה דרכו לעשות פירוד, וכמו שפירשתי בפסוק (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, וכמו שאמרו (שבת קי"ט ע"ב) בשני המלאכים שבאים בשבת אחד טוב ואחד רע, ומבואר גם כן דמועיל פעולתם הן לפירוד הן להתאחד יותר, ועל כן בקש בלק מבלעם שיעשה ביניהם פירוד ומחלוקת על ידי עינו הרעה. ונקדים עוד דקוצר בתבואה, ומוסק בזתים, וגודר בתמרים, ואורה בתאנים (עיין במ"ר פ"כ ז'). והיינו טעם משום דאין גמרו בבת אחת, לכך נקרא אורה לשון לקיטה, כי לוקט אחד אחד, והבן זה. והיינו ארה לי, שיהיו נלקטים כל אחד בפני עצמו, ועל ידי זה אולי אוכל נכה בו, דבלא זה אין אומה לשון יכולה לשלוט בהן. והיינו גם כן קבה לי, דנשמות ישראל הם אותיות התורה, עיין ביערות דבש (חלק שני דף ע"ה ע"א), ועל פי מ"ש בפרשת נשא בביאור דברי רז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דלמה השלום הוי הכלי המחזיק ברכה, עיין שם (ד"ה במדרש פ"ז ובמשנה). והיינו קבה לי, כמו ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב י), ועיין בגמרא סנהדרין (דף צ"ב ע"א) דדריש על יקבהו לאום (משלי יא כו), ודוק. והיינו לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, היינו הטל ביניהם זעם. והנה ישראל הוא ישר אל, ר"ל כשהן ישר באגודה אחת, אז אל עמהם, וידוע מהמדרש דאם אין עושין רצונו של מקום, דנעשה רש כי נוטל מהם אותיות אל. וגם ידוע דיחוד הויה הגמור הוא השלום, כמו שמפרשין (תיקון חצות) הגדולה והגבורה וגו' עברו ראשי וגו' ותזנח משלום נפשי, וכמבואר בשפע טל דיחוד הויה ואדני הוא השלום. כיצד, יו"ד משפיע ל"א, והרי יו"ד פעמים א' הרי עשרה. ה"א משפיע לדלי"ת, הרי ה' פעמים ד' הרי כ"ף. וא"ו משפיע לנו"ן, הרי וא"ו פעמים נו"ן הרי שי"ן. ה"א משפיע ליו"ד, הרי ה' פעמים יו"ד (הרי נ'). סך הכל ש"פ, והוא שלום בגימטריא שע"ו וד' אותיותיו, עד כאן. והיינו גילוי הויה, כי אדני היכל להויה, ואם כן שלום שמו של הקב"ה (ויק"ר ט' ט'). והיינו מה אקוב אם לא קבה אז אל, ואם כן איך אקוב ואגרש ח"ו לאל, ומה אזעום אם לא זעם, ר"ל אם אין זעם בישראל, אז ה' דהיינו יחוד הויה הגמורה, ואם כן איך אקלקל זה, והבן. והיינו לקוב אויבי לקחתיך כנ"ל והנה ברכת ברך (במדבר כג יא), על דרך שדרשו במסכת יבמות (דף ס"ג ע"א) על פסוק (בראשית יב ג) ונברכו בך, לשון מבריך הגפן (כלאים פ"ז מ"א), עיין שם (רש"י ד"ה שתי). אם כן הוא הדין כאן, ור"ל שמאחדן יותר, והיינו גם כן ברך לא תברכנו (במדבר כג כה), והבן.