ישמח משה
ברש"י על הפסוק (במדבר ג טו) פקוד את בני לוי וכו' (ד"ה מבן), שיצאו מכלל נפלים וכו', למוד הוא אותו שבט וכו'. מה שהקשו דהוא ראיה לסתור. נ"ל כפשוטו, דרש"י מפרש דהטעם הוא של מבן חדש, משום שנתברר שאינו נפל, דאם לא כן קשה למה לא נמנה מן הבטן, אבל לטעם זה אתי שפיר, ולא קשה מיוכבד, דהא אז לא היה המנין משעת שנולדה, רק שעכשיו הודיעה התורה מספר הנפשות שנכנסו, וכבר נתברר שלא היתה נפל והיתה למפרע בכלל הנפשות. אבל אי אמרינן דמצד גזירת הכתוב אינו בכלל מנין כמו בישראל בפחות משנת עשרים, אם כן קשה למה נמנית יוכבד, ודו"ק.
קדושת לוי
ועתה נבאר קודם, כי שבט לוי נמנו שני פעמים. אחד מבן חודש ומעלה, ואחד מבן שלשים שנה ומעלה. אבל ישראל לא נמנו רק מבן עשרים. כי הי"ב שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך ולכך השבטים נקראים מטות שהמצות שאדם עושה מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך והשכל נזדכך ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך. וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות ועל זה נמנו הלוים ב' פעמים אחד מבן חודש, דהיינו בשכל קטן ואחד מבן שלשים שנה דהיינו, בשכל גדול. והנה המשכן הוא מרמז על אמונת הבורא יתברך כאשר בארנו שאמונת הבורא יתברך הוא השראת השכינה והכלים של המשכן הם המצות הבורא יתברך. והנה השם יתברך צוה למשה להורות לישראל תחילה המשכן, דהיינו להאמין תחלה סתם שיש בורא ברוך הוא ואחר כך הכלים להורות להם המצות ועל ידי המצות ישיגו את האמונה השכליות. אך משה שהיה לו שכל גדול ולא היה צריך כלל לבחינת הא' רק על ידי המצות השיג אמונת השכליות והיה משה סבור שכל ישראל הם בבחינתו וצוה תחלה על הכלים לעשות המצות ואחר כך המשכן האמונה השכליות אשר הוא השראת שכינה ובצלאל עשה בבחינת ישראל תחילה המשכן כנ"ל ואחר כך הכלים. ובזה יבואר מה שמקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת בשלח (שמות יט, ד) על פסוק אתם ראיתם גו' ואביא אתכם אלי, ותרגומו וקרבית יתכון לפולחני. ומקשה הרמב"ן ז"ל, הלא עדיין לא קבלו התורה. והנראה, כי ישראל במצרים לא היה להם אמונת הבורא ובראש חודש סיון שבאו נגד ההר ככתוב (שם יט, ב) ויחן שם ישראל נגד ההר, היה להם אמונה בהבורא יתברך אבל לא היו יודעים עדיין במה לעבדו עד שקבלו התורה והמצות אז ידעו במה לעבוד את הבורא יתברך אבל אמונת הבורא יתברך היה להם תיכף כשחנו נגד ההר. וזהו שתרגם אונקלוס וקרבית יתכון לפולחני, דהיינו אמונת הבורא ברוך הוא כנ"ל:
באר מים חיים
כי תשא את ראש וגו'. יש לדקדק במקרא קודש הלזה. א', אומרו כי תשא ולא כי תפקוד כאומרו להלן (במדבר ג', ט"ו) במטה בני לוי, וכמו שדייק בדברי הרב בעל אור החיים. ב', אומרו את ראש בני ישראל ולא את בני ישראל סתם, כי לא הראשים בלבד נמנו כי אם גם הגופים, ועוד להלן בכתובים יש לדקדק ולא נאריך. ויבואר על פי אשר כתבנו במקום אחר בחיבורנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ד' פרק א' מאמר א') בביאור אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ז, ב') בפסוק (איוב מ"א, ג') מי הקדמני ואשלם כלום אדם עושה מזוזה אלא אם כן נתתי לו בית כלום אדם נוטל חלה אלא אם כן נתתי לו עיסה וכו', ולכאורה הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) ואיך יעשה אדם באופן אחר להקדים לה' וכי יעשה לו מזוזה בלא בית או יפריש חלה בלא עיסה, ובקיצור מופלג נציג בזה כי מי שיש לו לב משכיל וירא וחרד על דבר ה', הרי מעשה התורה והמצוות הם העיקר בעיניו להיותו יודע בטוב שבשביל זה בא אל העולם הזה לסחור בכאן תורה ומצוות ומעשים טובים ודעתו לחזור למקום אשר נלקח משם, ושם כל דבר שבקדושה המעט הוא בכאן, שם המה אבנים יקרים נחמדים למאוד וכביכול מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו ומתענג מזה, וכל מצוה ומצוה גורם להשפעה כל מיני ברכות וחדוות ושמחות בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, חוץ מהשכר המופלג עד אין קץ המוכן מאת אלהינו ברוך הוא בעד כל מצוה ומצוה שלא שזפתו עין רואה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ועל כן בהיותו יודע זאת בטוב הנה בכל ימיו ימי חייו החרוצים על האדמה, אינו בהם כי אם כאורח שנטה ללון בעראי ולא בקביעות ודעתו ומחשבתו קשורה וצמודה שם בביתו להביא לשם את המינים אשר נשלח בעדם, וכאן בחפצי עולם הזה הם טפלים ונטפלין אליו לעשות את המוכרח לו ביותר שאי אפשר לו בלעדו כי הלא דבר רק וקל הוא בעיניו למאוד ואינו נחשב לו כל עסקיו וחפציו ומחמדיו לכלום, להיותו יודע שאין זה ביתו ודירתו, כי שם ביתו למעלה וכל מגמתו לבוא לביתו להיות לו מאומה בידו, שלא יחזור חלילה בפחי נפש, ועל כן בבוקר כשעומד ממטתו אינו עולה על רעיונו ומחשבתו כי אם העיקר לו מה שצריך לעשות בזה העולם והוא תורה ותפילה עבודת ה' באמת ואחר התפילה ושיעורין דאורייתא שמקיים מעת הקיצו משנתו עד אחר חצות היום ויותר, מהרהר בדבר מה את הנצרך לו בהכרח לקיום גופו ואז עוסק במלאכה או בסחורה שעה ושתים ושלוש כפי הנצרך לו על היום הזה ללחם וכסות לו ולנפש אשתו ובניו הנטפלין אליו, וגם שם דעתו מהומה לביתו לראות שלא יעשה שם איזה דבר מה שלא נכון בזה לחזור למקומו באיזה רמאות גניבה גזילה שקרנות חזקת דיבור אונאת מקח, קנאה לחבירו שיש לו יותר ממנו נקימה נטירה שנאת חנם גבהות גסות הרוח, או דברי איסור הנמצא ביושבי קרנות לשון הרע רכילות ליצנות חנופה שקר דברים בטלים, כי בכל אלה לא יבוא ח"ו ליראות את פני ה' אלהיו והוא ימסור נפשו אלף פעמים בארבע מיתות בית דין שלא יבוא לידי כך ח"ו, ומיד כשישתכר על פרנסת יום זה, יניח השוק וילך לעבודת ה' אלהיו או כשישתכר ביום אחד לפרנסת שני ימים, לא יבוא כלל ביום מחר לשוק כי להבל ותהו ועראי נחשב בעיניו כל עסקי עולם הזה, ולא ידאג ולא יצטער צרת מחר וכל אדם מובטח מאלהים על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו כשירצה לחיות חיי צער בלחם ומים ובגד מה לכסות עצמם, ובלבד שישתדל בדבר מה על התחלה כאשר כתבנו מזה במקום אחר (ועיין בדברינו בפרשת בשלח בפסוק וימודו בעומר וגו').